Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.

Read Full Post »

פוסט אשפוז
אפשר גם אחרת, יש אפילו מה לאכול, אבל רופאים צריכים להזדהות בפני החולה.

הפעם שהיתי במחלקה השנייה (לקודמת לא הייתי חוזרת בעד כל הון שבעולם), והטיפול היה בהחלט שונה. כידוע, מי שקובע את רוח המחלקה הוא המנהל שלה. (ובמרפאה: הרופא. זאת הסיבה שהמרפאה המקומית נראית כפי שהיא נראית. ולא לטובה אם מישהו לא הבין). אז אפשר גם אחרת.

המשך…

Read Full Post »

השיעורים של החולשה. של המוגבלות. של התלות.

IMG_20180725_175741319הפער הזה, הצורב, בין הידיעה שכולנו תלויים זו בזה תמיד, לבין החוויה הגופנית והנפשית הבלתי אמצעית של התלות הזאת, של המוגבלות שמפריעה לתפקד באופן עצמאי, של ההזדקקות לעזרה. הפער הזה, המקשה, בין ההכרה שהחברה שלנו מקדשת את העצמאות ובזה לחולשה ותלות, והיחס הביקורתי לגישה הזאת, ההבנה שהיא צריכה להשתנות – לבין הכמיהה הנוקבת לשוב להיות עצמאית, לחזור לחיים כפי שהיו, לאורח חיים שלא נקבע בלעדית על-ידי הכאב והקושי.

השיעור הזה של להיות חלשים. של לומר “קשה לי”. של לבקש עזרה. של להמתין, כי לגוף קצב משלו; שאינו מתחשב ברצונות התודעה. לכבד את הקצב הזה.
יש משימות שקל יותר לחיות לאורן, אין ספק. יש שיעורים פשוטים יותר.

והכאב – הכאב לא מלמד אותנו שום שיעור. הוא רק שם. נוכח. שוחק. כואב.

עוד בנושא:
עצמאות תלות ופוטנציאל: על החיים בסוף החיים

Read Full Post »

כאב. כאב. כאב.
כאב כל הזמן.
שישה וחצי שבועות של כאבים קשים. ללא אופק, ללא סוף.
משככי כאבים. כל הזמן. שגם הם לא עוזרים די.
אי אפשר למצוא תנוחה נוחה. לא לשבת. לא לעמוד. לא ללכת.
במיטה כל תזוזה מפיקה זצים של כאבי אימים המפלחים את כל הגוף. לעיתים גם בעמידה. הקימה מהמיטה – כאבי תופת. צרחות של כאב.

מוגבלות. תלות. אובדן עצמאות. החיים שלי מופקעים ממני באחת.

במיטה גם אי אפשר לקרוא. רק לשכב על צד אחד. שבועות. ובכל זאת מנסה לקרוא פה ושם, אפילו בעמידה. כי איך אפשר בלי, כי זאת הנחמה היחידה.

המשך…

Read Full Post »

בחודש הבא יתקיים ברמב"ם הכנס הראשון של "המסע החברתי להבראת הרפואה". איזה יופי. כמה נחוץ, להבריא את הרפואה. וכמה חבל שגם בכנס הזה אנשי הרפואה מדברים עם עצמם, ואל עצמם. בלי לשתף את מי שבריאותם והבראתם היא יעדה של הרפואה. לא, לא "קליינטים", ה"לקוחות" של המערכת, ביטוי נתעב שהשתרש באותה מערכת, כאילו אנחנו קונים ממנה מזרונים. אלא פציינטים. המלה "פציינט" באה מלשון "סבל". עניין שרבים מדי מהרופאים והאחיות נוטים לשכוח.

המשך…

Read Full Post »

גם בלי לשבת בסוכה, אפשר להרהר על משמעות מרכזית שחג הסוכות מכוון אותנו אליה. המעבר מהדיור היציב והקבוע אל משכן ארעי מבקש מאתנו התבוננות באותו “יציב” ו”קבוע”, ובעיקר במעבר ממנו ואליו. זוהי דרך מבוקרת, אולי מוגנת, לעשות את המעבר הזה ואת ההתבוננות שהוא מציע ומאפשר. כי החיים, בדרכם, הרבה פחות צפויים. והיציבות שלהם, או נכון יותר אשליית היציבות שלהם, נפרמת בדרך כלל בחטף, ללא הכנה. הקליפה הדקה מתבקעת. ואז אנו מטולטלים, לא מבינים, מתקשים לעכל את הארעיות, את הרעיעות, את העובדה שדבר לא יחזור להיות יציב, כנראה משום שאף פעם לא באמת היה. 
כה כמהים אנו להחזיר אל חיינו את הקביעות, את היציבות והביטחון של השגרה. אבל תמיד מבעבעת מתחתיה הארעיות, הרעיעות, של עצם קיומנו בעולם.
אולי סוכות הוא חג המלמד אותנו ענווה.

המשך…

Read Full Post »

שערוריית הצוללות, שמאיימת להטביע בקרוב את כל מי שהיה מעורב בה, נכנסה היום לשלב חדש וקריטי. עם חתימתו של מיקי גנור על הסכם עד מדינה, יש סיכוי גדול שנחזה כאן בפרשיית השחיתות הגדולה ביותר ever. שצריכה לחולל כאן לא פחות מרעידת אדמה. זאת הפרשה שרק לפני חודשים ספורים הצהיר היועמ”ש ש”אין בה חשדות לעבירות פליליות”…

אני נזכרת בימים אלה במחזה ‘כולם היו בני’ של ארתור מילר. אמנם כאן, להבדיל, רכשו ציוד מתקדם מאוד, אבל עוגת התקציב מוגבלת כידוע. כשרוכשים כמות לא נחוצה של צוללות מתקדמות, לא נשאר תקציב למגן נגמ”שים שנכנסים לעזה. זה המחיר שאנו משלמים לא רק במינהל תקין אלא בדם, על תאוות הבצע של כמה מקורבים שהכניסו לכיסיהם עמלות אסטרונומיות במחיר הביטחון שלנו. הכול לכאורה כמובן.

לי יש רק שאלת תם מקדימה: למה בכלל צריך מתווך בעסקאות כגון אלה?? מדוע משרד הביטחון לא עובד ישירות מול הספקים שלו בעסקאות רכש? מדוע הוא מאפשר לכל מיני מתווכים מפוקפקים לגזור קופון שמן על עסקאות שנעשות לכאורה למען ביטחוננו?

Read Full Post »

Older Posts »