קרוא וכתוב

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

פרקליטי הנשיא חזרו בהם מהודעתם כי לא יופיעו בפני ועדת הכנסת, שתתחיל מחר בדיון להדחת הנשיא על-בסיס קובלנתם של 40 חברי-כנסת. אבל הם מותחים ביקורת חריפה על עצם זה שעוד לפני השימוע של קצב בפני היועץ המשפטי לממשלה הוא ייאלץ להציג ראיות ולהתגונן בפני הכנסת, שאיננה רשות שופטת. הם גם לא מתכוונים לדבֵּר או לענות לשאלות שם. ממש שלושת הקופים (פחות אחד).

קשה לחשוד בשני הפרקליטים המכובדים שאינם מכירים את חוק יסוד: הנשיא. נדמה לי שהם גם לא לוקים בהבנת הנקרא. כך שהאפשרות הנותרת היא שהם פשוט בוחרים להתעלם מסעיף 20(א) לחוק זה: "הכנסת רשאית, בהחלטה, להעביר את נשיא המדינה מכהונתו, אם קבעה כי אין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה". ההדגשה היא שלי, לנוחות עמיתי המלומדים. לא מדובר בכך שמדיחים אותו בשל כך שהוא מורשע בדין או מועמד לדין, משום שאותו חוק עצמו לא מאפשר העמדה כזאת לדין של נשיא מכהן. מדובר בהתנהגות שאיננה הולמת. אדם יכול לצאת זכאי במשפט, או לא להיות כלל מועמד לדין, ועדיין להתנהג באופן שאיננו הולם את מעמדו.

רחמונעס

הנשיא בדימוס ברק מסביר למה חיבק את קצב: "ריחמתי עליו, ופחדתי שהוא יתקע לעצמו כדור בראש".

סעיפים 20(ג) ו-20(ד) לחוק היסוד מפרטים את הנוהל שבו תינתן ההזדמנות לנשיא המדינה להשמיע את דברו ולהיות מיוצג בפני הוועדה. הזדמנות שהנשיא ובאי-כוחו הנכבדים רשאים לא לנצל, אבל שעולה בקנה אחד עם זכות הטיעון שהיא זכות יסוד. הם העדיפו לעשות כאן מניפולציה קטנה. זה רק מתאבֵּן זעיר בדרך למנות העיקריות שעוד נכונו לנו, ואני חוששת שהן תהיינה הרבה יותר קשות לעיכול מבחינת מה שירשו לעצמם המעורבים כלפי המתלוננות.

ישננו עורכי-הדין הנכבדים 100 פעם: "העניין שבגינו מבקשים להדיח את הנשיא איננו משפטי. העניין הוא תרבות פוליטית ואתיקה ציבורית". זה לא נכון, כמובן, שהפרקליטים לא מבינים. הם מבינים מצוין. אבל המניפולציה שלהם נופלת על קרקע תחוחה היטב שנקראת המשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל. המושג "זה לא ייעשה" לא קיים. הרעיון שיש התנהגות שאיננה ראויה או איננה הולמת איש ציבור – נעדר. הכול רק פלילי או תקין. מי שמקבל תעודת יושר או זיכוי מסתובב כתרנגול בלול, במקום להליט את פניו בידיו על כך שהגינותו מוטלת בכלל בספק. הפוליטיקאים מגלגלים הכול לפתחו של בית המשפט ואחר-כך מתבכיינים שהוא מתערב בתחומים לא לו. הפתרון חייב להיות בביסוס סטנדרטים של אתיקה ציבורית ובהחזרת המושג של "לא ייעשה" לתפקוד בחיים הציבוריים. מי שדבק רבב בבגדו לא יכול לכהן במשרה הרמה ביותר במדינה. רק כשהאמיתות הפשוטות האלו יחזרו להיות ברורות ומובנות מאליהן – תהיה תקומה לזירה הציבורית בישראל.

עוד בנושא: חזקת החפות והאמון הציבורי

Read Full Post »

"שלושה מיליון סודאנים" / בקשה אישית משופטי בג"צ / ייל, ולא להתפעל / חשבון / משאת נפש בוסטונית

"שלושה מיליון סודאנים"

פרופ' ארנון סופר רואיין השבוע ברדיו, אם אינני טועה בהקשר של פסיקת בג"צ בנושא חוק האזרחות. הוא הזכיר, בין היתר, את הפליטים מסודאן שישראל – רחמנית בת רחמנית – מחזיקה בכלא. "טובי הלב רוצים לשחרר אותם", אמר. "הם לא מבינים שיש שלושה מיליון סודאנים בדרך לישראל", הוסיף. (אני אפילו לא בטוחה אם הוא אמר "שלושה" או "שישה", הייתי קצת המומה).
הפליטים הסודאנים הגיעו לישראל בדרך לא דרך לאחר שנמלטו ממוראות דארפור, היכן שמאות אלפי אנשים נרצחו, נאנסו, נבזזו והיו לפליטים. זה כנראה הלקח שמבקש סופר שמדינת היהודים תלמד ממלחמת העולם השנייה: לסגור את השערים.

בקשה אישית משופטי בג"צ

אנא, פסקי-דין קצת יותר קצרים. אני לא יודעת כמה מהסטודנטים קוראים (זה היה ניסוח זהיר), אבל רחמנות על המרצים והחוקרים, לפחות.
על פסק הדין עצמו בעניין חוק האזרחות (263 עמ') אני לא כותבת כאן, כרגע, פשוט כי אין לי מה להוסיף מעֵבר למה שנאמר ופוּרשן. אבל התבקשתי לכתוב מאמר על הפסיקה, אז אולי בהמשך.

ייל, ולא להתפעל

עוד מִלה אחת צריך לומר על מכתבו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, לחברו עלום השם באוניברסיטת ייל. מכתב "אישי" שהגיע בדרכים "נסתרות" לכותרת הראשית של הארץ אתמול, ועל כך לא נומר מלה נוספת, ולא מפני שאין. מה שעולה מכתיבת המכתב הוא שלנשיא בית המשפט העליון של ישראל חשוב יותר מה חושבים עליו בייל מאשר מה חושבים עליו בישראל. זה מתאים לנו, לא? כלומר, מי יודע אם בית-המשפט היה פוסק נגד עינויים לולא קבוצת ההתייחסות הליברלית בייל. כבר שנים רבות שאנשי זכויות האדם יודעים שכדאי להשקיע מאמצים ולחצים בחו"ל, בדיוק מהסיבה הזאת. אבל כרגיל, זאת חרב פיפיות ואי-אפשר לנסות ולאחוז בה רק כשהלהב מופנה מאתנו והלאה. למשל, מה היינו אומרים לו סקאליה, השופט השמרן מבית המשפט העליון בארה"ב, היה כותב מכתב כזה לאפיפיור, ובו היה מסביר את פסק-דינו על-מנת לרַצות את הקהילה הקתולית? המממ.
פסקי-הדין של בתי-משפט פנימיים מחייבים את הקהילה שבסמכות שיפוטה של המדינה שבה הם פועלים. לכן, עיניו של בית משפט צריכות להיות מכוּונות לקהילה שעבורה הוא פוסק; לא לשום קבוצת התייחסות מחוץ למדינה, נאה ככל שתהיה.

חשבון

חייהם של כמה מהחולים בסרטן המעי הגס, השובתים רעב, יכולים להינצל בזכות הכנסת התרופה שהם זקוקים לה לסל הבריאות, לו היו מקצצים במספר שרי הממשלה בחצי, נניח?

משאת נפש בוסטונית

השבוע ישבתי בבית קפה. אמיתי. כזה שהמלצרית באה לקחת הזמנה, ולא צריך להדגיש חזור והדגש שאני רוצה את המקיאטו בכוס "לא חד פעמית"; בלי להזמין בדלפק ואחר-כך לחכות ולהביא את הקפה לשולחן (אם יש מקום פנוי, בשלושה וחצי שולחנות שבהם אפשר לשבת); מקבלים את המאפה על צלחת ולא בתוך שקית כמו ל-take away, למרות שלא הולכים לשום מקום. ישבתי בחוץ, מתחת למטפס, שלג לרגלי קיבלה את עוגיית הכלבים שלה. היה אחלה.  אמריקה – יש לך עוד הרבה מה ללמוד.

Read Full Post »

כשביקרתי ביום שישי בבית המשפט העליון של ארה"ב, עברה במוחי המחשבה שמא נשיאו של בית המשפט המקביל בישראל, אהרן ברק, היה רוצה להידמות לג'ון מרשל, אחד מנשיאיו של בית המשפט האמריקני. נשיאיו לשעבר של המוסד הזה מונצחים במסדרון הכניסה, המוביל אל אולם הדיונים, לא בצילומים אלא בפסלים. סטייל של נצח אמריקני. אבל הנשיא ג'ון מרשל לבדו זוכה לפסל ענק בקומת הקרקע, המוביל לתערוכה המוקדשת רק לו ולפועלו המשפטי. הוא גם האמריקני היחיד המונצח בתבליטים המקשטים את קירות אולם הדיונים. הסיבה, כפי שהסבירה המדריכה, היא ההחלטה שכתב ב-Marbury v. Madison, שבה קבע בית המשפט האמריקני כי בסמכותו לפסול חוקים של הקונגרס כבלתי-חוקתיים. לימים, ישתמשו שופטי ישראל בקו-טיעון דומה כשיקבעו בבנק המזרחי את אותה סמכות עצמה לבית המשפט הישראלי: סמכות שלא נקבעה מפורשות בחוק אך ברורה מלשונו. אלא שגם ההבדל בין שני המקרים מעניין. ב-Marbury v. Madison צימצם ג'ון מרשל את סמכותו המהותית של בית המשפט העליון, בכך שקבע כי החוק של הקונגרס העניק לבית המשפט (על-פי פרשנותו), סמכות שאין לו. מדובר היה במינויי שופטים רגע לפני חילופי השלטון בבחירות של 1800, שבהן הביס תומס ג'פרסון את הנשיא המכהן ג'ון אדמס. ג'יימס מרבורי קיבל מינוי כשופט אך כתב-המינוי, שכבר נחתם בידי הנשיא אדמס, לא הגיע אליו. מי שהיה אחראי לתקלה היה מזכיר המדינה (אחד, ג'ון מרשל). כשמזכיר המדינה החדש, מדיסון, נכנס לתפקידו, הוא סירב לפניית מרבורי לקבל את כתב המינוי. מרבורי פנה לבית המשפט בדרישה לקבל צו עשה למינויו; פנה היישר לבית המשפט העליון. זה אישר כי מינויו של מרבורי תקף, אך נשיאו ג'ון מרשל (כן, אותו אחד שקודם לכן היה מזכיר המדינה) פירש את החוק שאיפשר פנייה לקבלת צו כנ"ל כאומר שכל מי שמבקש צו כזה רשאי לפנות ישירות לבית המשפט העליון. בכך, קבע, הרחיב הקונגרס את סמכויותיו של בית המשפט העליון באופן לא חוקתי. הביקורת על החלטתו של מרשל היתה כי פרשנות סבירה לחוק היתה כי (רק) בהתמלא התנאים הנאותים, רשאי בית המשפט העליון לתת צו כאמור. כך או כך, קשה לי לראות את אהרן ברק, אבי הקונספציה של "הכל שפיט", מצמצם מרצונו את סמכויותיו של בית המשפט העליון בישראל…

עוד בנושא:
בית המשפט העליון האמריקני ועיקרון השיקוף
השימוע של אליטו

Read Full Post »

מבריקה מדי?

האג'נדה של פרופ' רות גביזון לא מוצאת חן בעיני אהרן ברק. הוא לפחות אומר זאת עכשיו בהאי לישנא. לא רק שהיא פסולה כי היא "מועמדת שיש לה אג'נדה", כאילו לו אין כזאת. מעתה אמרו: האג'נדה שלה פסולה משום שהיא איננה האג'נדה שלי. זאת הסיבה לכך שלמרות שאיש לא יחלוק על כישוריה של גביזון (גילוי נאות: אני מכירה אותה, וגם עם ברק נפגשתי), היא פסולה בעיניו מלהצטרף לבית המשפט שהוא מבקש לעצב בצלמו ובדמותו. המועמדים הנכונים צריכים, לדבריו, "להתפתח עם התפקיד", כלומר, להתחנך ולעבור את הסוציאליזציה הנכונה. ע"י ברק כמובן.

אפשר להיות בעד או נגד דעותיה של גביזון על תפקיד בית המשפט ועד כמה הוא צריך להיות אקטיביסטי, וגם בעד או נגד דעותיה האחרות. אבל קשה להבין מה רע בכך שבית המשפט העליון יהיה פחות מונוליטי ויבטא עמדות שונות. פלורליזם כזה רק מפרה את השיח, כפי שכבר למדנו מזמן מג'ון סטיוארט מיל. מה גם שבקרוב יאבד בית המשפט את הברק שלו, תרתי משמע, עם פרישתו הקרבה ובאה של ברק (ושל חשין). האם לברק יש אינטרס סמוי, אולי סמוי אפילו מעיניו בהיותו לא-מודע, שבית המשפט שהוא משאיר אחריו יהיה בינוני? אם כך יהיה, עלולה מורשת ברק להיות קטלנית לחברה הישראלית משתי סיבות משלימות. קודם הוא הרחיב את זכות העמידה והשפיטות לפתחו של שער שהכל נכנס בו. עכשיו הוא מותיר אחריו בית משפט שאין בו איש ברמתו שיכול להתמודד עם התסבוכת הזאת. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא מועמדים בלי אג'נדה לגבי האג'נדה שהכתיב ברק.

ללא קשר לשאלה האם מינוי זה או אחר הוא ראוי, אופן בחירת השופטים לבית המשפט העליון כפי שהתקבע אצלנו הוא פסול. המינויים האלו מתנהלים, let's face it, בשיטה הידועה של "חבר מביא חבר". לפעמים חברה; לפעמים מתפשרים במסגרת דיל, אבל העיקר הוא שנציגי השופטים (שמצביעים כאיש אחד, כאילו אין להם דעה משלהם) מהווים למעשה בלוק בוועדה לבחירת שופטים, ולמעשה מכתיבים את המינויים למוסד שלהם. זה הביא את שרת המשפטים ציפי לבני לנקוט בצעד שגם הוא פסול: לעכב את התכנסות הוועדה ולגרום לכך שבית המשפט עובד בתקן חסר.

קרטל פסול?

השיטה הישראלית נחשבת לעדיפה על שיטות אחרות, שבהן הדרג הפוליטי ממנה או בוחר באופן זה או אחר את השופטים. אבל היא הגיעה לשיא של חוסר-סבירות שבו השופטים קובעים מי יתקבל למועדון, מי יחבור אליהם ומי יחליף אותם. בשום גוף ציבורי הדברים לא מתנהלים כך שהחברים הנוכחיים מחליטים מי יכול להצטרף אליהם או מי יירש את מקומם. למעשה, לו היתה מגיעה לבית-המשפט העליון עתירה נגד התנהלות כזאת של גוף ציבורי, ובמיוחד נגד התופעה ששלושת נציגי בית-המשפט העליון בוועדה עושים קרטל ולא מצביעים על-פי צו מצפונם, הוא היה פוסל זאת על המקום.
אה, אבל רק אם זה קורה אצל אחרים.

Read Full Post »

מאמר שנכתב עם דוד קרצמר(*)ופורסם בהארץ, 26.6.2003 [לגרסה אנגלית]

שלושים ושש שנות כיבוש הניבו פגיעות חמורות בחייהם של הנכבשים ובזכויותיהם ותוצאות הרות אסון לחברת הכובשים. מערכת צידוקים שלמה הוקמה כדי להגן על הכיבוש ועל האופן שבו מוסיפים לשמר אותו. השאלות הנוגעות לשטחים ולמעמדם העתידי הן בעיקרן פוליטיות, אך כרוכות בהן גם שאלות משפטיות בעלות חשיבות. התבטאויות של דמויות מרכזיות בזירה המשפטית של ישראל מחייבות התייחסות. המשך…

Read Full Post »