Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

חנוך אלבלק נפטר בשבוע שעבר בבית השיטה. ויהיה זה מדויק לומר עליו כי הוא מבין יחידי סגולה המשאירים אחריהם בעולם מורשת של יופי, משמעות וזיכרון. שתיוותר כל עוד יוכלו בני אדם לשמוע את קולו הנדיר. חנוך הרטיט לבבות בפיוט "ונתנה תוקף" שהלחין יאיר רוזנבלום לבית השיטה בתחילת שנות ה-90, לזכר 11 חברי הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום הכיפורים והטראומה הקולקטיבית שנצרבה אז בלבבות. אבל את חנוך הכרתי הרבה קודם, בהיותי ילדה, כזמר נפלא במקהלת הקיבוץ המאוחד (שבה נפגשו הורי שנים קודם לכן). ומאז לא רק קולו נישא איתי אלא גם אישיותו המיוחדת וצניעותו.

שניים בלטו במקהלת הקיבוץ המאוחד עבורי באותן שנים: חנוך אלבלק ויוסף שריג. שניהם מבית השיטה. יוסף נהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בן 29 בלבד, השאיר אחריו עושר לא ייאמן של שירה ויצירות מוזיקליות. כמו דמותו של חנוך, זכורה לי גם דמותו, ועיניו הבורקות שעה ששר.

עכשיו גם חנוך מת. ומצאתי את עצמי בשבוע הזה חוזרת עוד ועוד לביצועיו, ובעקבותיהם ליצירותיו של שריג. כמו ל'אלוהי הזריחות' שכתב יגאל שחר לחג המשק ה-35 של מעוז חיים, והלחין שריג. שיר יפהפה שהיה עבורי מאז ומתמיד "השיר של מעוז" (בה נולדתי וגדלתי עד גיל 4, ושנים לא חדלתי מלהתגעגע). בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד בתקליט של שירי יוסף שיצא בעקבות ערב לזכרו שנערך אז בבית השיטה. “אלוהי החולמים וצרובי הפנים”.

"ונתנה תוקף" המצמרר נחרט בלבבות, וזוהי היצירה המזוהה ביותר עם חנוך. אבל אני רוצה להיפרד מחנוך בשיר אחר, שבו נפגשים הוא ויוסף: "האסופי", שהלחין יוסף שריג למילותיו של אלתרמן.
"כי היתה אהבת נפשותינו דרוכה ולעד לא ניתנת ולא לקוחה". היה שלום, חנוך. תודה על כל היופי שהבאת לעולם והשארת אחריך.

 


אלוהי הזריחות בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד (המילים כאן).

Read Full Post »

זה אולי יהיה לא פופולרי, אבל ההטיה של "ראש" ל"ראשת" כשמדובר באשה העומדת בראש גוף כלשהו – מגוחכת בעיני. להבדיל מתארים שיש להם צורת נקבה כמו מנהל/מנהלת (כללית) או יושב/יושבת (ראש!), ראש נקרא על שם האיבר בגוף. יש ממנו רק אחד וצורתו הדקדוקית זכר. לכן אין שום משמעות להטייתו לגוף "נקבה". עם כל הרצון המובן לתת פייט לעברית הסקסמניאקית.

exmarkמזל ש"יד" היא נקבה, אחרת היינו אולי חוזים בבקשה שיקראו לנשים לא יד ימינו אלא ידת ימינו… אבל אם יד היא נקבה איך זה שגברים  מוכתרים כ"יד ימינו" או "יד ימינה"? למה לא "ידון" ימינו/ה? זה נשמע הגיוני ממש כמו "ראשת".

Read Full Post »

שלג – סוף.

שלג כרמי 2004-2019.

שלג מתה ביום ראשון 21.4.2019 בצהריים. אחרי 15 שנים של אהבה אינסופית. נשמתי התאומה. אפריל הוא האכזר בירחים.

15 שנים מאז מצאתי אותה, כדור קטן, מתחת לאחד הרכבים במגרש החניה שם השליך אותה מישהו ערל לב. הייתי בטוחה שהיא גור חתולים, עד שיצאה לקריאתי, נכנסה לחיקי ותחבה את חוטמה מתחת לזרועי. וזהו. אבוד. אהבת עולם.

לפני קרוב לשנתיים וחצי היא אובחנה בגידול אלים מאוד, עם פרוגנוזה עלובה. מלנומה של חלל הפה. בנובמבר 2016 הגיעו תוצאות הפתולוגיה. ב-27.1.2017 כתבתי את הרשימה "שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות". הסוף נראה קרוב. עשיתי איתה אז טיולים ארוכים בחוף הים, וניסיתי למצות כל רגע. (לצערי לא הצלחתי לשבץ כאן את התמונות היפהפיות מהטיולים בים בסוף 2016). היה קשה מאוד. אבל פלא קרה. נס רפואי. הגידול נסוג לגמרי, שלג התאוששה והחלימה החלמה עצמונית, או נכנסה לרמיסיה מלאה. היא רצתה מאוד לחיות. והאהבה עשתה לנו פלא. פלאשלג. קיבלתי איתה יותר משנתיים של מתנה. וכל יום אמרתי תודה על כך שהיא עדיין איתי, ושיש לי עוד יום איתה.

אבל הגיע יום אחרון. ממש בסוף מרץ גיליתי שהגידול חזר. הפעם לא היה לנו מזל. הוא התפרץ באופן אלים ומהיר מאוד, ופחות מארבעה שבועות אחרי הגילוי הגיע הסוף. פרידה סופית ובלתי אפשרית.
והרגשתי כאילו שלג חיכתה לי שאעבור את השנה הזאת, רצופת המשברים הרפואיים, השנה הקשה ביותר בחיי – וממש בסופה תרגיש שהיא יכולה עכשיו ללכת. אהובתי. נשמתי התאומה. הנפש היקרה לי ביותר בעולם. הנפש הקרובה לי ביותר בעולם.

ללכת על חוף הים בלי שלג – זה בלתי נתפס. לא לשמוע את טפיפות רגליה הקלות בבית. שוב לא תעלה לחדר השינה להגיד לי שהגיע הזמן לקום, שהיא רוצה לצאת. שוב לא תתעורר במיטתה אחרי שקמתי, כשהיא עצמה מאריכה בשינה. שוב לא תתכרבל ככדור באמצע המדרגות, המקום האהוב עליה. שוב לא תטפס עם רגליה על המיטה בפחד כשיש סופת רעמים. שוב לא תקדם את פני באושר שאין כמותו כשאני נכנסת הביתה. השמחה בפגישה מחודשת אחרי חצי שעה של פרידה, כאילו לא התראינו ימים. שוב לא תבוא לקבל טעימות מהבטטה המאודה שאהבה כל-כך. מזגה הטוב לאין שיעור. השבת הראשונה בלעדיה. בלי שלג. המקום הריק היכן שעמדה מיטתה בחדר העבודה. כלבתי האהובה.

כמו אז גם עכשיו, היו התפרצויות של בכי ותחנונים כשאני שוכבת לידה: שלא תעזוב אותי, שלא אוכל לחיות בלעדיה. ואחר-כך הסכמה ושחרור, רצון שלא תסבול. רק שהכול היה הפעם יותר קצר, יותר מהיר. ובעיקר עם סוף אחר. סופי.

ואז די. את הדרך לוטרינרית התקשיתי לראות מבעד למסך הדמעות. שלג הלכה בשלווה, עטופה באהבה וליטופים. ודמעות. אחרי 15 שנים של חיים טובים, ומלאים באהבה. לא היתה כלבה אוהבת ואהובה כמותה. אבל לנסוע את הנסיעה האחרונה הזאת עם הכלבה האהובה בעולם ולחזור ממנה עם רצועה וקולר שעליו תגית השם…

השם האהוב נשאר רק על התגית. ובכל חדריו של הלב. ותלתל במעטפה מ"כתם השלג" של שלג, שגזרתי ב-20.1.2017. ורשמתי "תודה, אהובתי".

נותרו אהבה אינסופית וגעגועים אין קץ.

היא עדיין יצאה איתי באותו היום. האחרון לחייה. והלכה לאיטה. אחר-כך עלתה לחדר השינה בגלל הפחד מהרעמים, ונשכבה על המזרון שלה ליד המיטה, מה שלא עשתה בתקופה האחרונה. אפשר היה לראות שדי. היה כבר בעמידה שלה משהו מובס. ובעיניים שלה – העיניים החומות והטובות, מלאות החמלה, העיניים היפות בעולם – ראו את הקושי והסבל. שחררתי אותה ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. נחמת מעט. אבל הלב נשבר מרוב כאב וגעגועים. הבית ריק. הלב מלא בכאב הריקנות, האַיִן והחידלון. איך אוכל לחיות בלעדיה, האהובה שלי.

עוד 4 שעות ביום ראשון האחרון יכולתי לחשוב על כך ששבוע קודם בשעה הזאת היא עדיין היתה בחיים. ואז גם זה לא. תמה שלג.

לא היתה ולא תהיה כמוה. אחת ויחידה. יחידה ומיוחדת.
שלג אהובה. שִלגי. שַלגון. שַלגנוֹני. שַלגוֹנת. גוּלי. גוּל-גוּל.
תודה וסליחה.
נותרתי שבורת לב מרוב כאב וצער.
גוּלי שלי.
שלום שלגונת.
שלום אהובתי.
שלום שלג.
IMG_20190407_231421036

בתמונה: שלג ב-7.4.2019 בבית, שבועיים בדיוק לפני מותה.
שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות      

Read Full Post »

ballotאת נתניהו לא יחליף מועמד מהשמאל. במקרה הטוב יחליף אותו מועמד מהמרכז. במקרה הפחות טוב יחליף אותו מועמד מהימין. בשני המקרים התוצאה תהיה טובה יותר מאשר המשך שלטונו של נתניהו.

המשך…

Read Full Post »

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.

Read Full Post »

פוסט אשפוז
אפשר גם אחרת, יש אפילו מה לאכול, אבל רופאים צריכים להזדהות בפני החולה.

הפעם שהיתי במחלקה השנייה (לקודמת לא הייתי חוזרת בעד כל הון שבעולם), והטיפול היה בהחלט שונה. כידוע, מי שקובע את רוח המחלקה הוא המנהל שלה. (ובמרפאה: הרופא. זאת הסיבה שהמרפאה המקומית נראית כפי שהיא נראית. ולא לטובה אם מישהו לא הבין). אז אפשר גם אחרת.

המשך…

Read Full Post »

השיעורים של החולשה. של המוגבלות. של התלות.

IMG_20180725_175741319הפער הזה, הצורב, בין הידיעה שכולנו תלויים זו בזה תמיד, לבין החוויה הגופנית והנפשית הבלתי אמצעית של התלות הזאת, של המוגבלות שמפריעה לתפקד באופן עצמאי, של ההזדקקות לעזרה. הפער הזה, המקשה, בין ההכרה שהחברה שלנו מקדשת את העצמאות ובזה לחולשה ותלות, והיחס הביקורתי לגישה הזאת, ההבנה שהיא צריכה להשתנות – לבין הכמיהה הנוקבת לשוב להיות עצמאית, לחזור לחיים כפי שהיו, לאורח חיים שלא נקבע בלעדית על-ידי הכאב והקושי.

השיעור הזה של להיות חלשים. של לומר “קשה לי”. של לבקש עזרה. של להמתין, כי לגוף קצב משלו; שאינו מתחשב ברצונות התודעה. לכבד את הקצב הזה.
יש משימות שקל יותר לחיות לאורן, אין ספק. יש שיעורים פשוטים יותר.

והכאב – הכאב לא מלמד אותנו שום שיעור. הוא רק שם. נוכח. שוחק. כואב.

עוד בנושא:
עצמאות תלות ופוטנציאל: על החיים בסוף החיים

Read Full Post »

Older Posts »