Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אוניוורסליות’

בצלם (שעבדתי בו פעם) הוא ארגון חשוב. פעולה של ארגוני זכויות אדם בתנאים לא פשוטים של סכסוך לאומי וממשלה שמצרה את צעדיהם איננה קלה ומתסכלת לעיתים קרובות. אלא שנסיבות אלה רק מחזקות את הצורך לפעול מתוך נאמנות לעקרונות היסוד של זכויות אדם. שכן לארגונים כגון אלה אין אלא את אמינותם ויושרתם כנכסים, וחבל שהם נוגסים בהן וכך גם במעמדם ובהערכה אליהם. וזה מה שקורה כשהם אינם מתנערים מהתנהגויות בעייתיות בקרבם, ובכך מוסיפים חטא על פשע. בפעם הקודמת, כשנחשף שתחקירן שלהם הוא מכחיש שואה, פעלו בבצלם כיאות: סלדו, בדקו ואחר-כך גם פיטרו (אף כי בשקט בשקט). תגובתם למה שחשפה תכנית ‘עובדה’ על עובד שלהם מצערת ומאכזבת. יתכן מאוד שמדובר בתחקיר מפוקפק ובעבודה עיתונאית לא רצינית. אבל מבצלם מצופה לא לתקוף את התכנית אלא להתייחס ברצינות למה שכן נחשף בה על נסר נוואג'עה, איש השטח שלהם בדרום הר חברון. ובעיני בצלם “זהו אפיק הפעולה הלגיטימי היחיד עבור פלסטינים בהתחשב בעובדה שהרשויות הישראליות נמנעות מלהגן על בעלי הקרקעות הפלסטיניים באזור מפני השתלטות של מתנחלים על אדמתם, ואף מסייעות באופן פעיל לניסיונות השתלטות כאלה. מובן שבצלם מתנגד מכל וכל לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט או לאחר הליך משפטי, בכל נסיבות שהן, בין אם הדבר נעשה במרתפי השב"כ או ברשות הפלסטינית.” בצלם מתנגד לעינויים, מובן, אך פעולה שעלולה להביא לעינוים של אנשים היא בעיניו אפיק פעולה לגיטימי בנסיבות. משהו רע מאוד עובר על בצלם בתקופה האחרונה.

המשך…

Read Full Post »

עשרות אלפי בני אדם באירופה יצאו להפגין בשנים האחרונות נגד ההרג המאסיבי של אזרחים בסוריה. הם קראו למדינותיהם להפעיל נגדה סנקציות דיפלומטיות וחבר פרלמנט בריטי הכריז על עירו כ”עיר חופשית מסוריה”. השבוע התקיימה בבריטניה הפגנת מחאה בסדר גודל שלא זכור כמותו, בעקבות הטבח ומעשי הזוועה הרצחניים שמבצע דאע”ש בעירק. 

אה, לא.

המשך…

Read Full Post »

והפעם: גי’האד כהגנה עצמית

בפרק א’ התוודענו להשעייתה של ראש יחידת המגדר באמנסטי, גיטה שנגל, בשל מחאתה נגד שיתוף הפעולה של הארגון עם תומך משטר הטליבאן. כאן.

בינתיים יש פרק ב’. בתשובה לעצומה שיזמו פעילות לזכויות נשים מדרום אסיה, השיב להן קלאודיו קורדונה, מזכיר הפנים של אמנסטי, שהאנשים שבהם מדובר אוחזים גם בדעות נוספות. למשל… לגבי תפקידו של הגי’האד בהגנה עצמית. “האם עמדות אלה עומדות בניגוד לזכויות אדם? תשובתנו שלילית, אף כי יתכן שלא נסכים עמן”, כתב.

נורם, הלא הוא פרופ’ נורמן גארס שדרך הבלוג שלו אני מתעדכנת בפרשה (ובדברים אחרים), קולע כתמיד כשהוא כותב שמכיוון שבאותו מכתב עצמו נטען ש”לעולם לא נשתamnesty candleף פעולה עם מי שדבק בגלוי באידיאולוגיה המבוססת על שנאה והרג אזרחים”,  חייבים להניח שקורדונה מחזיק בתפיסה שעל פיה “ג’יהאד הגנתי” איננו כולל הרג אזרחים או פרקטיקות אחרות “העומדות בניגוד לזכויות אדם”.  העובדה שאחד מהפקידים הבכירים באמנסטי יכול לגלות בורות כזאת בעובדות שחצי העולם יודע ולארגון שלו יש חובה לדעת, מהווה מדד עד כמה אמנסטי תועה בדרכה בעניין.

כזכור, בעקבות פרשת שנגל יצא הסופר סלמן רושדי בהצהרה שאמנסטי הגיעה לפשיטת רגל מוסרית. אני רוצה להמשיך לתת קרדיט לאמנסטי, כמו לארגוני זכויות אדם אחרים, שממלאים תפקיד חיוני. אבל הם מקשים עלי מאד. כמו Human Rights Watch, גם אמנסטי כושלת פעם אחר פעם בעניינים שאסור לה להיכשל בהם. של נטישת עמדות אוניוורסליות המחויבות לזכויות אדם. ולטובת נקיטת עמדה במחלוקות פוליטיות פר-אקסלנס. חבל. העבודה שלהם חשובה מדי.

Read Full Post »

חבר הכנסת מולה מציע (סוג של) הגנה תרבותית בפלילים. כאשר נאשמים בעבירה פעלו בהתאם לנורמות התרבותיות בחברת המוצא שלהם,  ייחשב הדבר לנסיבות מקלות בעת גזירת העונש. כך תאילנדים שאוכלים חתולים וכך אתיופים שנישאים לבנות 12 או מכים את ילדיהם. שכן אליבא דמולה, שיטת החינוך באתיופיה רואה זאת בחיוב.

מולה מצביע על בעיה, אך ספק אם הפתרון שהוא מציע קביל. שוֹנוּת תרבותית יכולה להיות קבילה רק עד גבול מסוים. אי-אפשר בשמה לפגוע בזכויות אדם של אחרים. למעשה, התביעה לגלות יחס של כבוד לפרקטיקות תרבותיות השונות מתרבות הרוב קשורה בדרך-כלל לפגיעה בזכויותיהם של החברים החלשים יותר באותן תרבויות. שהם כמעט תמיד נשים וילדים. סוזן אוקין דנה בדוגמאות מהספרות המראות כי רוב התביעות שמציבים חברי קבוצות כאלו ליחס משפטי מיוחד על בסיס השוני התרבותי שלהם, נוגעות לאי-שוויון מגדרי. נישואי ילדות, נישואים כפויים, מערכות גירושין המוטות נגד נשים, פוליגמיה ומילת נשים. מקרים שבהם זכויות הפרט של נשים וילדות נפגעות ומופרות על-ידי הפרקטיקות של הקבוצות התרבותיות שלהן עצמן. אוקין מצביעה על כך כי אותה זיקה בין תרבות למגדר מתרחשת למעשה בזירה הבינלאומית, היכן שזכויות-האדם של נשים נדחות לעתים קרובות על-ידי מנהיגי מדינות או קבוצות של מדינות כבלתי-מתיישבות עם התרבויות שלהן.

מעולם לא היו אלו בני-האדם שהתלוננו על האוניוורסליות של זכויות-האדם, או ראו בהן כפייה מצד המערב או הצפון. לעתים קרובות, היו אלו המנהיגים שלהם". (קופי אנאן)

הגנה על תרבויות פוגעת במיוחד בנשים בשל שתי סיבות. ראשית, בכל התרבויות הזירה של חיים אישיים, חיי מין ופוריות מתפקדת כמוקד מרכזי. הגנה על "פרקטיקות תרבותיות" נוטה להיות בעלת השפעה גדולה יותר על חיי הנשים והנערות שכן ברוב התרבויות מצופה מהן יותר בזירה זאת מאשר מגברים. שנית, ברוב התרבויות אחת המטרות העקרוניות היא שליטת הגברים על הנשים."הגנה תרבותית" משמרת שליטה זאת.

לעומת זאת, המושג של זכויות אדם הוא אוניוורסלי. הוא איננו אדיש לתרבויות שערכיהן מתנגשים עם זכויות אדם אוניוורסליות והוא אינו מקבל פרקטיקות תרבותיות שבבירור אינן מתיישבות עם זכויות אלה. על-פי התפיסה של זכויות אדם, לכל אדם יש זכויות מסוימות ללא קשר לשאלה לאיזו קבוצה הוא או היא משתייכים או עם איזו תרבות הם מזדהים. הרעיון הוא כי האינטרסים שעליהם מגינות נורמות של זכויות אדם הם האינטרסים של כל אדם ואדם, ללא קשר להעדפותיו האישיות או לתכנית החיים שהיא מבקשת לקדם. אף אדם אינו רוצה להיות עבד או שיענו אותו, או להירצח על "כבוד" המשפחה.

כפי שמלמדת אותנו אוקין, כאשר מעניקים זכויות קבוצתיות בשם רב-תרבותיות, קיימת סכנה מוחשית של מתן יד לדיכוי החברים החלשים יותר בתוך אותה תרבות. בקיצור, נשים.

נדמה לי גם, ששופטי ישראל ממש לא זקוקים לנסיבות נוספות כדי להקל בעונשם של מורשעים בעבירות נגד נשים. הם הסתדרו מצוין בלי הטיעון מהתרבות עד כה, בגוזרם עונשים מגוחכים בקוּלתם.

הרוב הניצח של "הגנות תרבותיות" שמועלות בתיקים הפליליים בארה"ב אשר קשורים לחברי מיעוטים תרבותיים נוגעות למגדר – במיוחד לשליטה גברית על נשים וילדים. לעיתים, הגנות תרבותיות ניתנות כהסבר לאלימות נצפית בין גברים או להקרבת בעלי-חיים. אבל הרבה יותר שכיח הוא הטיעון כי בקבוצה התרבותית של הנאשם, נשים אינן בני-אנוש בעלי ערך שווה אלא יצורים נחותים שהפונקציה הראשונית (אם לא היחידה) שלהן היא לשרת גברים באופן מיני ובענייני הבית. למעשה, ארבעת סוגי המקרים שבהם השתמשו בהגנה תרבותית באופן המוצלח ביותר הם: (1) חטיפה ואונס על-ידי גברי 'המונג' שטוענים כי פעולותיהם הם חלק מפרקטיקה תרבותית של "נישואי חטיפה"; (2) רצח נשים ע"י מהגרים ממדינות אסיה והמזרח התיכון, שנשותיהם בגדו בהם או נהגו באופן בלתי-נאות אחר; (3) רצח ילדים ע"י אמהות יפניות או סיניות שניסו גם להרוג את עצמן אך נכשלו, וטוענות שבגלל הרקע התרבותי שלהם הבושה על חוסר הנאמנות של בעליהן הניעה אותם לפרקטיקה שמקבלת מחילה תרבותית, של התאבדות אמהות וילדים; ו-(4) בצרפת – למרות שעדיין לא בארה"ב, בחלקו משום שהפרקטיקה נהפכה לפלילית רק ב-1996 – מילת נשים. במספר מקרים כאלו, עדויות מומחים לגבי הרקע התרבותי של הנאשם הביאו להאשמות מופחתות, או לגזרי-דין מופחתים, שהתבססו באופן תרבותי על הערכות של הכוונה הפלילית.

כפי שמראות ארבע הדוגמאות לעיל, הנאשמים אינם תמיד גברים, והקורבנות אינן תמיד נשים. הן המהגר הסיני מניו-יורק שהיכה את אשתו למוות בגלל ניאוף והן המהגרת היפנית בקליפורניה שהטביעה את ילדיה וניסתה להטביע את עצמה בגלל ניאופו של בעלה, ביישו את המשפחה; וההגנה מהתרבות בה השתמשו הפחיתה מההאשמות (מרצח בדרגה ראשונה לרצח בדרגה שנייה או הריגה). נראה, אם כן, כי ההגנה התרבותית היתה מוטה לטובת הזכר במקרה הראשון ולטובת הנקבה בשני. אך למרות שמדובר בנאשמים משני מינים שונים, בשני המקרים המסר התרבותי הוא מוטה מבחינת מגדר: נשים (וילדים, במקרה השני) הן משניות לגברים וצריכות לשאת באשמה ובבושה על כל סטייה ממונוגמיה."  (סוזן מולר אוקין, מתוך "האם רב תרבותיות מזיקה לנשים?")

Read Full Post »

מועצת זכויות האדם של האו"ם (שהחליפה את הנציבות הידועה לשמצה ומאז רק מתעלה עליה), קיבלה החלטה הקוראת לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לאפשר הכנסת דלק, מזון, תרופות ופריטים חיוניים אחרים לרצועת עזה, לפתוח מחדש את מעברי הגבול ולהפסיק את הפגיעות החמורות בשטחים. ההחלטה עברה ברוב קולות של 30 מדינות, כשקנדה מתנגדת ו-15 מדינות נמנעות.

ומה חסר? נכון. התייחסות כלשהי לירי הקסאמים המכוון על אזרחי ישראל.  ההחלטה מסתיימת בהצהרה המעורפלת הרגילה, הקוראת "לכל הצדדים" לכבד את המשפט הבינלאומי של זכויות האדם ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהימנע מאלימות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

What else is new? ההחלטה החד-צדדית הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות דומות. לאורן, קשה להאשים את אלה שרואים במשטר זכויות האדם הבינלאומי, שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, כמוּטה פוליטית ולכן לא רלוונטי. שהרי רכיב מרכזי של זכויות האדם הוא האוניברסליות שלהן. החלתן באופן סלקטיבי היא פגיעה אנושה בעיקרון התובע להחילן על הכול ללא אפליה. אם גוף מרכזי של הקהילה הבינלאומית איננו מתייחס לפגיעה באזרחים ישראלים רק משום שהם ישראלים – הוא חוטא בחטא הגדול ביותר לרעיון שמכוחו הוא פועל. הטענה העיקרית נגד מועצת זכויות האדם  וקודמתה איננה שהיא מטפלת בישראל ובהפרות שלה – היא בהחלט צריכה לעשות זאת – אלא שהיא כמעט איננה מטפלת בהפרות אחרות, חמורות לא פחות (רוסיה בצ'צ'ניה, סין בטיבט), ופעמים רבות מאד חמורות הרבה יותר (צפון קוריאה, דארפור, קונגו וקניה). הטענה היא בדבר הטיפול הלא-מידתי שלה בהפרות של ישראל מול הפרות אחרות. מועצת זכויות האדם היא מהגופים הפועלים על פי מגילת האו"ם (charter body), לא על פי אמנה לזכויות אדם (treaty body); הגופים המנטרים את האמנות עושים בדרך-כלל עבודה קצת יותר הגונה. כך או כך, כל הזירה הזאת נגועה בפוליטיזציה עמוקה, המובילה להיעדר יושרה, והחלטותיה מאבדות בשל כך את תוקפן המוסרי.

לגופים בינלאומיים לזכויות אדם (בין אם גופי או"ם ובין אם ארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל) לא עומדת אפילו טענת ההגנה הרגילה של הארגונים הישראלים; הטענה שככאלה הם מפנים את טענותיהם לפעולות לא תקינות של ממשלתם, לא לממשלות זרות. עדיין, ביותר מדי גילויי-דעת של הארגונים הישראלים חסרה ולו התייחסות לעובדה הקשה שגם זכויותיהם של אזרחים ותושבים ישראלים נפגעות באורח אנוש. גם אם פורמלית הלקונה הזאת מובנית אל תוך המנדט שלהם, הרי העובדה שגוף המגדיר עצמו כישראלי עוצם עיניים מול פגיעות חמורות בזכויותיהם של אזרחי מדינתו, ומסרב לגלות כל אמפתיה לחברה שבתוכה הוא פועל – עלולה להפוך אותו (והופכת אותו פעמים רבות) ללא-רלוונטי לאותה חברה. המלמול הרגיל של גופים אלה (במקרה הטוב), המכיר בזכותה – וחובתה! – של המדינה, ככל מדינה, להגן על אזרחיה, נהפך למנטרה ריקה כאשר לשיטתם כל מה שהיא עושה אסור (מה כן מותר הרי איננו שומעים). קל הרבה יותר לומר כל הזמן לזולת מה אסור ולא לשאת בשום אחריות בשאלה מה כן לעשות, אחריות שממשלת ישראל נושאת בה במלוא כובדה כלפי אזרחיה. מכל מקום, ההגנה הזאת אינה עומדת, כאמור, לגופים חיצוניים המנטרים ומבקרים את המצב כאן. אלה אינם גופים שהמנדט שלהם הוא לפעול נגד הפרת זכויות שמבצעת הממשלה שלהם, אלא גופים בינלאומיים שתפקידם לנטר הפרה כזאת באשר היא. ההתעלמות השיטתית שלהם מצד אחד במשוואה איננה נסלחת, בשום טיעון.

כמה חבל. הרי לנו רעיון נשגב, של זכויות אדם אוניברסליות; של עניין שיש לאנושות כולה בפגיעה חמורה בזכויות היסוד של כל אדם, תתרחש היכן שתתרחש. כמה חבל שהקהילה הבינלאומית, באפשרה פוליטיזציה של הרעיון הזה, יורה לעצמה ברגל.

עוד בנושא:
המועצה החדשה לזכויות אדם: של מי הבושה?
צל כבד
וגם נורם כותב על התבטאויות חד-צדדיות בעניין שדרות, עזה וענישה קולקטיבית

Read Full Post »