Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אהוד אולמרט’

בשולי הדיון הציבורי אתמול בעקבות הכרעת הדין במשפט הולילנד, ביטאו מגיבים את תחושתם שזה “יום עצוב”, “יום שמח”, ”יום עצוב-שמח” וכיו”ב. היו בהם גם שהתייחסו להתייחסויות האמוטיביות של זולתם והסבירו מדוע הם חולקים עליהן או מסכימים איתן.

ובכן, שמח או עצוב? כמובן ש”עצוב-שמח” (או “שמח-עצוב”) מושך את הלב: הוא מכיל הכול, מורכב ואמביוולנטי. אבל ה”ציון” שלי הוא “שמח”. וזאת למה?

העצב הוא על מה שקרה במציאות. על השחיתות הפושה במסדרונות של רשויות השלטון. על כך ש(חלק מ)נבחרינו, עד לראש הפירמידה, מוכרים אותנו לכל המרבה במחיר. העצב הוא על תמונת המצב שנפרשה במשפט הולילנד ובמשפטים אחרים (שבחלקם היתה הכרעה אחרת) – הרבה קודם להכרעת הדין של דוד רוזן אתמול. והיא היתה כזאת גם בלעדיה. איזו מדינה…

אז לשמחה מה זו עושה? השמחה היא על כך שאותה מדינה עצמה שבה נפרשת לעינינו תמונה כה עגומה, משכילה ומצליחה להביא את נבחריה ושאר פושעים לבית המשפט. ולהרשיעם כשנמצאות הראיות לכך. בלי להדר פני גדול. השמחה היא שיש דין ויש דיין. לפחות במקרה זה, שאין להקל בו ראש. השמחה היא שעל ההתנהלות הלא-מוסרית והעבריינית הזאת יש כיום חותם פלילי של בית משפט. ושלמציאות העצובה הזאת יש גם תג מחיר. איזו מדינה!

זה עדיין לא הסתיים. אבל מותר גם לשמוח ביום כזה.

Read Full Post »

גם אם החשד שהמימונים הכפולים לנסיעותיו של אולמרט ובני משפחתו הגיעו מעמותות וגופים ציבוריים שונים לא יוכח כנכון – יספגו גופים אלה מכה אנושה. ובמידה לא מועטה של צדק.

גם כך הגענו כבר למצב שבו כל צלצול טלפון שלישי בבית הוא מעמותה המבקשת תרומה (הצלצול השני הוא ממכון סקרים). יותר ויותר אני מבינה ללבם של אותם קרובי משפחה בארה"ב, שלא היו עונים כשצלצלתי אליהם מהסקייפ, כי הם לא עונים לשיחות לא מזוהות, שיותר מ-90% מהן הן הטרדות מסחריות מסוג זה. עם כל הרצון הטוב והסבלנות, זה הדבר האחרון שיש לי ראש להתעסק אתו בשמונה בערב, השעה החביבה על המנדבים והסוקרים משום מה.

זה מצטרף לאי-הנחת מגובה המשכורות של בכירים בעמותות כאלה, שבעודם משדלים אתכם לפתוח את הכיס הם דואגים לעצמם היטב למשכורות שמנות ולתנאים משומנים. נכון, קשה לדאוג למסכנים כשאתה מסכן בעצמך. אבל מכאן ועד לתחושתם המבוססת של התורמים, שהכסף שלהם לא מגיע ליעדו אלא לכל מיני הוצאות נלוות של הארגון, שחלקן שמנת או אף קצפת – ארוכה הדרך.

ההתלבטות האם לתרום לעמותות איננה חדשה. האם להתעקש על כך כי זהו תפקידה של הממשלה, שבכך שהעמותות שוחרות הטוב האלה נכנסות לתמונה הן משחררות את הממשלה מחובתה זאת? או האם להכיר בכך שגם לכל אחד ואחת מאתנו, כאזרחים, כבני-אדם, חובה לעזור לזולתנו? יש הטוענים (הפילוסוף פיטר סינגר, למשל) שכל אדם החי ברווחה מערבית חייב מוסרית להפנות את כל מה שמעבר לדרוש לו לקיומו הבסיסי (הקשה לכּימוּת) לעזרה לנזקקים בעולם. ובכלל, קשה לעמוד מנגד, מול המצוקה הקשה, רק בשם הנימוק העקרוני שבכך מסייעים לממשלה למעול בתפקידה.

בינתיים, כמה אמצעי הגנה מתבררים כנחוצים. כשלעצמי, בשנה האחרונה אני מסרבת בתוקף לתרום בטלפון. העמותות הפונות (ששומרות בקפדנות את פרטי משנה לשנה, ולעיתים מתקשרות גם שלוש פעמים תוך חודש, גם כשאני מבקשת למחוק אותי מהמאגר ולהפסיק להתקשר) מתבקשות לשלוח לי הביתה טופס בדואר, אם הן מתעקשות. אני מדגישה כי אני מחליטה בכל שנה רק על כמה תרומות ספורות ולא נענית לכל פנייה. דרישה מומלצת נוספת כתנאי להעלאת תרומה (לא שלא ניסיתי בעבר), היא לקבל פירוט בכתב על אופן השימוש בכספים שהן מקבלות מאתנו. כמה הולך למשכורות? להוצאות ארגון אחרות? לפרסום ויחסי ציבור? ואיזה אחוז מהכספים מגיע באמת לעזרה שאותה הם מבקשים מאתנו? זכותנו גם לדעת כמה מרוויחים חמשת בעלי המשכורות הגבוהות בארגונים המבקשים את מעותינו הקטנות. ועכשיו, כנראה, צריך רובריקה מיוחדת לכמה כספים הם הפנו למימון נסיעות של פוליטיקאים ובני משפחתם.

לא צריך לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. אבל חובת ההוכחה היא על העמותות.

יש גם דרישות כלליות יותר. עמותות שאני מפסיקה לתרום להן הן, למשל, עמותות שלא עונות לפניותיי או עונות להן בגסות מנומסת (זה לא ממש אוקסימורון כמו שזה נשמע. מדובר בתשובה שנועדה לחפף אותי מהם במהירות האפשרית, המתקבלת מעמותה ששילמתי לה דמי חבר). או עמותה שהגעתי אליה פעם לראיון עבודה אחרי שעברתי את כל הסינונים, והובטח לי מפורשות שיחזרו אלי בין אם התשובה חיובית ובין אם שלילית. עד היום לא שמעתי מהם. ואני הפסקתי את תרומתי השנתית הקבועה. כי אני מצפה מעמותה הנהנית מכספי שתתנהל באופן תקין ונאות בכל התחומים. עמותות שלא מכבדות אותי, כחבֵרה או כאזרחית, שנזכרות בי רק כשהן צריכות את כספי, גם לא ייהנו ממנו.

לא צריך לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. יש עמותות העושות עבודה חשובה ביותר. לא בכולן מרוויחים הבכירים סכומי עתק ואדם צריך להשתכר כראוי. בתחומים מסוימים אין תחליף למגזר השלישי, כי הוא מטפל בנושאים שלא יקבלו מענה במישורים אחרים. אני עצמי עדיין לא זנחתי את החלום להקים ארגון שיעסוק בזכות לפרטיות, זכות מוזנחת מאין כמותה אצלנו. אבל במידה רבה חובת ההוכחה היא על העמותות. היכרתי מקרוב כמה ארגונים ועמותות המתבססות על כספי תרומות. וגם באלו שהתנהלו באופן תקין, היתה איזו יד קלה על כספי ציבור שמימנו אותן. לא אשכח את אותו ארגון זכויות אדם, שביקש שנה אחת לחלק לעובדיו בונוס(!), כי הם עבדו מאד קשה בגלל המצב הקשה של זכויות האדם. והמסר המושחת והמשחית, כמובן, הוא שככל שייפגעו יותר זכויות כך עובדיו יצ'ופרו ויקבלו יותר כסף.   מעניין אם לכך התכוונו תורמיו של אותו ארגון (שעובדיו, אגב, השתכרו היטב).

לקח הפגיעה של אולמרטורס, עבור העמותות, הוא ששקיפות, תקינות ונאותוּת בהתנהלותן הן חיוניות. הלקח עבורנו הוא לעמוד על שלוש הדרישות האלה לפני שאנו נענים לפניותיהן לפתוח את הכיס.

עוד בנושא:
צדק או צדקה? בין הומניטריות לזכויות אדם (מתוך הרשימה "בזכות ולא בחסד")
צדקה תתחיל מבית
צדק, לא צדקה

Read Full Post »

פועלת זבל

פועלת הזבל, סליחה, שרת החינוך, מתארת את תפקידה כפינוי הזבל והחרא שהשאירו לה קודמיה במשרד. התבטאות מיניסטריאלית וחינוכית ממדרגה ראשונה. זאת לא הראשונה של תמיר, אגב. כשברק מינה אותה לשרת הקליטה, תוך עקיפת תוצאות הפריימריס במפלגת העבודה, עורר הדבר את כעסה של יעל דיין. בראיון לארי שביט בהארץ, אמרה תמיר שרעותה מזכירה לה "כלבלב שהתהפך על גבו".

הבריון רמון

השר רמון, עבריין מין מורשע, מפעיל מסע לחצים בנושא שיש לו בו עניין אישי מובהק, ותוקף את מתנגדיו כאחרון התגרנים בשוק. לצאת מישיבת הממשלה הדנה בעניין הזה, האישי שלו? תשכחו מזה. מה לבריון רמון ולנורמות של מינהל תקין. גם כלי התקשורת מגויסים עד האחרון למען חיימק'ה שלנו, ממש כמו בזמן משפטו.  האם לא צריך לבדוק חשדות להאזנות סתר ואי-העברת חומרים לידי הסנגוריה? ללא ספק. רק שבדיקה כזאת כבר בוצעה. בידי ועדה שבראשה עמד השופט ברנר. רק מה, שמסקנותיה (שהיתה התרשלות אך לא זדון) לא היו אלה ששר המשפטים קיווה להן. אז הוא מינה את השופט זיילר לבדוק את המסקנות של השופט ברנר. הצעד הבא היה ניסיון לכפות הקמת ועדת בדיקה ממשלתית, ברוח המלצותיו של זיילר, עם סמכויות של ועדת חקירה. זה, כידוע, לא צלח. כשהקבינט התכנס להחליט על המלחמה בלבנון, היה חיים רמון עסוק בתחיבת לשונו לפיה של קצינה בגילה של בתו, ובזמן הישיבה עצמה עסק בעדכון פרטיה בטלפון הנייד שלו. עכשיו דורשים רמון ופרקליטיו שאותו כלי עצמו שבדק את המלחמה – ועדת בדיקה ממשלתית – יבדוק את העמדתו לדין של רמון בגין מה שהיה עסוק בו באותה עת. סדר (עדיפויות) חייב להיות. האמת, צריך היה להקים ועדת חקירה ממלכתית. אבל אז הרכבה היה נקבע בידי נשיאת ביה"מ העליון, ולזה פרידמן לא יכול היה להסכים כמובן. גם לו יש סדר עדיפויות. הנחקרים צריכים לחקור את החוקרים, אבל הם גם ייקבעו מי יהיו החוקרים. וזה רמון שבשבוע הבא יהיה ראש הממשלה בפועל.

מעטפות וארגזים

על פי הפרסומים, ראש הממשלה אולמרט מודה כי קיבל מעטפות מזומנים מטלנסקי. הוויכוח כעת הוא רק על הסכומים. כמו שאמר שאו, את העיקרון קבענו, נותר רק להתמקח על המחיר. זה אותו אולמרט שהישיר מבט לעם במוצאי יום העצמאות והצהיר נחרצות כי מעולם לא לקח אגורה לכיסו האישי, כן? טוב, תמיד הוא יכול לומר ש"אהוד (ברק) לקח יותר". כי על ברק מדברים לא במעטפות אלא בארגזים. בינתיים עסוקים השניים בהאשמות הדדיות על החלטות להיכנס להסכמים ופעולות, או הימנעות מהם, רק בשל שיקולים אלקטורליים אישיים. והם מנהלים את המדינה. אחרי שבוע כזה, המעבר מהדיווחים על חקירות אולמרט לידיעה על הבורר של העולם התחתון שקבע שרביבו צריך לצאת לגלות בחו"ל נראית טבעית מתמיד. אולי הבורר שלום דומרני פנוי גם לנהל את ממשלת ישראל. או אולי צריך לתת עדיפות לקבלן פינוי אשפה. פועלת אחת כבר יש לו בממשלה. הבעיה היא שכשמגיעים לכזה ייאוש משחיתותם של פוליטיקאים נבחרים, הכמיהה הפופוליסטית לאיש חזק שיעשה כאן סדר עלולה גם להתממש. ובצורות שההיסטוריה כבר הוכיחה עד כמה הן מסוכנות.

Read Full Post »

ממש במקרה יצא לי לשמוע חלק ממסיבת העיתונאים של אולמרט ברדיו, בדרכים. רק קצת לפני כן, כשפתחתי את אותו רדיו, נודע לי על הרחש-בחש שאחז את המערכת מוקדם יותר, חרושת השמועות והירידה בבורסה; כך שלא הספקתי אפילו להיכנס למתח. יוסי גורביץ כתב בבלוג החברים של ג'ורג' (מומלץ מומלץ) שלא קל לו, אבל הוא חייב מִלה טובה לאולמרט על החשיפה המלאה ואי-ההסתרה של מצבו הרפואי. בסוף תגובתי כתבתי שבמחשבה שנייה אכתוב על זה פוסט. ובכן:

לאולמרט לא היתה הרבה ברירה. זה לא העידן של הסרטן של גולדה או אשכול ואפילו הדיכאון של בגין. הסיפור של שרון הוא כמובן עניין אחר, ורלוונטי ישירות לענייננו ביותר ממובן אחד, כפי שנראה מיד. היום לא ניתן להסתיר את עצם קיומו של מצב רפואי (להבדיל מגילוי אמיתי של חומרתו). בעידן התקשורת החזותית הפולשת לכל פינה והאינטרנט שמסדרת לכל בעלת גישה תחנת שידור – זה פשוט בלתי אפשרי. קשה לנו היום להעלות על הדעת איך רוב אזרחי ארה"ב כלל לא ידעו בזמנו שנשיאם רוזוולט יושב על כסא גלגלים. אולמרט ידע היטב שבכל מקרה מצבו היה מתגלה. ושאם זה ייצא לא ישירות ממנו כמו שעשה אלא דרך שמועות ו”גילויים” עיתונאיות – מצבו יהיה הרבה יותר גרוע. לא רפואית, כמובן, אלא ציבורית. הוא גם לא יוכל לשלוט במידע שייצא, וגם יצטייר כמי שמבקש להונות את הציבור כחלק מניסיונו להוסיף ולהיאחז בתפקידו. לכן לא הייתי מתפעלת יתר על המידה מכנותו וחושפנותו. כן הייתי נותנת לו ציון טוב בהבנת הכוחות הפועלים בזירה, בעיקר התקשורתית, אבל הוא ממש לא זקוק לציון כזה ממני.

אלא שמנין לנו לדעת שאולמרט אכן חשף "הכול"? ההנחה הזאת יכולה להיות תוצאה של מניפולציה מכוונת. אולי זה בדיוק מה שאולמרט רוצה שנחשוב. אולמרט, או יועציו, יודעים היטב שכאשר מציגים חשיפה כביכול, יניחו השומעים והצופים כי הם אכן מקבלים חשיפה. דווקא "חשיפה" מאפשרת להסתיר את מה שרוצים להסתיר באופן מתוחכם, ובטוח, הרבה יותר מאשר ניסיון הסתרה. זה נימוק נוסף לטובת הצעד שעשה אולמרט מבחינת האינטרסים הצרים שלו, אבל במקרה הזה אנו זקוקים דווקא לביקורת, לא לתשבחות. ובכן, לכאורה אכן חשיפה מרשימה. אבל כבר בשמיעה ראשונית ניתן להעריך כי מדובר בהמעטה מאד אופיינית. שגרסה שמדובר רק ב"סימנים ראשונים לגידול" (סימנים או גידול?), “גידול מיקרוסוקופי”, “אהיה כשיר למלא את תפקידי באופן מלא” וכן הלאה. אולי הכול נכון, אבל – וזאת השאלה שעלינו לשאול כצופים ומאזינים לא תמימים – איך אפשר לדעת?

הבטחתי את שרון. יש לנו כבר ניסיון מאד גרוע עם המקרה שלו, שבו רופאיו שיתפו פעולה עִמו ועם יועציו כדי ליצור מצג-שווא של ארוע קל וחולף. כלומר, הם העדיפו את האינטרסים הפוליטיים שלו על פני האינטרסים הרפואיים שלו כפציינט. זה חמור מבחינת התנהלותם כרופאים, שאמורים לשים את האחרונים בראש מעייניהם, לא להיות שותפים לספינים פוליטיים של יועצי תקשורת. את המחיר הוא שילם אח”כ בגדול. לא פלא שהעיתונאים חשדנים עכשיו גם כלפי הסיפור של אולמרט, מעבר לחשדנות הרגילה שעליהם להפגין בכלל וכלפי פוליטיקאים בפרט.  גם אם יכול להיות, ויכול להיות, שכל מה שאולמרט ורופאיו אמרו היתה אמת לאמיתה. (שימו לב שאחד מהרופאים היה מעורב גם בסיפור שרון; הוא יכול להלין רק על עצמו אם עכשיו קצת פחות מאמינים לו). בסופו של דבר, יותר משהרופאים יודעים בעניינים האלה – הם לא יודעים. אבל דווקא זה מחייב קצת ענווה (בכלל, לא רק לגבי פציינטים שהם ראשי-ממשלה). לכן דווקא הביטחון העצמי והנחרצות  – מחייבים ספקנות מצדנו.

אחת מהשאלות שהופנו לרופאיו של ראש הממשלה היתה השאלה העקרונית האם לדעתם מחויב ראש ממשלה בדיווח שגרתי אודות מצב בריאותו לציבור. כיום אין חובה שבדין לעשות זאת (אולי זה מקור המִלה הטובה שקיבל). לא ברור מדוע הופנתה השאלה לרופאים. זאת איננה שאלה רפואית, זוהי שאלה של אתיקה ציבורית. מובן שעל רופאיו חל איסור לדווח לציבור, או למאן דהוא, על מצבו הרפואי ללא אישורו, כלומר ויתור על סודיות מצִדו. אלא שחובה זאת חלה כלפי כל פציינט, לא רק אם הוא מתגורר כרגע ברח' בלפור בירושלים. יותר מדי רופאים לא מקיימים את החובה הזאת. אין כמעט יום שאנחנו לא רואים בטלוויזיה רופאים המדווחים לצופים על מצבו של פצוע מתאונת דרכים, ארוע פלילי או פיגוע. משום מה אז הם שוכחים את חובתם לשמור על חיסיון רפואי. אבל השאלה כאן נוגעת לפציינט עצמו, ולהתנגשות בין שתי זכויות: זכותו לפרטיות וזכות הציבור לדעת את מצבו הבריאותי של מי שמקבל עבורו החלטות, גם הרות גורל. לא מדובר כאן ב'עניין לציבור', שיכול להתפרש ככל מה שמעניין את הציבור, אלא ב'עניין ציבורי' פר אקסלנס. לעומת מצבם של נפגעים בתאונות או פיגועים, שזכותם לפרטיות צריכה להישמר, האזרחים רשאים – וחייבים – לקבל מידע בדוק על מצבו הרפואי של ראש הממשלה. זאת כדי שהם יוכלו לשקול האם הוא פנוי לעסוק בעניינים שעבורם נבחר והאם שיקול דעתו לא עלול להיפגע, ולסכן אותם. האזרחים, בואו לא נשכח, הם הריבון. ראש הממשלה מכהן מתוקף הסמכות שהם נתנו לו. יתכן מאד שהגיע הזמן לעגן את חובת הדיווח הזאת בדין.
ואיחולי רפואה שלמה לאהוד אולמרט.

עוד בנושא:
ואם זה לא היה ראש הממשלה

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

תעודת יושר

לא כל-כך מעניין אותי אם החקירות נגד ראש הממשלה יבשילו לכלל כתב-אישום. יש לי הנחה משלי מאיזו מהפרשיות שהוא מסובך בהן כרגע יכול לצאת משהו של ממש ואֵילו יתפוגגו מבחינה פלילית. אבל אני לא רוצה ראש ממשלה שתלוי מעליו ענן כזה של חשדות. "כולם יודעים שהוא מושחת" הוא המשפט שאני שומעת סביבי הכי הרבה בימים האחרונים. הוא רק הצליח תמיד לצאת בעור שיניו מכל ההליכים המשפטיים. אבל כדי להיות ראש ממשלה צריך קצת יותר מתעודת יושר. פעם אנשי ציבור התאבדו כאן כשנוהלו נגדם חקירות. היום הם תוקפים בסוריה.

חנות מכולת

כשמדובר באולמרט, הכול אישי (כן, ממש כמו שם). לכן, גם כשפתאם תפס לו תאוצה הרעיון שראש הממשלה יוכל להיות פטור מחקירות לגבי עניינים מתקופת טרום כהונתו, התעמתו אודותיו שנים מחבריו. אחד בהווה ואחד בעבר. והנושא, יותר משהיה הראוּיוּת של החסינות הגורפת הזאת – היה מי יותר חבר. זה שעשה קריירה פוליטית מהפה הגדול שלו בפופוליטיקה, או זה שהנחה אותו שם, ומעולם לא נמנע מלראיין את אולמרט או לכתוב עליו (טובות, טובות) רק כי הוא חבר שלו, עד ש"התפכח". עשו טובה, לכו נהלו שלושתכם חנות מכולת. לא את המדינה שלנו.

הליך? רק כשהוא נוח לעמדות שלנו

לא ברור לי מה רצו מהרמטכ"ל. נראה לי סוּפּר לגיטימי שהוא יביע את עמדתו במכתב פנימי לגבי שחרור האסירים, גם אם אין לדעתו מניעה ביטחונית לשחרר את אותם אסירים ספציפיים. לא מדובר בעמדה פוליטית אלא בשאלה שיש לה נגיעה ישירה להתנהלות הצבא: עד כמה הוא יכול לעמוד על העיקרון שלא זונחים לוחם אצל האויב, ועד כמה יודעים חייליו שיתאמץ לשם כך. ברור לי, לעומת זאת, מה אני חושבת על כל מיני פוליטיקאים קטנים שעשו קריירה בסוגיות של הליך תקין, עלק, אבל שוכחים את משנתם כשההליך הזה לא תומך בעמדות הרצויות להם. כך, לא הפריע להם שראש ממשלה העומד בראש ממשלת מעבר, טרם בחירות, מנהל מו"מ מדיני; ומאד מפריע להם שהרמטכ"ל מביע את עמדתו הנ"ל כשזה עלול לעכב שחרור אסירים פלסטינים, חלילה.

תכלול? מנין לה לדעת

לתכניות הבוקר ברדיו אני מאזינה לעיתים רחוקות יחסית, כשאני בדרכים. זה קרה לי השבוע ביום ג', והנושא החם היה האייטם הקודם: חוות דעתו של הרמטכ"ל בעניין שחרור האסירים לעזה. בלשכת ראש הממשלה התקררו והבינו כנראה את הנזק שגרמה הודעתם הראשונה, שהצהירה בסרקאזם האולמרטי האופייני ש"הרמטכ"ל הוא לא קצין המוסר של הממשלה". (סגנונו נוטף הארס של אולמרט קל מאד לזיהוי, אם כי יכול להיות שהוא משכיל לבחור יועצי תקשורת ודוברים שאימצו את השפה האולמרטית, זאת שאם חוטפים ממנה מנת יתר נמצאים בסכנת הרעלה). בהודעה המתוקנת, לאחר שהרגיעו שם, ברברו משהו על זכותו של הרמטכ"ל להביע את דעתו, בלה בלה, והבהירו שעמדתו נלקחה בחשבון ו"תוכללה" וגו'. כך סיפרה הכתבת אילאיל שחר לרזי ברקאי. זה התעניין מיד במלה המשונה שהשתרבבה להודעה ושאל את הכתבת מה זה "תכלוּל". היא כמובן לא ידעה. היא הרי קוראת את ההודעות של הדוברים כלשונן וככתבן ובכך נחשבת ל"עיתונאית" (בכך היא אינה שונה מרוב האחרים, זאת רק דוגמא שהאזנתי לה במקרה). לכן היה רגע של שתיקה ואז: "אה, אני מניחה ש…". ובכן, היא הניחה בערך נכון, התפתלה ואיכשהו יצאה מזה. רק ללא כבוד מקצועי. בפעם הבאה מומלץ לא רק לה אלא לכל הכתבים והעיתונאים שהפכו מבעלי מקצוע לדוורים של היחצ"נים, הדוברים ו"יועצי התקשורת" לבדוק מה פשר המלים לפני שהם קוראים מההודעה לעיתונות ברדיו, או מעתיקים אותה לעיתון. שלפחות לא יצאו אהבלים אם מתקילים אותם. לתכלל זה לעשות אינטגרציה (גם אני הייתי צריכה לבדוק).
חג שמח (ותודה לאל שאנחנו כבר בישוֹרת שלפני המועד המיוחל של "אחרי החגים").

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

חיים רמון גילה בעדותו בוועדת וינוגרד כי למעשה התנגד למתקפה היבשתית עם סיום המלחמה, ותמך בה רק כדי לתת גיבוי לאולמרט. טוב, וגם כדי "להציג הישג". לפני ימים אחדים הכריז אולמרט, בלי בושה, שמינה את רמון ובר-און לתפקידיהם כי הם חברים שלו. אה, וגם כי "הם הטובים ביותר" (הא?). זו חברות וזה שכרה.  שתי האמירות האלה קשורות זו בזו גם במבנה שלהן – איזו סיבה ניתנת ראשונה ואיזו במאמר מוסגר – וגם בביטוי שהן נותנות לחברות ההדוקה בין ראש הממשלה למשנה שלו. זה מגבה אותו בהחלטה שמחירה היה 33 חיילים (וזה רק מהצד שלנו), וזה מחזיר אותו לממשלה לאחר שהורשע במעשה מגונה. אני מקווה שבישיבת הממשלה שבה הוחלט על המתקפה היבשתית היה רמון מרוכז קצת יותר מאשר בזאת שהתקיימה ביומה הראשון של המלחמה. אז, בדיון שבו הוחלט לצאת למלחמה, היה רמון עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שכמה דקות קודם החליט לתחוב את לשונו לפיה.

רמון הוא כבר השר השני שמתברר כי בעצם התנגד (למלחמה או לחלקים ממנה) אבל הצביע בעד. [עוד אחד נמנע אבל "חשב נגד"]. גם לחברו הטוב פרס גמל אולמרט, והוא יושב היום לבטח במשכן הנשיא. חוץ מלתגמל חברים עסוק אולמרט בעיקר בלהרוס כל מוסד שעוד נשאר במדינה הזאת. באמת יותר מתאים לו לנהל חנות מכולת. הבעיה היא שהבדיחה הזאת היא עלינו. והמדינה שאהוד ("ראש ממשלה לא צריך אג'נדה") אולמרט מנהל (הוא פשוט "הולך לעבודה", כזכור) כבר נראית יותר כמו הקוזה נוסטרה מאשר כמו המכולת השכונתית. ובעיקר, אין שום סוּפּר ברחוב השני שאפשר לעבור אליו. שום דבר לא לגמרי חדש ובכל זאת דומה שנשברים פה כמה שיאים של ציניות וחוסר בושה. מילא שאולמרט ורמון מגיעים זה לזה. למה הם מגיעים לנו?

33 חיילים נהרגו במתקפה היבשתית שהוחלט לפתוח בה ביומיים האחרונים של המלחמה, כשהפסקת אש היתה כבר באופק. לכך נתן חיים רמון את ידו כי לא היה נעים לו מאולמרט. ואנחנו, אנה אנו באים.

עוד בנושא: משחקים בחיינו ובעתידנו

Read Full Post »

עסקן שהורשע במעשה מגונה שב לממשלה, לאחר שנעתר להפצרותיו האינסופיות של ראש הממשלה (וקצת משחקי hard to get); משל היה איזה אישיות שזוהרה של הממשלה הועם בלעדיו. ראש הממשלה הודיע בשמנו שבציבור(!) יש תחושה ש"חיים" חזר למקומו ה"טבעי". מה זאת אומרת, "חיים" נולד עם חליפת מיניסטר לגופו. זה אותו ראש ממשלה שלא טרח להגיע לאזכרה למלחמת לבנון השנייה (כן כן, הוא רצה לחסוך לנו את סידורי האבטחה) – אותה מלחמה שכשהקבינט התכנס עם פריצתה היה העסקן לעיל עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שרגע קודם דחף את לשונו לפיה; אותו ראש ממשלה שממלא פיו מים בפרשה המסעירה את ישראל בשבוע האחרון (כן כן, הוא ביקש משר המשפטים לגבות את היועמ"ש. זה המשיך לעשות לו את העבודה בסרבו. חלק מהביקורת על הפרקליטות מוצדק, אבל לא זה מה שמניע את שפרידמן. על שמו יירשם לדראון עולם כיצד הוא הורס את האמון הציבורי במערכת המשפט, שלא ברור אם אפשר יהיה לשקם בחזרה). פרקליטיו ויחצ"ניו של הנשיא מביאים לשיא את מסע ההכפשות וההדלפות המגמתיות שיוכיח לכולנו – אם נותר בנו ספק – שלמי שיש כסף וקשרים, גם פוליטיים וגם יותר מפוקפקים, יכול לצאת מכל תיק.

מה יכול להיות עיתוי טוב יותר מאשר לארוז מזוודה ולצאת לחופשת קיץ קטנה. להותיר מאחור את הבל פיהם של אביגדור ("סורקים במסרקות ברזל") פלדמן וציון ("מסע הכפשות") אמיר; את החליפה בת שלושת החלקים של משה ("עלילה שפלה") קצב החמוש באשתו גילה לצדו, "מתראיין" בעמידה לערוץ 2; את פרידמן מהמהם בעודו עסוק בחקיקת נקמה נוספת נגד בית המשפט העליון; את אולמרט משלח ספין נוסף לקראת התיק שלו, כדי שיגיע לפרקליטות מותשת.

טוב, זה כמובן היה מתוכנן ללא קשר. אבל עדיין העיתוי מוצלח. הבלוג יוצא לחופשה קצרה. יתכן עדכון גם משם, אבל ממש לא מובטח. אם לא,להתראות במחצית השנייה של יולי.

Read Full Post »

Older Posts »