Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פמיניזם’ Category

בבתי ספר ברחבי הארץ לומדות בימים אלה ילדות ונערות שיעור חשוב. כנשים, קיומן בעיני אחרים הוא בעיקר של חפץ. ומכיוון שגופן אינו אלא מכשיר לפיתוי, עליהן לכסות אותו שמא יסיחו את דעת הגברים בסביבתן או יגרמו להם, חלילה, לאבד שליטה ולסטות מדרך הישר. בהקשרים אחרים, כאשר זה נדרש בעיני הקובעים בכגון אלה – והסטנדרט הוא לעולם גברי – עליהן דווקא לטפח את ההיבט הפתייני כדי לזכות בהכרה ובתגמול החברתי; כדי שיראו אותן בכלל, או כדי לשפר את סיכויי המכירה בחברה הקונה עצמה לדעת. הבחנות דקות שגם אותן צריך ללמוד היטב; להפנים את הקודים הנכונים, הגבריים, ולתמרן ביניהם. לא פשוט. יש מה ללמוד. כך או כך, גופן יהיה תמיד או אובייקט מסוכן שיש להיזהר ממנו, או מה שיש להשתמש בו כדי לשאת חן. לעולם לא משהו ששייך באמת להן ושיש להן אוטונומיה עליו. מי אמר שבית הספר לא מכין אותך לחיים?

המשך…

Read Full Post »

חברת הכנסת מיכל רוזין מותחת ביקורת על מכללת סמינר הקיבוצים האוסרת להכניס תינוקות להרצאות. רוזין אף פנתה לשר החינוך בנושא בטענה כי איסור זה פוגע בקידום נשים ומהווה חסם בפני נשים המבקשות להביא ילדים לעולם. גם שדולת הנשים התגייסה למאבק ובדקה לבקשת רוזין את התקנונים במוסדות אקדמיים אחרים (זה של סמינר הקיבוצים אוסר על כך במפורש), ואת השאלה האם קיימים בהם מעונות. כך על פי ידיעה המתפרסמת בהארץ. סמינר הקיבוצים, מתברר, דווקא מפעיל פעוטון מגיל 3 חודשים ועד גיל 3, אלא שהמקומות בפעוטון מוגבלים בין היתר על ידי הבטחת מקומות לילדי הסגל ועובדי המכללה. בשדולה הדגישו כי ״לא ייתכן שהמוסד יאסור כניסתה של סטודנטית עם תינוק, ובד בבד יגביל את גיל הפעוטון המינימלי ואת המקומות הפנויים בו״. לא יתכן! הם חייבים לספק פעוטון מגיל אפס ולא להגביל את המקומות בו (איך בדיוק? מישהו שמע על מעון שמספר הילדים בו לא מוגבל? הגבלה שמשרתת בעיקר את רווחת הילדים, אגב).

המשך…

Read Full Post »

בזמנו כתבתי רשימה קצרה – האחר הוא הלא גבר – על כך שמכינויי הגנאי שקיבל ג’ורג’ עמירה בן ה-11 בבית ספרו – הומו, בת, מעודדת, קוקסינל, לא שייך לקבוצת הבנים, קול של בת – עולה כי הקללה האולטימטיווית היא “להיות בת”. או “לא שייך לקבוצת הבנים”. בקיצור: להיות לא גבר.

לא רק בבית הספר. גם בפוליטיקה של “הגדולים”. לא שהיינו צריכים את זה כראיה, אבל תמיד טוב ששמים לנו את זה בגדול מול העיניים. כך קצת יותר קשה להתחמק ולתרץ.
כמה נשים יש באמת ברשימה של העבודה לכנסת הבאה? לא שלוש נשים בחמישיה הראשונה – כל החמישיה הראשונה מורכבת מנשים. כך רצו ה”בדיחות”. מה אגיד? ROFLOL.

כי לקרוא למישהו “אשה” זה ביטוי פג’ורטיבי. ממעיט ערך. מזלזל. “גבר”, לעומת זאת, ממשיך להיות מלה נרדפת לתכונות חיוביות. ולרמוז שמישהו הוא “לא גבר”, אשה רחמנא ליצלן – זהו העלבון האולטימטיווי. ספרו לי עוד על פוסט-פמיניזם.

זכויות נשים_קטן

איור: אורית עריף

Read Full Post »

חפציבה – גיבורת סרט האנימציה הקצר של צליל בנדריהם ‘חפצי מקבלת זין’ – רוצה אהבה. שטרם טעמה ממנה. חברתה מסבירה לה שלשם כך היא צריכה “לעצום עיניים ולפתוח רגליים”. אחרת לעולם לא תהיה אהובה. כדי לקבל אהבה צריך לתת סקס, היא מבהירה. באופן סמלי, יש לחברה הזאת עין אחת.

המשחק בין שם הגיבורה לבין שם הקיצור שהיא מקבלת בשם הסרט משקף את התהליך, החיצוני והפנימי כאחת, שהיא עוברת. חפציבה – מי שרצויה, שיש בה חפץ, רצון. אבל “חפצי” היא חפץ. לא חפץ כרצון אלא כאובייקט. ההתייחסות לאדם כאל אובייקט, כאל חפץ, ידועה כחפצון (objectification), שהוא מנת חלקן של נשים רבות בתרבות שלנו. סרטה של בנדריהם מנכיח חזותית את התהליך שבו מלהיות מי שיש בה חפץ, מי שמכבדת את עצמה, את רצונותיה ואת הקצב המתאים לה, נהפכת חפציבה לחפץ שאפילו הוא שוב אינו חָפֵץ בעצמו. כאשר אנחנו עושים דברים שאיננו באמת רוצים, מתוך לחץ, ולא מקשיבים לקול הפנימי שלנו, אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל חפץ. חפציבה לא רק שלא תמצא אהבה, היא תפסיק לאהוב את עצמה.

אבל זהו תהליך הפיך. מהמקום הנורא הזה של שנאה עצמית חפצי תוכל לשוב להיות חפציבה. להיות אהובה ראשית כל על עצמה. צעד ראשון יהיה לרצות את עצמה ולכבד את עצמה כפי שהיא. כאדם שיש בו חפץ. כמו כל אדם.

חפצייש בסרט ישירות ובוטות שברגע הראשון יכולה להרתיע, אך משרתת היטב את המטרה. אנימציית הבובות מאפשרת להראות באופן קולע כיצד בתרבות מסוימת בני אדם אינם אלא איברי מין מהלכים. הסרט הוא תמצית מזוקקת של התרבות הזאת ובה בעת קורא עליה תגר באופן מלא חן, כואב ומעורר מחשבה.

זה הטריילר, שלצערי לא הצלחתי להטמיע כאן. הסרט יוקרן בחול המועד סוכות בפסטיבל הסרטים של חיפה.

הערה מינהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה נאה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. אני מבקשת להודות לתורם.


Read Full Post »

מהו כינוי הגנאי האולטימטיווי

סרטון המחווה היפה והמרגש שבו מופיע נשיא המדינה רובי ריבלין עם ג’ורג’ עמירה בן ה-11 מיפו הוא תגובה לסרטון המרגש אך גם הכואב מאוד של ג’ורג’ עמירה (את שניהם ניתן לראות כאן). ח”ח (לא ראשון) לריבלין ועוד יותר לעמירה, על האומץ, האנושיות והמסר חודר הלב.

את תשומת לבי לכדה בסרטון המקורי של עמירה מה שמאפיין את שמות הגנאי שבהם קיללו אותו “חבריו” בבית הספר:
הומו. בת. מעודדת. קוקסינל. לא שייך לקבוצת הבנים. קול של בת.

המשותף לכל אלה הוא להיות לא “גבר”. בין אם לא גבר פשוט כאשה, בין אם “הומו” או “קוקסינל” כמי שאינו “גבר” במובן הנורמלי (במובן של טווח הנורמה הנקבעת על פי הרוב). 

אז מה היה לנו כאן? להיות אשה זאת קללה. בת (או לא בן “אמיתי”) הוא כינוי הגנאי האולטימטיווי.
קולו של עמירה עוד יתחלף. אבל נשים, הן לעד תישארנה צווחניות. “קול של בת”.

אחד המסרים שמציג עמירה בסרטון הוא “האחר הוא אני”. כנראה בעקבות הנושא השנתי (היוצא) של משרד החינוך. אבל ממה שהוא חווה בבית הספר המסר שם, וממש לא רק שם לצערנו, הוא שהאחר הוא פשוט מי שאיננו גבר. כפי שמתמצתת זאת הרשימה הנ”ל: “לא שייך לקבוצת הבנים”.

Read Full Post »

בין השאר, כדי להפסיק לקבל דיוור שוביניסטי.

הערב נחת בתיבת המייל דיוור שכותרתו “למה כדאי לך שאשתך תהיה תמיד מאושרת?”. לקופ”ח כללית (סליחה, שירותי בריאות כללית. כולנו “לקוחות”) אין כנראה “לקוחות” נשים (או הומואים, או גברים לא נשואים).

כותרת המאמר שאליו מוביל הדיוור היא המתכון לחיים מאושרים: אשה מאושרת והליד שלו גורס:

עכשיו זה בדוק מדעית: מחקר של כ־400 זוגות נשואים מצא שככל שהאישה מאושרת יותר בחיים המשותפים, כך הבעל מרוצה יותר מהחיים באופן כללי – גם אם הזוגיות לא קוסמת לו. גברים, תתחילו לפנק.

אם זה כל כך דוחק לפרסם את המאמר הזה במסגרת דיוור בריאות (הרי “כללית הכי טובה למשפחה” כידוע), אפשר היה כמובן להציג את תוצאות המחקר תחת כותרת והפניה שלא מדירות למעלה מ-50% מלקוחות הקופה. אבל זה המתכון לחיים מאושרים. חיים הם גבריים, והאושר הגברי הוא המטרה.

את הצימוק של כל הסיפור אפשר למצוא כשרואים מהי כותרת דף האינטרנט של המאמר:
“גבר, אתה רוצה שהאשה תפנק אותך?”
אלא מה.

אני מיד ניגשת למשימה למצוא אשה. אחר כך אשתדל גם לעשות אותה מאושרת. בכל זאת, זה המתכון לחיים מאושרים.

(ואולי יום אחד, כשתהיה לי אשה ואז יהיה לי זמן, אקליד את כל המאמר המופתי של ג’ודי סייפרס “אני רוצה רעיה” שפורסם בקובץ ‘אשה נשים נשיות’).

יש כמובן עוד תשובות לשאלה שבכותרת. אולי נגיע אליהן בקרוב.

Read Full Post »

עם פתיחת המבצע בעזה, התמלאו משדרי ומגזיני החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים, הנמשכים לאינסוף, בשורות שורות של גברים. בפנים חמורות סבר וטון יודע כל, מנתחים הפרשנים והמומחים את המצב ומשמיעים את דעתם המלומדת. לצורך כך אוּוררו מהנפטלין אפילו חובב מועדוני חשפנות ועבריין מין מורשע. שהרי הכול מחוויר לעומת הפלאפלים על הכתפיים, המבטיחים את כרטיס הכניסה לזמן השידור.
פה ושם הפציעה אשה (ככל שעובר הזמן צריך יותר מרואינים), והבנתי שבערוץ הראשון אפילו נשזף פאנל שלם של נשים! בענייני ביטחון! התגובות הנפעמות רק מצביעות, כמובן, על הנורמה השלטת, של פאנלים גבריים, שלאורה (או לחושכה) זה נראה לנו כה חריג וראוי לציון.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »