Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘פמיניזם’ Category

מדד חדש בא לעולם: ‘מדד בית הקלפים’. מעתה בכל פעם כשפוליטיקאי טוען שכל הטענות נגדו אינן אלא מזימה שרקמו יריביו כדי להפילו, שאלו: “כמה זה בסולם בית הקלפים?”. קנוניות ותככים קיימים, כידוע, בשפע בעולם הפוליטי. יש המעדיפים להסתכל רק עליהם. זה יותר מעניין (אותם בכל אופן), וגם פוטר אותם מהתייחסות רצינית לנושא של עבירות מין המיוחסות, על פי החשד, לפוליטיקאים הנהפכים לפתע לקורבנות לכאורה. או חמור יותר, מאפשר להם לבטל את אותם חשדות מראש.
אומר מיד: אין במה שנכתב כאן שום הבעת דעה בשאלה האם היה על היועמ”ש להורות על בדיקה (הליך שאינו פתוח בפני נחשד שהוא אזרח מן השורה, נזכיר), כשמדובר בתלונה על עבירה לכאורה שכבר חלה עליה התיישנות. ההחלטה היא לכל הפחות בעייתית ודורשת הצדקה. שוב, לא זה הדיון כאן. על שאלת ההתיישנות לגופה אומר משהו בחלקו השני של הפוסט.

המשך…

Read Full Post »

כשקראתי היום את פרשת וישלח, נזכרתי שכתבתי פעם על אונס דינה. חשבתי גם על הפוסט האחרון שפורסם כאן שלשום וגם על הזוכה האחרון באות מיס פיגי. תכף נגיע לזה.
היה זה במסגרת הפוסט הכזונה יעשה את אחותנו?, שקישר בין שלושה סיפורים מקראיים ומצא בהם מן המשותף. וזה מה שנכתב בו על אונס דינה:

המשך…

Read Full Post »

אולי ההיבט המבחיל ביותר בפרשה האחרונה החוסה תחת צא”פ, הוא התיאור של כלי התקשורת גורם מסוים בה כמי ש”סיפק את הבנות למסיבות”. סיפק. יש ספק משקאות, יש ספק סמים, ויש ספק בנות. ככה מארגנים מסיבות בימינו.

הוויכוחים על הסכמה כן או לא (משפטית המצב ברור, הסעיף הרלוונטי הוא בעילה אסורה בהסכמה), שעורכי הדין והיחצ”נים המעורבים בוודאי חוככים ידיהם בהנאה מכך שהם מתנהלים, מסיטים בעיני את הדיון מהקודה החשובה הזאת. של חברה שבה נשים הן מצרך שיש מי שתפקידו לספק. לשימוש. והדה-הומאניזציה הזאת כבר לא מזעזעת אותנו בכלל. אנחנו עסוקים בלברר לעצמנו מה אנחנו חושבים על יחסי מין של נערות בגיל 15. העובדה שהצד השני רואה בהן מצרך לשימוש במסיבות ויש לו קבלני משנה שמספקים את המצרכים האלה, כאילו היו חטיפים – אפילו לא מחרידה אותנו. זאת החברה שבה אנו חיים. And it makes me sick.

Read Full Post »

למה נשים עצבניות 14 ימים בחודש? כדי לדעת את התשובה תצטרכו להיכנס למאמר המלומד של אריה ישעיה, מומחה לגינקולוגיה ומיילדות ומזכיר החברה הישראלית לאמצעי מניעה ובריאות מינית. תוכלו לשפוט בעצמכם אם למדתם דבר מה.

אני מניחה שהרופא המכובד איננו אחראי לכותרת המבזה. שכל כולה זועקת “כנסו כנסו!!1!” כאחרון הטוקבקים בטמקא. ובכלל כבר מזמן אי אפשר לצפות למשהו מהבמה הזאת. לפחות לא רופא שמפגין באופן מביך את בורותו המקצועית, כאותו נוירולוג שכתב שם לא מזמן על פיברומיאלגיה ותסמונת העייפות הכרונית (CFS) כאילו היו אותה מחלה.

המשך…

Read Full Post »

ברשימה קודמת שיבחתי בין השאר את בחירתה של אנג’לינה ג’ולי לתת פומבי להחלטתה לכרות כריתה מניעתית את שדיה (ובהמשך את שחלותיה). זאת בשל העלאת המודעות למחלות והעברת מסר חשוב לנשים אחרות בדבר אפשרויות הבחירה שיש לנשים נשאיות של BRCA1-2. אפילו השפעה אפשרית על פסיקת בית המשפט העליון בארה”ב נגד רישום פטנט על הגנים המדוברים איננה סברה מופרכת.  ג’ולי ניצלה את יתרונותיה – הידוענות והיופי – כדי להרבות טוב בעולם. זה לא מעט. זה הרבה מאוד בעולמנו. אנשים תמיד יכולים לבחור לעשות שימוש רק למען עצמם ביופיים, בכספם, בפרסום שזכו לו. ג’ולי בחרה לוותר על פרטיותה ואולי אף לסכן את הקריירה שלה בפעולה שהיא סוג של אקטיביזם חברתי. לכן אין להקל ראש בבחירה כזאת, לא להמעיט בערכה וודאי לא לזלזל בה.

המשך…

Read Full Post »

בטור אחד בניו-יורק טיימס הצליחה השחקנית והפעילה ההומניטרית אנג'לינה ג'ולי להעלות את המודעות לסרטן השד יותר מקמפיינים רבים (גם מעוותים) המוקדשים למטרה החשובה. למרות שקראתי בשנים האחרונות לא סיפור אחד ולא שניים של נשים שבחרו לעשות אותו דבר, אין כמו חשיפה של ידוענית כדי לקדם עניין. (אף אם מדובר בפרוצדורה רפואית שנויה במחלוקת, העיקר הוא הזרקור שהופנה כלפי המחלה, האפשרויות השונות שיש להתמודד עם הסיכון וכמובן המסר החשוב ששדיים אינן מגדירות לא את האשה ולא את נשיותה). ג'ולי לא היתה חייבת לחשוף בפני העולם כולו שעברה כריתת שדיים מניעתית. זוהי זכותה המלאה להשאיר זאת כבחירה פרטית שלה. בבחירתה האמיצה להיחשף נתנה אומץ והשראה לנשים רבות וקידמה את המודעות למחלה, ועל כך יש להודות לה בכל פה. בישראל כמו בישראל זה מוסגר ביותר מדי מקומות באופן צהוב, אך גם כאן כבר היו מספר פרסומים בעקבות זאת שהביאו מידע והעלו מודעות. כמו תמיד לא איחרה לבוא גם ביקורת רדיקלית עלק, כמה קל להיות "אמיצה" כשאת ג'ולי: יפה, נשואה, מצליחה ובעלת אמצעים להרשות לעצמך. את תשובתי לביקורת הזאת אביא בסוף הרשימה. כי את רובה אני רוצה להקדיש לביקורת על מה שלא נכתב ופורסם.

המשך…

Read Full Post »

1. (א) כפי שכתבתי מיד עם תחילת הפרשה, אין שום חובה להתלונן במשטרה על הטרדה מינית כדי שהיא תטופל על-ידי המעסיק. החוק קובע את חובתו לעשות זאת באופן נפרד. למעשה ערוץ 2 טיפל בכך כאשר פיטר את עמנואל רוזן בעבר, עוד מידע שמשום מה מתגלה לעיני הציבור רק בעקבות התפוצצות הפרשה. ערוץ 2 לא עשה זאת על סמך "שמועות" אלא על סמך מידע, תוך קיום הליך שבו נמסרה הן גרסה של הנפגעת הן של רוזן (כך על פי הדיווח בידיעות של שבת). לו רוזן היה סבור שההליך לא היה תקין או שנעשה לו עוול – הוא היה מן הסתם תובע את הערוץ. השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, ציינה אף היא בתוכנית 'תיק תקשורת' שהחוק אינו מחייב תלונה במשטרה. ועוד דברים חשובים. רוזן נמצא כיום בחופשה או השעיה מתוך אותה חובה בדיוק של המעביד לברר מידע המגיע אליו. תא העיתונאיות פנה למנהליו של רוזן בערוץ 10 עם החומר הרב שברשותו, בדיוק כפי שהיה עליו לעשות, כמו גם מאוחר יותר לראש אגף החקירות במשטרה, בבקשה שזאת תפתח בחקירה. המשטרה גם לא צריכה לקבל תלונה כדי לפתוח בחקירה במקרה של חשד לעבירה פלילית אם יש. בסופו של דבר, כידוע, היא נפתחה. 
   (ב) יצירת סביבת עבודה נקייה מהטרדות איננה עניין למשטרה! למרות שחובתו  של המעביד ליצור אותה מעוגנת כיום בחוק והוא חשוף לתביעה (אזרחית) היה ומעל בה. ניתוב הכול לתלונה במשטרה ימקד את השיח בשאלות אחרות, אבל לא יביא לסביבת עבודה כזאת. אנחנו מוכרחים לחזור ולהבין שיש גם נורמות שאינן משפטיות. ושצדק אינו נעשה רק בבית משפט (הציניקנים יאמרו ששם הוא בדרך-כלל לא נעשה). כאילו מדובר בעניין בינארי: או פלילי או צח כשלג. המשפט הוא סף מינימום, לא חזות הכול. אפשר לצטט את מי שאמר: נו, אני אף פעם לא יצאתי זכאי…
  נניח שכל מה שעשה רוזן לא היה פלילי. האם זה תקין בעינינו? האם גברים היו רוצים שנשותיהם, בנותיהם, אחיותיהם או אמהותיהם (לא, לא מטרידים רק נשים צעירות) יעבדו בסביבה כזאת?

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »