Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

ארבע שעות ביוםספרה של אוריין צ'פלין 'ארבע שעות ביום' – שמביא קולות של אמהות שגידלו ילדים וילדות בלינה המשותפת בקיבוצים – עוּבּד לסרט תיעודי שהוקרן במוצ"ש בכאן 11 (ניתן לצפות כאן). התאכזבתי למדי מהסרט. (כמעט) כמו תמיד, הספר יותר טוב. במקרה זה הספר פורש יריעה יותר רחבה ובעיקר יותר מגוונת. בנוסף לא אהבתי את צילומי האילוסטרציה של הדמויות הנשיות בצעירותן כביכול, והעיצוב האמנותי של הסרט היה בעיני על גבול הקיטש. אבל העיקר איננו זה, אלא סערת התגובות שהתחוללה בעקבות הסרט. האמת, ממש כרגיל כל פעם בשנים האחרונות כשיש איזה ביטוי פומבי לקשיים שהביאה איתה הלינה המשותפת. מיד יוצאים גדודי המגינים והמגינות על שמו הטוב של הקיבוץ, כביכול איזו שהיא הכרה בפגיעה שגרמה השיטה החינוכית הזאת היא חלק ממסע שנועד להשחיר את הקיבוצים. מיד נמצאים המכחישים, המצדיקים והמסנגרות בנוסח "זאת היתה תקופה אחרת" או "בעיר לא היה יותר טוב", המסכמים "נמאס", "לא מעניין" ו"תתקדמו", והמוני המעידים על כך שלהם היה נפלא בלינה המשותפת, כולל סקרים שנשלפים לצורך כך.

המשך…

Read Full Post »

סליחה היא overrated. סובלת מהערכת יתר. איכשהו נכנסה לתרבות העכשווית הגישה הפסיכולוגיסטית, אולי ניו-אייג'ית במקורה, שלסלוח זה ממש הכרחי. לא חשוב באיזו פגיעה מדובר, וגם לא משנה אם בכלל ביקשו ממך סליחה והתנצלו (באמת). הסליחה, ממתיקים סוד פומבי באזנינו – היא בכלל בשבילך, הנפגעת! שלא תיוותרי חלילה עם כעס במערכת. הרי אין לך מושג אילו שמות מחולל הכעס בגופך ובנפשך. תסלחי, תסלחי.

ובכן, ממש לא מוכרחים. לא מוכרחים לסלוח, לא על כל פגיעה קשה צריך למחול, וכעס לא רק שלא יהרוג אותך אלא יכול להיות לו תפקיד מאד חיובי (כמו למשל לבקש צדק), גם אם אולי יותר נעים לפעמים בלעדיו. לא על הכל אפשר או צריך לסלוח, לא לכולם מגיע שיסלחו להם, הסליחה אינה חיונית כדי "לשחרר" או "להתקדם" (עוד שתי מלים מאוסות), ואפשר לשקם את חייך גם מפגיעה אנושה, ואפילו לעבור תהליך של ריפוי – בלי לסלוח.

המשך…

Read Full Post »

כשפרצה הקורונה היה רגע בזמן שבו התחושה היתה שיש דברים שישתנו לתמיד. מהר מאד התברר שהאנושות חוזרת לסורה וההרגל חזק מכל. יש מה לומר על מדיניות הממשלה "לחיות עם הקורונה" (עבור לא מעטים זה "למות עם הקורונה"), אבל כאן אני רוצה לכתוב על משהו אחר, שהמחשבות עליו מלוות אותי מאז התחיל הניסיון לחזור לשגרה.
pexels-cottonbro-3205403הקורונה העבירה פעילויות רבות להיוועדות מרחוק. לא אתייחס כאן לכל השאלות של העבודה מהבית, אלא לכנסים, הרצאות וישיבות שהתקיימו בזום ובכך הגבירו מאד את הנגישות שלהם לציבור שבאופן רגיל מתקשה להגיע אליהם, להשתתף, ללמוד וליהנות. אנשים שמתקשים לצאת מהבית מסיבות בריאותיות אבל גם אנשים רבים שפשוט גרים רחוק, בפריפריה, ובמשך תקופה יכלו מביתם לקחת חלק בכנסים, או לשמוע הרצאות, שברגיל אינם יכולים להגיע אליהם. שלא לדבר על כנסים בינלאומיים שנערכו בזום (וכשאורגנו מישראל התקיימו אחרי הצהריים כדי להתאים לשעות הבוקר מעבר לים, כך שגם אנשים עובדים יכלו לצפות ולהשתתף).

ברור שלקיום כנסים, הרצאות וישיבות מרחוק יש גם חסרונות. אין תחליף לקשר הבלתי אמצעי בין אנשים. בכנסים לעיתים קרובות הערך המוסף מתקבל דווקא מהמינגלינג הפחות רשמי בהפסקות. אבל היתרונות שבהנגשתם לאוכלוסייה כולה ושיתופה עולים פעמים רבות על החסרונות. כל זה הולך ונעלם עם החזרה לשגרה, שבה כנסים והרצאות חוזרים להתקיים באולמות, כמעט תמיד באזור המרכז. ומי שגרים רחוק, או אנשים עם מוגבלויות שונות – שבים להיות מודרים מהם. חבל שאנחנו לא משמרים את השינויים לטובה שהביאה אתה הקורונה. הכורח הוא אבי ההמצאה, והיינו יכולים להמשיך להפוך הכרח למעלה. מתמשכת.

Read Full Post »

רשות הדיבור הבלעדית בפוסט הזה לג’ודית לואיס הרמן. ציטטתי כאן לא אחת מספרה פורץ הדרך והחשוב ‘טראומה והחלמה’, שזאת תהיה רק הגזמה מועטה לומר שהוא שינה את חיי. מובאים כאן עכשיו כמה קטעים ביתר אריכות. היום רק לואיס הרמן תדבר.

המשך…

Read Full Post »

זה סיפור על איש של אמת וחסד. איש שכולו השראה. ג'יימי רסקין, חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ממרילנד, איבד את בנו ביום האחרון של 2020. טומי רסקין היה בן 25, מבריק, רגיש, נדיב, אהוב, פעיל למען זכויות אדם וזכויות בעלי חיים, טבעוני, צעיר בעל לב פתוח וחומל שהיה חדור תשוקה להיאבק בעוני ורעב, סטודנט שנה שנייה למשפטים בהרווארד שהיה מתרגל בקורס של מייקל סנדל 'צדק'.

המשך…

Read Full Post »

נתינה, תרומה והתנדבות הן פעילויות ברוכות הראויות לכל הוקרה. והן גם נותנות הרגשה טובה. מי שנותן מקבל לא פחות מזה שמקבל ממנו. אנחנו נותנים ועוזרים לזולת לא רק מתוך אלטרואיזם צרוף אלא גם כי זה עושה לנו טוב.

אבל לנתינה הזאת נלווית לעיתים ברכה שמפריעה לי. כשאני תורמת ואומרים לי "שתהיי תמיד בצד הנותן", או כשקהילה מברכת את עצמה אחרי שנתנה וסייעה – "שנהיה תמיד בצד הנותן". זה מפריע לי כי זה מעביר מסר שלתת נעלה על לקבל. זה מפריע לי כי יש בזה התנשאות על המקבלים. זה מפריע לי כי אין נותן בלי מקבל. זה מפריע לי כי החיים בנויים שפעם נהיה בצד הנותן ופעם בצד המקבל – ושניהם בסדר. זה מפריע לי כי המקבלת נותנת לא פחות למי שנתנה לה – בעצם זה שאיפשרה לה לתת. ובכלל אף פעם היא איננה רק מקבלת, אלא גם נותנת. זה מפריע לי כי אנחנו צריכים ללמוד לקבל לא פחות – ואפילו יותר – מלתת. האמת היא שכולנו כנראה הפנמנו את המסר שעצמאות היא מעלה ותלות היא פגם. יותר קשה לנו לקבל מאשר לתת, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים ללמוד גם לקבל. לדעת להיעזר. לזכור שאנחנו תלויים זה בזאת, פעם נותנים ופעם מקבלים, מקבלים כשנותנים אבל גם נותנים כשמקבלים. נלמד גם לקבל. זה חשוב לא פחות.

שנה טובה, של קבלה ונתינה.

Read Full Post »

לא צריך לחפש הרבה כדי להבין מה מפריע ב"יומן המחלה" של גליה הראל דור, שנאחל לה רפואה שלמה, המתפרש על לא פחות מחמישה עמודים במוסף גלריה של הארץ ביום שישי. "האותיות הקטנות" אך הבולטות מאוד בעמוד הראשון, מסגירות את התשובה. הפקה וסטיילינג: …, ע. סטיילינג: …, איפור: …. סוודר: …. במלה אחת: הפקה מסחרית. מלוטשת ונוצצת. גם סטיילינג וגם עוזרת סטיילינג, מאפר, וקרדיט למותג של הסוודר. ובל נשכח, חלילה, את קידום המכירות לרומן החדש שכתבה הראל דור ורואה אור, ממש במקרה כמובן, "בימים אלו". "איזה עיתוי מחורבן", היא מוסיפה. כן. כדי שלא נפספס את הספר שהיא מבקשת לקדם, מוקדשת לו מסגרת נפרדת ומיוחדת. שהרי היום הכול – סרטן, התאבדות, יו ניים איט – נחשף לצורך המטרה הנאצלת של קידום המכירות לספר, או לסרט, או לאלבום, החדש. הסרטן הממוסחר.

המשך…

Read Full Post »

בספרה היפה של אן פאצ'ט "כל המשפחות המאושרות" (תרגום תמוה לשם המקורי Commonwealth), מצאתי משפט המבטא בתמציתיות דוקרת את מה שמעוללים לאדם כאבים ממושכים ובלתי פוסקים:
"מאז חלה איבד פיקס את כל עתודות האיפוק. לא היה לו שום בולם זעזועים שיעזור לו לעבור את הבלתי צפוי".

pain3הספר, אגב, איננו על זה. הוא עוסק בכאבים אחרים של החיים. אבל המשפט הזה היה כמו מתנה שמקבלים כאשר נתקלים בניסוח קולע ופיוטי למה שאנו נאבקים איתו, למה שמשתלט על תודעתנו ומתפתל סביבה, בין אם הצלחנו לתת לו שם בעצמנו ובין אם לאו.

כי זה בדיוק מה שקורה לאורך זמן כשכאבים שאינם מרפים מאכלים אותך. מכרסמים אותך עד העצם. עד שאת מרגישה שנשארת רק עצם. אבל שלא מותיר לך עצם מעצמך… ממה שיש לך, ממה שהיה לך, זולת הכאב. אותו מוקד פועם של כאב אינסופי. ועם הכאבים נשחקות כל הרזרבות שעומדות לרשותך. שמאפשרות בזמנים רגילים להשתהות, להתעלם, להסיח את הדעת, להמשיך בסוג של חיים נורמליים. ונשחקים בולמי הזעזועים שמרככים את ארועי החיים, שמאפשרים לא להיטלטל מכל דבר. החיים עם כאבים בלתי פוסקים דוחפים אותך אל מעבר לקצה כדבר שבשגרה בכל יום. כל יום את נופלת מהקצה שלך. כל ארוע נוסף שקורה – יהא הקל ביותר – הוא בבחינת הקש ששובר את גב הגמל, שאינך יודעת מנין תגרדי כוחות להתמודד גם איתו. כי אין יותר שום משאבים שמהם ניתן לשאוב כוחות. כל היבטי החיים נהפכים לאחד: כאב.

Read Full Post »

"היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;"

היה זה יוסי שריד המנוח, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהצהיר שביום שבו ירצו לעשות כאן טרנספר לערבים, אנחנו – השמאל – נשכב מתחת לאוטובוסים.
טרנספר אמנם לא עושים כאן (עדיין), אבל בכל פרמטר אחר הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה חסרת תקדים. לא סכנה תיאורטית או היפותטית: הדמוקרטיה שלנו נלקחה כבת ערובה על-ידי נאשם בפלילים המתבצר בבלפור, והחליט כבר מזמן לשרוף את המועדון ובלבד שלא יצטרך לשלם על מעשיו.
ואנחנו לא נשכבים מתחת לאוטובוסים (המטאפוריים). במקרה הטוב מצייצים משהו שנון בטוויטר. כמו הצפרדע שמתבשלת במים שמחוממים בהדרגה, נגלה מאוחר מדי שנשלקנו.

המשך…

Read Full Post »

זכורני כי לפני שנים לא הבנתי אנשים בגיל הזקנה שאמרו לי שאין להם שום בעיה שהמוות יגיע. די להם. לא הבנתי איך אפשר לרצות שכל זה ייפסק. ובעיקר איך אפשר לא לפחד.

היום אני מבינה.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »