Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מדיה’ Category

לפני ימים אחדים ראיתי כי מישהו כתב באחת הרשתות החברתיות על ההבדל בין שמאל לימין, כשמתפרסמים באחד מהצדדים דברי בלע נגד הצד השני: כשזה קורה מימין נגד השמאל, הימנים מסתייגים קלות מהסגנון ויוצאים נגד השמאל. וכשזה קורה משמאל נגד הימין, השמאלנים מתפרקים מהסגנון ויוצאים נגד השמאל. וזה, כך הכותרת שהוא נתן לתיאור שלו, “למה אנחנו מפסידים”. 

המשך…

Read Full Post »

אנדרו סאליבן כתב מאמר ארוך בכותרת 'הייתי פעם יצור אנושי'. הוא עוסק בחוליי המחוברות התמידית, הגורמת לנו להיות מופצצים תדיר בקקפוניה של מידע, והופכת אותנו למכורים להתעדכנות המתמדת. מתנהלים תחת רעש מתמיד. זה כמובן לא חדש, ולא מעט נכתב על היבטים שונים של החולי הזה ומה שהוא גורם לחיינו. החל מתנוחת הגוף, עבור במה שזה עושה למוח שלנו ממש, וכלה בהפרעות שהסחת הדעת המתמדת גורמת לכישורינו, לחיי החברה שלנו, לחיי המשפחה שלנו, וגם ליכולת הרוחנית שלנו. אבל המאמר של סאליבן מרכז וממרכז, שזור בסיפורו האישי, וגם מציע כמה תובנות.

המשך…

Read Full Post »

במסגרת הזעם של עיתונאים על התקפה מטעם ערוץ 20 על ערוץ 2, כך אני לומדת, התבטא חיים הר-זהב, עיתונאי, בהאי לישנא:

מכל המעשים הבזויים והנקלים שעיתונאים יכולים לעשות (או אנשים המתיימרים להיות עיתונאים, כמו עובדי הדבר הזה שמתקרא 'ערוץ מורשת'), הסתה כנגד קולגות היא הדבר המנוול ביותר.

המנוול ביותר. לא רמיסת כבודו ושמו הטוב של כל אדם, אף שאינו עיתונאי (אולי אפשר אפילו להמליץ להר זהב לקרוא, נניח, את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’? או שזה מיושן?); לא עיוות דבריו של מרואיין עד לבלי הכר (זאת לא התנוולות, זאת נורמה עיתונאית..); לא הסתערות על אנשים שאיבדו את יקירם טרם יודעו על כך כשדרך ההתנפלות העיתונאית הם לומדים על אובדנם; לא הטרדת אנשים באבלם כדי למצוץ עוד זווית צהובה לידיעה; לא הונאה כדי לקבל מידע; לא הסגרת מקור; לא פרסומים מיזוגניים; לא הטרדות מיניות במערכת (על זה הקולגות שותקים או מנפקים טורים אפולוגטיים, הם כנראה יודעים למה); ואם אנחנו במחלקה של ההסתה, ללא ספק מעשה חמור, לא הסתה כנגד כל קבוצה אחרת של בני אדם זוכה לתואר. צאו ולמדו: המעשה הבזוי, הנקלה והמנוול ביותר שיכולים עיתונאים לעשות הוא הסתה כנגד קולגות.

המשך…

Read Full Post »

כמו בשנה שעברה, גם השנה לא נזקקתי לקבל את סיכום הנתונים של הבלוג, שוורדפרס.קום שולחים כל סוף שנה כדי לדעת שכתבתי פחות. ברור היה לי כי המגמה הזאת של הכתיבה ההולכת ופוחתת – שכתבתי עליה בסוף השנה שעברה – נמשכה השנה ואף הועצמה. ושוב, כמו בשנה שעברה, לא מדובר רק בעייפות החומר או התייבשות פשוטה, אף כי אולי גם אלה נותנות אותותיהם. זוהי אותה תנועה של התכנסות פנימה ושינוי במה שנראה חשוב.
כך, אם לומר משהו על הנתונים, שלוש מתוך חמש הרשימות הנקראות ביותר בבלוג השנה (מקומות 3,1 ו-4) עסקו ברופאים ויחסם ובפוליטיקה של רפואה. רשימה אחת בחופש הביטוי ואחת בתופעה של הטלת האחריות על בחירותינו על אחרים. הרשימה הנקראת ביותר היתה זו שבה הצלחתי – אחרי שנתיים! – לתאר שתי תמונות (רק שתיים…) מחוויותי בבית חולים, והפניתי את המבט אל התמונה הגדולה המצטיירת מהן. קישורים בסוף הפוסט.
אבל יש עניין נוסף, חיצוני יותר. והוא הקושי למצוא את הקול בקקפונייה הרעשנית שאנחנו מוקפים בה.

המשך…

Read Full Post »

בספרו You Can’t Read This Book, על צנזורה בעידן החירות, עומד ניק כהן בין השאר על כך שהאלימות הרצחנית המופנית מצד קבוצות פנאטיות מוסלמיות כלפי מי שמפרסמים יצירות המבקרות את האסלאם או מלגלגות עליו, גורמת לכותבים, למו"לים ולמפיצים להימנע מפרסומים כאלה. זאת בעוד אין חשש דומה כאשר נמתחת ביקורת כזאת, או מופגן לגלוג, כלפי דתות אחרות. התוצאה היא מצג מעוות שבו ביקורת נמתחת דווקא על הסובלנים יותר. או לפחות אלה שאיננו חוששים שיהרגו אותנו בשל ביקורתנו עליהם. ואילו הפוגענים והאלימים (המנכסים לעצמם את "האסלאם" על אף שרוב מאמיניו רחוקים מלהיות כאלה ומהווים גם את רוב קורבנותיהם של אותן קבוצות פנאטיות רצחניות) – משוחררים מהביקורת או הסאטירה.

המשך…

Read Full Post »

ועדת השיפוט של פרס לנדאו התפרקה בעקבות פרישתה של גילית חומסקי מצוות השופטים בשל כך שמסתמן כי שני השופטים האחרים מבקשים לשוב ולהעניק את הפרס ליצחק לאור. הידיעה על כך – הפתעה הפתעה – סגורה לתגובות (פרס תנחומים) באתר עיתון הארץ.

המשך…

Read Full Post »

כל-כך הרבה מתרחש. ושום דבר שבאמת מתחשק לכתוב עליו ממש.
פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה מקבץ קצר לכבוד חג האורים:
או ההיפך / לא ארץ לנשים / מוציאים מהארון: פרק חדש בסדרה של הבריון אוחובסקי / האתרוג של הארץ ופרס התנחומים / הכפתור הנכון.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »