Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

כאב. כאב. כאב.
כאב כל הזמן.
שישה וחצי שבועות של כאבים קשים. ללא אופק, ללא סוף.
משככי כאבים. כל הזמן. שגם הם לא עוזרים די.
אי אפשר למצוא תנוחה נוחה. לא לשבת. לא לעמוד. לא ללכת.
במיטה כל תזוזה מפיקה זצים של כאבי אימים המפלחים את כל הגוף. לעיתים גם בעמידה. הקימה מהמיטה – כאבי תופת. צרחות של כאב.

מוגבלות. תלות. אובדן עצמאות. החיים שלי מופקעים ממני באחת.

במיטה גם אי אפשר לקרוא. רק לשכב על צד אחד. שבועות. ובכל זאת מנסה לקרוא פה ושם, אפילו בעמידה. כי איך אפשר בלי, כי זאת הנחמה היחידה.

המשך…

Read Full Post »

בחודש הבא יתקיים ברמב"ם הכנס הראשון של "המסע החברתי להבראת הרפואה". איזה יופי. כמה נחוץ, להבריא את הרפואה. וכמה חבל שגם בכנס הזה אנשי הרפואה מדברים עם עצמם, ואל עצמם. בלי לשתף את מי שבריאותם והבראתם היא יעדה של הרפואה. לא, לא "קליינטים", ה"לקוחות" של המערכת, ביטוי נתעב שהשתרש באותה מערכת, כאילו אנחנו קונים ממנה מזרונים. אלא פציינטים. המלה "פציינט" באה מלשון "סבל". עניין שרבים מדי מהרופאים והאחיות נוטים לשכוח.

המשך…

Read Full Post »

גם בלי לשבת בסוכה, אפשר להרהר על משמעות מרכזית שחג הסוכות מכוון אותנו אליה. המעבר מהדיור היציב והקבוע אל משכן ארעי מבקש מאתנו התבוננות באותו “יציב” ו”קבוע”, ובעיקר במעבר ממנו ואליו. זוהי דרך מבוקרת, אולי מוגנת, לעשות את המעבר הזה ואת ההתבוננות שהוא מציע ומאפשר. כי החיים, בדרכם, הרבה פחות צפויים. והיציבות שלהם, או נכון יותר אשליית היציבות שלהם, נפרמת בדרך כלל בחטף, ללא הכנה. הקליפה הדקה מתבקעת. ואז אנו מטולטלים, לא מבינים, מתקשים לעכל את הארעיות, את הרעיעות, את העובדה שדבר לא יחזור להיות יציב, כנראה משום שאף פעם לא באמת היה. 
כה כמהים אנו להחזיר אל חיינו את הקביעות, את היציבות והביטחון של השגרה. אבל תמיד מבעבעת מתחתיה הארעיות, הרעיעות, של עצם קיומנו בעולם.
אולי סוכות הוא חג המלמד אותנו ענווה.

המשך…

Read Full Post »

שערוריית הצוללות, שמאיימת להטביע בקרוב את כל מי שהיה מעורב בה, נכנסה היום לשלב חדש וקריטי. עם חתימתו של מיקי גנור על הסכם עד מדינה, יש סיכוי גדול שנחזה כאן בפרשיית השחיתות הגדולה ביותר ever. שצריכה לחולל כאן לא פחות מרעידת אדמה. זאת הפרשה שרק לפני חודשים ספורים הצהיר היועמ”ש ש”אין בה חשדות לעבירות פליליות”…

אני נזכרת בימים אלה במחזה ‘כולם היו בני’ של ארתור מילר. אמנם כאן, להבדיל, רכשו ציוד מתקדם מאוד, אבל עוגת התקציב מוגבלת כידוע. כשרוכשים כמות לא נחוצה של צוללות מתקדמות, לא נשאר תקציב למגן נגמ”שים שנכנסים לעזה. זה המחיר שאנו משלמים לא רק במינהל תקין אלא בדם, על תאוות הבצע של כמה מקורבים שהכניסו לכיסיהם עמלות אסטרונומיות במחיר הביטחון שלנו. הכול לכאורה כמובן.

לי יש רק שאלת תם מקדימה: למה בכלל צריך מתווך בעסקאות כגון אלה?? מדוע משרד הביטחון לא עובד ישירות מול הספקים שלו בעסקאות רכש? מדוע הוא מאפשר לכל מיני מתווכים מפוקפקים לגזור קופון שמן על עסקאות שנעשות לכאורה למען ביטחוננו?

Read Full Post »

לפני ימים אחדים ראיתי כי מישהו כתב באחת הרשתות החברתיות על ההבדל בין שמאל לימין, כשמתפרסמים באחד מהצדדים דברי בלע נגד הצד השני: כשזה קורה מימין נגד השמאל, הימנים מסתייגים קלות מהסגנון ויוצאים נגד השמאל. וכשזה קורה משמאל נגד הימין, השמאלנים מתפרקים מהסגנון ויוצאים נגד השמאל. וזה, כך הכותרת שהוא נתן לתיאור שלו, “למה אנחנו מפסידים”. 

המשך…

Read Full Post »

משלג תמיד למדתי שיעור בנוכחות. חברת הנפש שלי כמעט 13 שנים תמיד היתה גם סוג של יוגית. מעצם כלביותה, אבל גם הודות למזגה הטוב באופן יוצא דופן. זכרונות מהעבר אולי יש לכלבים, לפחות בדמות הטבעות טראומתיות (פחד לחזור למקום שבו חוו חוויה לא נעימה או מפחידה). אבל תפיסה של עתיד ומודעות אליו – לא. לכן הם מצויים בהווה. עם כל מה שהוא מביא. שמחה והנאה כמו כאב וחוסר נוחות. הם נוכחים עם מה שנמצא כאן ועכשיו. כעת, כששלג נוטה למות בגלל גידול סרטני אלים ביותר, ואני מלווה אותה בתהליך המייסר הזה, היא מנהירה לי כמה שיעורים באופן מיוחד.

המשך…

Read Full Post »

ומשפטיזציה כאבקת כביסה

מזווית מסוימת, במה שקורה כעת לנתניהו אין שום חדש. זהו הסיפור הישן מאוד על השיעור הכואב של מגבלות הכוח. אף כי כנראה השיעור לא באמת נלמד כאן, ולכן גם הנפילה תהיה כה כואבת (לו).

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »