שני מקרים של אונס ותקיפה מינית שביצעו על פי החשד אריתראים באזור דרום תל-אביב פורסמו לאחרונה. על-פי הדיווחים בתקשורת, בתחילת השבוע נעצרו ארבעה בחשד לאונס בת 19. היום פורסם כי נעצרו שלושה בחשד לאונס של קטינה בת 15 בערב יום העצמאות. המקרה האחרון מזכיר את המקרה הקודם של אונס בחניון גן העיר, שהחשוד בביצועו הוא פלסטיני, בכך שעל פי החשד בשני המקרים אילצו התוקפים את חברהּ של הנערה לצפות כיצד הם אונסים אותה.
פרט זה הוא האחראי, כנראה, לתגובה המזועזעת במיוחד מצד מגיבים רבים. שהרי לאונס של נשים אנחנו כבר רגילים. אבל השפלת הגברים שאיתם – את זה אנחנו עוד לא מכירים. וגם לא נתרגל. זה כבר מערער את החוקיות. זה כבר עובר את הגבול.
אפס סובלנות לעבירות מין, זה העיקרון המנחה. והוא תקף ללא קשר לזהות התוקפים. במידה ויורשעו, יש למצות איתם את כל חומרת הדין. אף אחד לא צריך לקבל הנחות כי הוא מסכן. ושום גמגום לא צריך להישמע מצד מי שמגן על זכויותיהם – ההגנה על זכויותיהם נעשית בצדק. ואם וכאשר אנשים מסוימים מתוכם מבצעים פשעים חמורים, יש להוקיעם.
כאשר התוקפים הם זרים, או “אחרים”, התגובה הציבורית, ככלל, לא מסתפקת בזעזוע מעצם המקרה. היא קוראת להפקת לקחים. להסקת מסקנות. כך, שר הפנים אלי ישי קרא בעקבות המקרה הראשון שבו היו מעורבים לכאורה אריתראים, לכלוא את כל מבקשי המקלט. האשמות קולקטיביות הן פסולות, כנראה, רק כשהן מופנות לחרדים, אליבא דהשר הנכבד. שאין זו הפעם הראשונה שהוא מסית נגד זרים, במיטב המסורת הגזענית. פעם היהודים היו הזרים וחטפו בדיוק את אותה סאת גזענות, כזכור. אבל את “כי גרים הייתם בארץ מצרים” ישי לא הפנים, מסתמן. למוקד סיוע לעובדים זרים הגיעו שיחות איום בנוסח “זה מוקד סיוע למסתננים בני זונות נאצים שאונסים יהודיות?” ו”אני רוצה את הכתובת שלכם כדי שאני אוכל לשרוף אתכם, לעשות לבנות שלכם מה שעושים לבנות שלנו, יא בת זונה”.
כי כשמדובר בזרים, לא רק שזאת הזדמנות פז לקרוא לגרש אותם. אלא שהם אלה שתמיד באים ל… את הבנות “שלנו”. של האומה. של השבט. זה שהדרת כבודו (honor) תלויה בבתוליהן ובצניעותן המינית. הנשמרת לבעליה. ואת זה השבט לא יסבול. ועם זה האומה לא תסכין.
וכך גופן של נשים מופקר פעמיים. פעם אחת לתקיפות מיניות ופעם שנייה מגויס כמטבע לשמירת הכבוד הלאומי.
הביטו בתמונה משמאל. זוהי אחת מהתמונות שבהן בחרה תנועת סולידריות שייח ג’ראח “לפרסם” את הקמפיין נגד מגרון. 
צדקנים. מצרים לנו את “אמצעי הביטוי הפוליטיים” (אונס!). וההסרה של קמפיין הפייסבוק רק כדי לא להסיט את תשומת הלב מהביקורת על שערוריית מגרון. לא, חלילה, כי מדובר בקמפיין שערורייתי על פי כל קנה מידה. ואותו הגו אנשים שחלקם מציגים עצמם כלוחמים לזכויות אדם. לא תצליחו. כי אתם אלופים ביצירת שערוריות משלכם. שלא נופלות מאלה שאתם יוצאים נגדן. דעתי על מגרון ידועה. פירסמתי כאן גם 
עורך הארץ, דוד לנדאו, 
יש המתקוממים על הסיווג ה"מיוחס" שזוכה לו רצח נשים על-ידי בני-זוגן, כמו גם זה של אונס או תקיפה מינית. ככלות הכל, רצח הוא רצח ותקיפה היא תקיפה. למה רק סוג אחד זוכה שיציינו אותו ביום מאבק שנתי? מה שהם מפספסים הוא שמעבר להיותם רצח או תקיפה, וככאלה ודאי אינם גרועים או מתועבים מכל מקרה אחר, הם מהווים ביטוי לדפוס חברתי. אין זה מקרה שנשים הן רוב הנאנסות, והנרצחות בתוך המשפחה. זוהי תופעה המבטאת את הפיכת האשה לחפץ; לרכוש הגבר במקרה שהוא בן-זוגה. אלימות נגד נשים איננה מנותקת ממעמדן הנחות של נשים בחברה, ולכן המאבק נגדה חורג ממאבק רגיל נגד עבריינות.
לשולמית אלוני, מי שהציבה את נושא הנשים על סדר-היום הפוליטי בישראל (אם כי במובנים רבים ספק אם היתה בעצמה פמיניסטית), היה מה לומר בעניין פרשיית רמון: שהחיילת שרמון מואשם כי החדיר את לשונו לפיה יכולה היתה לומר לא. "זה לא כל כך קשה להגיד לא". זאת מִלה קצרה, נדמה לי שהוסיפה.
קרוא וכתוב 