Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

כשפרצה הקורונה היה רגע בזמן שבו התחושה היתה שיש דברים שישתנו לתמיד. מהר מאד התברר שהאנושות חוזרת לסורה וההרגל חזק מכל. יש מה לומר על מדיניות הממשלה "לחיות עם הקורונה" (עבור לא מעטים זה "למות עם הקורונה"), אבל כאן אני רוצה לכתוב על משהו אחר, שהמחשבות עליו מלוות אותי מאז התחיל הניסיון לחזור לשגרה.
pexels-cottonbro-3205403הקורונה העבירה פעילויות רבות להיוועדות מרחוק. לא אתייחס כאן לכל השאלות של העבודה מהבית, אלא לכנסים, הרצאות וישיבות שהתקיימו בזום ובכך הגבירו מאד את הנגישות שלהם לציבור שבאופן רגיל מתקשה להגיע אליהם, להשתתף, ללמוד וליהנות. אנשים שמתקשים לצאת מהבית מסיבות בריאותיות אבל גם אנשים רבים שפשוט גרים רחוק, בפריפריה, ובמשך תקופה יכלו מביתם לקחת חלק בכנסים, או לשמוע הרצאות, שברגיל אינם יכולים להגיע אליהם. שלא לדבר על כנסים בינלאומיים שנערכו בזום (וכשאורגנו מישראל התקיימו אחרי הצהריים כדי להתאים לשעות הבוקר מעבר לים, כך שגם אנשים עובדים יכלו לצפות ולהשתתף).

ברור שלקיום כנסים, הרצאות וישיבות מרחוק יש גם חסרונות. אין תחליף לקשר הבלתי אמצעי בין אנשים. בכנסים לעיתים קרובות הערך המוסף מתקבל דווקא מהמינגלינג הפחות רשמי בהפסקות. אבל היתרונות שבהנגשתם לאוכלוסייה כולה ושיתופה עולים פעמים רבות על החסרונות. כל זה הולך ונעלם עם החזרה לשגרה, שבה כנסים והרצאות חוזרים להתקיים באולמות, כמעט תמיד באזור המרכז. ומי שגרים רחוק, או אנשים עם מוגבלויות שונות – שבים להיות מודרים מהם. חבל שאנחנו לא משמרים את השינויים לטובה שהביאה אתה הקורונה. הכורח הוא אבי ההמצאה, והיינו יכולים להמשיך להפוך הכרח למעלה. מתמשכת.

Read Full Post »

רשות הדיבור הבלעדית בפוסט הזה לג’ודית לואיס הרמן. ציטטתי כאן לא אחת מספרה פורץ הדרך והחשוב ‘טראומה והחלמה’, שזאת תהיה רק הגזמה מועטה לומר שהוא שינה את חיי. מובאים כאן עכשיו כמה קטעים ביתר אריכות. היום רק לואיס הרמן תדבר.

המשך…

Read Full Post »

זה סיפור על איש של אמת וחסד. איש שכולו השראה. ג'יימי רסקין, חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ממרילנד, איבד את בנו ביום האחרון של 2020. טומי רסקין היה בן 25, מבריק, רגיש, נדיב, אהוב, פעיל למען זכויות אדם וזכויות בעלי חיים, טבעוני, צעיר בעל לב פתוח וחומל שהיה חדור תשוקה להיאבק בעוני ורעב, סטודנט שנה שנייה למשפטים בהרווארד שהיה מתרגל בקורס של מייקל סנדל 'צדק'.

המשך…

Read Full Post »

נתינה, תרומה והתנדבות הן פעילויות ברוכות הראויות לכל הוקרה. והן גם נותנות הרגשה טובה. מי שנותן מקבל לא פחות מזה שמקבל ממנו. אנחנו נותנים ועוזרים לזולת לא רק מתוך אלטרואיזם צרוף אלא גם כי זה עושה לנו טוב.

אבל לנתינה הזאת נלווית לעיתים ברכה שמפריעה לי. כשאני תורמת ואומרים לי "שתהיי תמיד בצד הנותן", או כשקהילה מברכת את עצמה אחרי שנתנה וסייעה – "שנהיה תמיד בצד הנותן". זה מפריע לי כי זה מעביר מסר שלתת נעלה על לקבל. זה מפריע לי כי יש בזה התנשאות על המקבלים. זה מפריע לי כי אין נותן בלי מקבל. זה מפריע לי כי החיים בנויים שפעם נהיה בצד הנותן ופעם בצד המקבל – ושניהם בסדר. זה מפריע לי כי המקבלת נותנת לא פחות למי שנתנה לה – בעצם זה שאיפשרה לה לתת. ובכלל אף פעם היא איננה רק מקבלת, אלא גם נותנת. זה מפריע לי כי אנחנו צריכים ללמוד לקבל לא פחות – ואפילו יותר – מלתת. האמת היא שכולנו כנראה הפנמנו את המסר שעצמאות היא מעלה ותלות היא פגם. יותר קשה לנו לקבל מאשר לתת, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים ללמוד גם לקבל. לדעת להיעזר. לזכור שאנחנו תלויים זה בזאת, פעם נותנים ופעם מקבלים, מקבלים כשנותנים אבל גם נותנים כשמקבלים. נלמד גם לקבל. זה חשוב לא פחות.

שנה טובה, של קבלה ונתינה.

Read Full Post »

לא צריך לחפש הרבה כדי להבין מה מפריע ב"יומן המחלה" של גליה הראל דור, שנאחל לה רפואה שלמה, המתפרש על לא פחות מחמישה עמודים במוסף גלריה של הארץ ביום שישי. "האותיות הקטנות" אך הבולטות מאוד בעמוד הראשון, מסגירות את התשובה. הפקה וסטיילינג: …, ע. סטיילינג: …, איפור: …. סוודר: …. במלה אחת: הפקה מסחרית. מלוטשת ונוצצת. גם סטיילינג וגם עוזרת סטיילינג, מאפר, וקרדיט למותג של הסוודר. ובל נשכח, חלילה, את קידום המכירות לרומן החדש שכתבה הראל דור ורואה אור, ממש במקרה כמובן, "בימים אלו". "איזה עיתוי מחורבן", היא מוסיפה. כן. כדי שלא נפספס את הספר שהיא מבקשת לקדם, מוקדשת לו מסגרת נפרדת ומיוחדת. שהרי היום הכול – סרטן, התאבדות, יו ניים איט – נחשף לצורך המטרה הנאצלת של קידום המכירות לספר, או לסרט, או לאלבום, החדש. הסרטן הממוסחר.

המשך…

Read Full Post »

בספרה היפה של אן פאצ'ט "כל המשפחות המאושרות" (תרגום תמוה לשם המקורי Commonwealth), מצאתי משפט המבטא בתמציתיות דוקרת את מה שמעוללים לאדם כאבים ממושכים ובלתי פוסקים:
"מאז חלה איבד פיקס את כל עתודות האיפוק. לא היה לו שום בולם זעזועים שיעזור לו לעבור את הבלתי צפוי".

pain3הספר, אגב, איננו על זה. הוא עוסק בכאבים אחרים של החיים. אבל המשפט הזה היה כמו מתנה שמקבלים כאשר נתקלים בניסוח קולע ופיוטי למה שאנו נאבקים איתו, למה שמשתלט על תודעתנו ומתפתל סביבה, בין אם הצלחנו לתת לו שם בעצמנו ובין אם לאו.

כי זה בדיוק מה שקורה לאורך זמן כשכאבים שאינם מרפים מאכלים אותך. מכרסמים אותך עד העצם. עד שאת מרגישה שנשארת רק עצם. אבל שלא מותיר לך עצם מעצמך… ממה שיש לך, ממה שהיה לך, זולת הכאב. אותו מוקד פועם של כאב אינסופי. ועם הכאבים נשחקות כל הרזרבות שעומדות לרשותך. שמאפשרות בזמנים רגילים להשתהות, להתעלם, להסיח את הדעת, להמשיך בסוג של חיים נורמליים. ונשחקים בולמי הזעזועים שמרככים את ארועי החיים, שמאפשרים לא להיטלטל מכל דבר. החיים עם כאבים בלתי פוסקים דוחפים אותך אל מעבר לקצה כדבר שבשגרה בכל יום. כל יום את נופלת מהקצה שלך. כל ארוע נוסף שקורה – יהא הקל ביותר – הוא בבחינת הקש ששובר את גב הגמל, שאינך יודעת מנין תגרדי כוחות להתמודד גם איתו. כי אין יותר שום משאבים שמהם ניתן לשאוב כוחות. כל היבטי החיים נהפכים לאחד: כאב.

Read Full Post »

"היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;"

היה זה יוסי שריד המנוח, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהצהיר שביום שבו ירצו לעשות כאן טרנספר לערבים, אנחנו – השמאל – נשכב מתחת לאוטובוסים.
טרנספר אמנם לא עושים כאן (עדיין), אבל בכל פרמטר אחר הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה חסרת תקדים. לא סכנה תיאורטית או היפותטית: הדמוקרטיה שלנו נלקחה כבת ערובה על-ידי נאשם בפלילים המתבצר בבלפור, והחליט כבר מזמן לשרוף את המועדון ובלבד שלא יצטרך לשלם על מעשיו.
ואנחנו לא נשכבים מתחת לאוטובוסים (המטאפוריים). במקרה הטוב מצייצים משהו שנון בטוויטר. כמו הצפרדע שמתבשלת במים שמחוממים בהדרגה, נגלה מאוחר מדי שנשלקנו.

המשך…

Read Full Post »

זכורני כי לפני שנים לא הבנתי אנשים בגיל הזקנה שאמרו לי שאין להם שום בעיה שהמוות יגיע. די להם. לא הבנתי איך אפשר לרצות שכל זה ייפסק. ובעיקר איך אפשר לא לפחד.

היום אני מבינה.

המשך…

Read Full Post »

חנוך אלבלק נפטר בשבוע שעבר בבית השיטה. ויהיה זה מדויק לומר עליו כי הוא מבין יחידי סגולה המשאירים אחריהם בעולם מורשת של יופי, משמעות וזיכרון. שתיוותר כל עוד יוכלו בני אדם לשמוע את קולו הנדיר. חנוך הרטיט לבבות בפיוט "ונתנה תוקף" שהלחין יאיר רוזנבלום לבית השיטה בתחילת שנות ה-90, לזכר 11 חברי הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום הכיפורים והטראומה הקולקטיבית שנצרבה אז בלבבות. אבל את חנוך הכרתי הרבה קודם, בהיותי ילדה, כזמר נפלא במקהלת הקיבוץ המאוחד (שבה נפגשו הורי שנים קודם לכן). ומאז לא רק קולו נישא איתי אלא גם אישיותו המיוחדת וצניעותו.

שניים בלטו במקהלת הקיבוץ המאוחד עבורי באותן שנים: חנוך אלבלק ויוסף שריג. שניהם מבית השיטה. יוסף נהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בן 29 בלבד, השאיר אחריו עושר לא ייאמן של שירה ויצירות מוזיקליות. כמו דמותו של חנוך, זכורה לי גם דמותו, ועיניו הבורקות שעה ששר.

עכשיו גם חנוך מת. ומצאתי את עצמי בשבוע הזה חוזרת עוד ועוד לביצועיו, ובעקבותיהם ליצירותיו של שריג. כמו ל'אלוהי הזריחות' שכתב יגאל שחר לחג המשק ה-35 של מעוז חיים, והלחין שריג. שיר יפהפה שהיה עבורי מאז ומתמיד "השיר של מעוז" (בה נולדתי וגדלתי עד גיל 4, ושנים לא חדלתי מלהתגעגע). בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד בתקליט של שירי יוסף שיצא בעקבות ערב לזכרו שנערך אז בבית השיטה. “אלוהי החולמים וצרובי הפנים”.

"ונתנה תוקף" המצמרר נחרט בלבבות, וזוהי היצירה המזוהה ביותר עם חנוך. אבל אני רוצה להיפרד מחנוך בשיר אחר, שבו נפגשים הוא ויוסף: "האסופי", שהלחין יוסף שריג למילותיו של אלתרמן.
"כי היתה אהבת נפשותינו דרוכה ולעד לא ניתנת ולא לקוחה". היה שלום, חנוך. תודה על כל היופי שהבאת לעולם והשארת אחריך.

 


אלוהי הזריחות בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד (המילים כאן).

Read Full Post »

זה אולי יהיה לא פופולרי, אבל ההטיה של "ראש" ל"ראשת" כשמדובר באשה העומדת בראש גוף כלשהו – מגוחכת בעיני. להבדיל מתארים שיש להם צורת נקבה כמו מנהל/מנהלת (כללית) או יושב/יושבת (ראש!), ראש נקרא על שם האיבר בגוף. יש ממנו רק אחד וצורתו הדקדוקית זכר. לכן אין שום משמעות להטייתו לגוף "נקבה". עם כל הרצון המובן לתת פייט לעברית הסקסמניאקית.

exmarkמזל ש"יד" היא נקבה, אחרת היינו אולי חוזים בבקשה שיקראו לנשים לא יד ימינו אלא ידת ימינו… אבל אם יד היא נקבה איך זה שגברים  מוכתרים כ"יד ימינו" או "יד ימינה"? למה לא "ידון" ימינו/ה? זה נשמע הגיוני ממש כמו "ראשת".

Read Full Post »

Older Posts »