קרוא וכתוב

לזכר הגר אורן 1960-2022

בשעות הערב של יום חמישי 3.11 שעון קליפורניה, שעות הבוקר המוקדמות של יום שישי 4.11 שעון ישראל – נשמה חברתי הגר את נשמתה האחרונה.

ואני לא ידעתי את נפשי.

לפני יותר מ-31 שנים, אחרי שמת, מצאתי את גזיר הנייר הזה ובו קטע משירו של גיתה בחפציו של אבי. מאז הוא תלוי מעל שולחן העבודה שלי, מוסתר למחצה בין פתקים אחרים. מדי פעם אני מסתכלת בו; תוהה האמנם מושבר כפל נחמה לאומללים כפליים?
הסתכלתי בו שוב אחרי מותה. כל כך עייפה היתה מסבל. אחרי חודשים גדושים שלו, היא זכתה לשלוה המתוקה שמביא איתו בשעות האחרונות המורפיום. ועל כנפיו יצאה מן העולם.

אך מה פשר כל הכאב הזה? הכאב שבחיים, והכאב שמותיר אחריו המוות.
מותה של הגר השאיר אותי חנוקה מרוב כאב והלומת צער.

הגר עזבה את העולם בפרשת "לך לך". יותר מהסמליות בכך שזוהי הפרשה שבה מוזכרת לראשונה בתנ"ך הגר, היא נמצאת במילותיו של ה' לאברהם "והיה ברכה". הגר היתה ברכה. במובן הפשוט שכל מי שהכיר אותה היה מבורך.
הגר היתה ציפור רבת יופי, וכזאת לא אראה עוד, כפי שכתב נתן זך. כל דבר שנגעה בו נחתם בחותם של יופי. של חמדה. היא היתה האדם הרגיש ומלא החמלה ביותר שהכרתי.

אחרי מותה הביאו לי חבילה ממנה. כל כך מוזר לקבל חבילה מאדם מת. וכל כך מאפיין את הגר שגם בסבלה חשבה על האחר. כתמיד, כל פרט ופרט טבוע ביופי, ואגרת שלא ידעה שהיא האחרונה שתכתוב לי, וכל כולה מרוכזת בי.
ממש כמו תמיד, היא השאירה אחריה שובל של חסד.

ועכשיו צריך לחיות בלי הגר. אבל איך? איך אפשר בלי לשמוע את קולה בטלפון? מי תחלוק עימי בעדינות אין קץ את משא הצער והסבל? מי תזכיר לי חמלה ורכות? למי אשלח צילומים של שקיעות בוערות, של חצבים, את הצילום המסורתי שלי כל שנה בסוף הקיץ של חבצלות בחוף, החבצלות שכה אהבה, שהייתי מוסיפה לו בכתב "שלהי דקייטא קשים מקייטא"?
ושלהי החיים קשים מהחיים, ככל שיכול להיות משהו קשה מהם.
”מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום”.

איך אפשר לחיות עכשיו? "חשבתי שהשמים יתהפכו", כתבה מיה טבת דיין. (…) "אבל רק לבי התהפך והחל לפעום לאחור".

שלום הגר. שלום ציפור רבת יופי שלי. עופי לך, משוחררת מכבלי הגוף.   
מי יתן ושובל החסד שלך ימשיך לחיות בלבבות כל אוהביך.

Read Full Post »

דבר לא נותר כשהיה מאת קיי רדפילד ג'יימיסון. מאנגלית: ענת שפירא. מטר 2011, 168 עמ'

קיי רדפילד ג'יימיסון כתבה ממואר שובר לב על מותו של בן-זוגה והתמודדותה עם האבל על לכתו והיגון על אובדנו. זהו ספרה השלישי של רדפילד ג'יימיסון שאני קוראת, אחרי 'נפש לא שקטה' – סיפורה האישי כחוקרת ומרצה לפסיכולוגיה המתמודדת בעצמה עם מחלת המאניה-דפרסיה, ו'הלילה ממהר לרדת' – על ההתאבדות.  אף כאן חלק מעוצמתו של הספר הוא העירוב בין האישי למקצועי. אך בעיקר, זהו כשרונה ככותבת רגישה ודקת הבעה. המעבירה בכל נים של כתיבתה המדויקת והלירית תשוקה אדירה לחיים וליופיים, יחד עם כאב עמוק הנובע מאותו מקור של אינטנסיביות מועצמת שבה היא חווה את העולם ואת חייה.

המשך…

Read Full Post »

שתי המילים המטלטלות האלה, שקראנו היום בפרשת שמיני.

טפשיים הדירוגים האלה, כמובן. מה גם שהתחרות כל כך קשה. אז מתחכמים עם פסוק האהבה היפה ביותר (“וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ”); עם המזמור היפה ביותר (תהילים כ”ג, שהזכרתי בהקשר אחר בפוסט הקודם); וכן הלאה וכן הלאה. ושתי המילים לא רק היפות ביותר אלא גם החזקות ביותר – כאן הן נמצאות לנו, בפרשה הקשה הזאת של בני אהרן המומתים, על שהקריבו אש זרה. עם תלי הפרשנויות, כמובן. רק פעמיים מופיעה במקרא המלה וַיִּדֹּם, מספרים לנו. הפעם השנייה היא וַיִּדֹּם השמש. מאורע יוצא מן הכלל. שתיקת אהרן מושווית כך לעצירתם הלא טבעית של גרמי השמים: “וַיִּדּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד”. ושתיקתו של אהרן רועמת שבעתיים מאחר שהוא הרי פיו של משה כבד הלשון. וכאן דווקא מדבר משה. ואהרן נדם. (“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה … וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן”). יש האומרים כי ציון שתיקתו של אהרן בא בעקבות דברי משה, לא בעקבות מות בניו. דבריו של משה אינם נחמה. כי אין. לא רק נחמה אין, גם הבנה מן הסתם אין. לכן שותק אהרן. ולא סתם מנהג אבלות הוא לא לפתוח בדברים עם האָבֵל עד, אם, שמדבר הוא.

שתי המילים החזקות ביותר משום שזוהי התגובה האנושית הנוקבת ביותר לנוכח אסון שכזה. מול שני בניו המועלים באש לנגד עיניו. ללמדו, ללמדנו, שאין מהדרין פני גדול בבית דין של מעלה. אולי אף מחמירים איתו. שהוא מה שמנסה אחיו להסביר לו בדבריו. (“הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד;”). ויש האומרים וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן “משמע, שלפני זה כנראה, בכה או צעק” (ליבוביץ).

ואני רוצה להאמין שגם בימינו, עם כל הקשקשת הבלתי פוסקת שמסביב על כל דבר, לא היה רץ אהרן להתראיין ברדיו ובטלוויזיה בעיצומם של ימי השבעה. לא היה מדבר עצמו לדעת, בניסיון נואש להכיל את הכאב הקשה מנשוא. ברצונו לספר כמה יפים היו נדב ואביהוא, בניו.
לא רק בימינו התגובה הזאת חריגה, כעצירת גרמי השמים. גם בהפטרה של אותה פרשת שמיני שקראנו, תגובתו של דוד למות עֻזָּה שהוכה על ארון האלהים שונה לחלוטין: “וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה”. על אף שחרון אף הוא אפיתט נפוץ לאלהים דווקא, גם לדוד לא חסר. וכידוע, לא ניתן לו לבנות את המקדש כי ידיו דמים מלאו.

לא כדוד אהרן. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. כמה כבדה מנשוא הדממה הזאת. וכמה צלולה. אל תוכו מסתכל האדם. ומילים אַיִן. קול דממה דקה.

Read Full Post »