Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אונס’

שני מקרים של אונס ותקיפה מינית שביצעו על פי החשד אריתראים באזור דרום תל-אביב פורסמו לאחרונה. על-פי הדיווחים בתקשורת, בתחילת השבוע נעצרו ארבעה בחשד לאונס בת 19. היום פורסם כי נעצרו שלושה בחשד לאונס של קטינה בת 15 בערב יום העצמאות. המקרה האחרון מזכיר את המקרה הקודם של אונס בחניון גן העיר, שהחשוד בביצועו הוא פלסטיני, בכך שעל פי החשד בשני המקרים אילצו התוקפים את חברהּ של הנערה לצפות כיצד הם אונסים אותה.

פרט זה הוא האחראי, כנראה, לתגובה המזועזעת במיוחד מצד מגיבים רבים. שהרי לאונס של נשים אנחנו כבר רגילים. אבל השפלת הגברים שאיתם – את זה אנחנו עוד לא מכירים. וגם לא נתרגל. זה כבר מערער את החוקיות. זה כבר עובר את הגבול.

אפס סובלנות לעבירות מין, זה העיקרון המנחה. והוא תקף ללא קשר לזהות התוקפים. במידה ויורשעו, יש למצות איתם את כל חומרת הדין. אף אחד לא צריך לקבל הנחות כי הוא מסכן. ושום גמגום לא צריך להישמע מצד מי שמגן על זכויותיהם – ההגנה על זכויותיהם נעשית בצדק. ואם וכאשר אנשים מסוימים מתוכם מבצעים פשעים חמורים, יש להוקיעם.

כאשר התוקפים הם זרים, או “אחרים”, התגובה הציבורית, ככלל, לא מסתפקת בזעזוע מעצם המקרה. היא קוראת להפקת לקחים. להסקת מסקנות. כך, שר הפנים אלי ישי קרא בעקבות המקרה הראשון שבו היו מעורבים לכאורה אריתראים, לכלוא את כל מבקשי המקלט. האשמות קולקטיביות הן פסולות, כנראה, רק כשהן מופנות לחרדים, אליבא דהשר הנכבד. שאין זו הפעם הראשונה שהוא מסית נגד זרים, במיטב המסורת הגזענית. פעם היהודים היו הזרים וחטפו בדיוק את אותה סאת גזענות, כזכור. אבל את “כי גרים הייתם בארץ מצרים” ישי לא הפנים, מסתמן. למוקד סיוע לעובדים זרים הגיעו שיחות איום בנוסח “זה מוקד סיוע למסתננים בני זונות נאצים שאונסים יהודיות?” ו”אני רוצה את הכתובת שלכם כדי שאני אוכל לשרוף אתכם, לעשות לבנות שלכם מה שעושים לבנות שלנו, יא בת זונה”.

כי כשמדובר בזרים, לא רק שזאת הזדמנות פז לקרוא לגרש אותם. אלא שהם אלה שתמיד באים ל… את הבנות “שלנו”. של האומה. של השבט. זה שהדרת כבודו (honor) תלויה בבתוליהן ובצניעותן המינית. הנשמרת לבעליה. ואת זה השבט לא יסבול. ועם זה האומה לא תסכין.

וכך גופן של נשים מופקר פעמיים. פעם אחת לתקיפות מיניות ופעם שנייה מגויס כמטבע לשמירת הכבוד הלאומי.

Read Full Post »

למה הידיעה הזאת כל כך מזעזעת אותך? הרי אנחנו מוצפים באלימות מכל עבר. והאב שירד להשתיק את הצעירים שהרעישו ונדקר למוות? הרי כבר מזמן את מרגישה שצריך להלך בעולם עם גבס על הנשמה, או למצער להפסיק לקרוא באתרי החדשות.

אז הכול מזעזע. יש דברים שנאלמים מולם; יש דברים שלא מבינים את ההסבר להם; ויש דברים שדווקא קיים הסבר שאפשר להציע, והוא ראוי להישמע.

אלה חדשות ישנות מאוד שלאונס אין קשר למין. אונס הוא אקט של שליטה והפעלת כוח. ולכן רוב רובם של מעשי האונס, מה לעשות, מתבצעים על-ידי גברים כנגד נשים. ומיעוטם על-ידי גברים כנגד גברים.

המשך…

Read Full Post »

ארבעה גברים נעצרו בחשד לביצוע אונס קבוצתי בבת 18, שהתבצע על פי החשד בסוף מסיבת סיום בית הספר, באחד הישובים באזור ירושלים. הפרטים כולם עדיין לא ידועים, אך מה שהתפרסם מזעזע דיו. שניים מהחשודים הם מאבטח ומציל. מי שהיו אמורים להגן, להציל ולהעניק ביטחון – פלשו ותקפו. לכאורה. השופט שהאריך את מעצרם של הארבעה קבע: "בדיקה רפואית מראה שקרה, השאלה מי עשה מה". מה שלא נתון לשאלה הוא חייה של הנערה שנהרסו.

ויש עניין נוסף שמושך את תשומת הלב בסיפור הזה. המשתתפים, כך דוּוח, צילמו את הנערה בעירום באייפד שלהם. צילום כזה של הקורבן מתחיל להסתמן כתופעה. גם הארוע בחוף בוגרשוב צולם. גם ההתעללות של נערים בפליט זר – צולמה. כך מספקים התוקפים סיוע למשטרה, שכבר יודעת מיד להחרים את הטלפונים הניידים או הטאבלטים של החשודים שהיא עוצרת. ולעיתים מתגלות בהם גם ראיות לעבירות אחרות, שאינן מושא החקירה הנוכחית שהיא מנהלת. אבל אותי מעניינת התופעה הסוציולוגית-התרבותית שבה תוקפים מצלמים את קורבנם. הם הרי לא עושים זאת כדי לעזור למשטרה.

המשך…

Read Full Post »

מאתמול אני מנסה לאסוף את הכוח הנפשי כדי לכתוב מה שיש לי לומר על ‘הארוע בחוף בוגרשוב’. נקרא לזה כך, נניח.  אולי זה יצליח כעת. אז על מי אני לא רוצה לדבר, ועל מי כן.

אני לא רוצה לדבר על האשה. שתמיד בנסיבות כאלה יש ליברלים בעיני עצמם שמגיחים כדי להסביר לנו שהיתה כאן הסכמה; שאשה היא גברת לגופה (אם כי הם בטח יגידו אדון); שנפסיק עם הפטרונות הזאת כלפי נשים אחרות. ועם הפוריטניות. נו נכון, לא כל כך יפה “לקיים יחסי מין” בפומבי. אבל היו המון כאלה שנהנו מהמחזה. עובדה.  
איכשהו ההתעוררות הליברלית הזאת בולטת במיוחד כשמדובר בנשים וכשמדובר בניצול מיני. מעניין.

אני לא רוצה לדבר על השאלה האם ניתן לדבר כאן על “הסכמה”, משפטית או לא. או אם מדובר במה שעונה למרכיבי העבירה של אונס בחוק העונשין. זה מעניין אותי כקליפת השום. מפקד מרחב ירקון כבר סיבר את אזנינו שמדובר בלא יותר מעבירה מינורית של “מעשה מגונה בפומבי”.

המשך…

Read Full Post »

הביטו בתמונה משמאל. זוהי אחת מהתמונות שבהן בחרה תנועת סולידריות שייח ג’ראח “לפרסם” את הקמפיין נגד מגרון.

הפוסט הזה יהיה חריג, בכך שהוא בעצם הפניה לפוסט אחר. כי מעין אמרה את כל מה שיש לומר בנושא כרגע. העם הפלסטיני שואף לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי.

ולמי שחושבים שגם הפעם הם “יחליקו” את העניין, וימשיכו להכחיש ולהוליך בכחש – הפעם זה כנראה לא יילך. יותר מדי עדויות קשות הצטברו לאחרונה על המשך ההטרדות המיניות בהפגנות ובעיקר על המשך השתקתן וטיוחן. 

אז שמאלידריות (או אולי סמולידריות) ניסתה להתנער באמצעות הסטת האש: “מסע ההכפשות המובל בידי קבוצה מצומצמת של בלוגרים ובלוגריות בעלות אג’נדה מפוקפקת”. הפעם (כפי שמעין הספיקה כבר לעדכן בפוסט שלה): “לעיתים הרגישות הזו (לרגשות של אחרים – נ”כ) מצרה את אמצעי הביטוי הפוליטיים של המחנה שלנו והופכת אותנו מצודקים לצדקנים. אבל אנחנו מסכימים שאין טעם להסיט את תשומת הלב מהביקורת על שערוריית מגרון”.

צדקנים. מצרים לנו את “אמצעי הביטוי הפוליטיים” (אונס!). וההסרה של קמפיין הפייסבוק רק כדי לא להסיט את תשומת הלב מהביקורת על שערוריית מגרון. לא, חלילה, כי מדובר בקמפיין שערורייתי על פי כל קנה מידה. ואותו הגו אנשים שחלקם מציגים עצמם כלוחמים לזכויות אדם. לא תצליחו. כי אתם אלופים ביצירת שערוריות משלכם. שלא נופלות מאלה שאתם יוצאים נגדן. דעתי על מגרון ידועה. פירסמתי כאן גם מאמר אורח בנושא. אבל מי שבוחרים לנהל את הקמפיין שלהם נגד אנשי מגרון באופן כזה – לא טובים מהם.

דימויי אונס ווזלין. בשביל הסולידריות.

עדכון: בינתיים הצטרף פוסט נוסף שכדאי לקרוא. וזלין. כדאי גם להזכיר, לטובת מי שלא מכירות את המקור משנות ה-70, של”סלוגן” של ה”קמפיין” הזה יש גם רפרור פורנוגרפי ברור.  אונס, אנלי ופורנו. שילוש קדוש.

מה היה לנו:
משת”פיות של הימין
פמיניסטיות של גופיות ספגטי

Read Full Post »

ביומיים האחרונים יצא לי להיות בדרכים בשעות הצהריים, וכך לשמוע קצת מתכניות האקטואליה ברדיו.

ביום שני הנושא החם היה, בין היתר, החשד לאונס קבוצתי של בת 12. יעל דן ראיינה שתי אמהות מרובות בנות, ושאלה אותן איך מלמדים את הבנות לשים גבולות וכיו”ב. חשוב. איש אינו סבור שלא צריך לנקוט זהירות. למעשה, את חייה של אשה מדריכה מגיל מוקדם מאד הזהירות. מלוּוה בפחד. כזה שגברים כמעט ולא מכירים. מסמטה חשוכה, משעה מאוחרת, מלהסתובב לבד. פּגיעוּת.  ובכל זאת, מה שהפריע לי באותה שיחה היה היעדרם הכמעט מוחלט של ה”בנים” והגבולות שהוריהם צריכים לשים להם. כדי שלא יחשבו, למשל, שנערה היא חפץ; שבגיל 12 היא באמת נותנת הסכמה לקיים מין קבוצתי; שמותר לא לכבד אותה; לאיים עליה אם לא יקבלו את מבוקשם; לכפות עליה דברים שאינה רוצה;  או שאלימות היא דרך לגיטימית להשיג את מבוקשך. המסר שעלה מהשיחה הזאת היה שזה עניין של הבנות להיזהר ושל הוריהם לחנך אותן לכך. כדי שזה לא יקרה גם להן. ואיפה הצד השני? שבואו נודה, בלעדיו זה לא היה קורה? המלה “בנים” הוזכרה בחטף, כשאחת מהן הזכירה שזה יפה גם לבנים, בעצם. אבל הפוקוס הברור והמרכזי היה על הבנות. הבנים קיבלו אייטם אחר, בהמשך: 

משתרללת

מיד אחר-כך העלתה דן לשידור “אב מודאג” ומולו יועצת שעוסקת בחינוך מיני לנוער, נדמה לי. ממה היה מודאג האב? מזה שלנגד עיניו, בקורס ברמנים די.ג’יי שאליו ליווה את בנו, איזו אחת בת 14 התחילה אתו (עם הבן, כלומר). “השתרללה עליו” כלשונו. והוא חרד שמא אחר-כך היא תגיש נגד בנו תלונת שווא על תקיפה או על אונס.

בנים ובנות. שתי שיחות, שני מסרים.

To be on the safe side

ביום שלישי ראיין רזי ברקאי את עו”ד מיבי מוזר, על פרשת המסמכים של בלאו. מוזר הוא עו”ד מצוין, שבנוסף לכך מצטייר כאדם תרבותי ומשכיל. הסכמתי אִתו מאד בקביעה שאי-אפשר לקבל את דרישת השב”כ שבלאו יחזיר את כל המסמכים המסווגים שהגיעו אליו אי-פעם בעבודתו כעיתונאי, שאינם שייכים לפרשת קם. אבל ברקאי הקשה ואמר שככל שעובר הזמן, נוצרת יותר ויותר אי-נוחות. מדוע בלאו לא חוזר? שיבוא, יעמוד מול הרשויות וייאבק על צדקתו. הרי עיתונאים בעולם, אמר, גם נכנסו לכלא כדי לשמור על חיסיון המקורות. (טוב, כאן זה כבר קצת מאוחר, כאן כבר חשפו את המקור. והיא היחידה שעלולה לשבת בכלא, כך נראה). מוזר אמר בצדק, שהוא לא יכול כעו”ד לייעץ ללקוח שלו לבוא ולהסתכן בכך שייעצר; ולכן הוא מעדיף להמשיך לנהל משא-ומתן עם השב”כ. כעו”ד הוא אכן לא יכול לייעץ לו כך. אבל כנראה שעו”ד לא מספיק, צריך גם יועץ לאתיקה. כי תחושת אי-הנוחות לנוכח המצב שבו המקור עצורה כבר חודשים במעצר בית וניצבת מול כתב אישום חמור, בעוד העיתונאי  מוחזק על-ידי המערכת שלו בלונדון כדי לא לשלם שום מחיר – אכן מתחילה להטריד.

Read Full Post »

מאיה היא אחת מקורבנותיו של האנס חנן גולדבלט. אנס על פי קביעת בית המשפט. היא התראיינה אמש לערוץ 10, בפנים גלויות. ללא טשטוש פניה באמצעי זה או אחר או עיוות קולה. מאיה ניצבה בפשטות מול המצלמה וסיפרה את סיפורה.

הגיע הזמן. הגיע הזמן שהתוקפנים והמבצעים יתביישו ויסתירו את פניהם, ולא הקורבנות. בכך אינני מתכוונת לבקר כהוא זה את אותן נשים שאינן מוכנות להיחשף. אני מבינה אותן לחלוטין. בחברה שלנו הקורבנות עדיין מתביישים, במקום שיתביישו המבצעים. ועדיין נפוצה האשמת הקורבן. בסיום משפטו של גולדבלט זה קיבל ביטוי מוחצן, וולגרי ומקומם במיוחד, כשחבריו של המורשע תקפו מתלוננות בצעקות "את שקרנית" ו"את זונה". זאת אחרי שבית המשפט אמר את דברו. כי "החבר שלי הוא 'זהב טהור'", כדברי שייקה לוי. על החברים של חנן כתב היטב יוסי דר.

חייה של כל קורבן אונס נהרסים, גם אם היא מצליחה לשקם אותם. מאיה רמזה לכך כשקולה נשבר בדברה על כך שהיא עדיין סובלת מקשיים. מאיה היתה המתלוננת הראשונה נגד גולדבלט. היא החליטה להתלונן אחרי שבתה נולדה, סיפרה. היא ראתה זאת כחובה כלפיה. ובצדק.

גם בתלונתה וגם בהופעתה מתווה מאיה דרך. היא נותנת דוגמא למאות ואלפי קורבנות אחרים. היא מזכירה לנו שחברה שבה הקורבנות מתביישים היא חברה מעוותת, חברה חולה. תודה לך גם על זה, מאיה.

בתכניתם בערוץ 10 אמש, התייחסו עפר שלח ורביב דרוקר לחברים של חנן. אחד מהם שאל את חברו האם היה מגיע לבית המשפט לתמוך בחבר שביצע מעשים כאלה. הוא אמר שכן, אבל לעולם לא היה "מתעסק" (כך!) עם המתלוננות. אבל אז הראשון אמר, נניח שמדובר היה בחבר שנאשם באונס ורצח ילדות קטנות. האם גם אז היינו מגיעים לבית המשפט? קרוב לוודאי שלא, השיב לעצמו. אז בעצם, שאל/אמר, האם אין בכך שאנחנו מגיעים לבית המשפט כשמדובר בעבירות אחרות איזה מסר לגבי קולת המעשים בעינינו?
אכן, שאלה במקומה. חברות אף היא ערך, ואין להקל ראש בדילמה שעומדת לפנינו כאשר חברינו עשו מעשים פסולים או נתעבים. אבל צריך גם לזכור שחברות איננה ערך שלא תלוי בדבר. היא תלויה בדבר ועוד איך: אנחנו מתחברים לאנשים בגלל מי שהם. ומי שהם קשור גם למה שהם עושים. כשמתגלה לנו שהם עשו מעשים מסוימים, הם שוב אינם אותם בני-אדם שחשבנו שאנו מכירים, ואוהבים בשל מה שהם. "בטל דבר, בטלה אהבה"

Read Full Post »

חלומו הרטוב של עורך הארץ

עורך הארץ, דוד לנדאו, דחק במזכירת המדינה האמריקנית שמדינתה "תאנוס" את ישראל (להגיע להסכם). הוא הוסיף שלראות זאת יהיה בגדר "חלום רטוב" עבורו.אני לא בטוחה שהייתי מתיישבת לכתוב על זה לולא הבנתי מאי-מייל שקיבלתי שישנם גורמים בשמאל הישראלי היוצאים מדעתם מרוב שמחה על ההתבטאות ה"אמיצה" הזאת. בעיני ההתבטאות הזאת, מעבר להיותה גסת רוח, היא אלימה, פוגענית ושוביניסטית. אפשר לכתוב הרבה על מי שעולם דימוייו לקוח מפשע אלים נגד נשים (בעיקר) ושחלומו הרטוב הוא לצפות באונס, אפילו אם הוא מטאפורי לכפיית פתרון. (לנדאו לא הכחיש שהשתמש במלה אונס, ושישראל רוצה להיאנס(!), אם כי טען שהתבטאותו היתה הרבה יותר "מתוחכמת" ולא הובאה במדויק. חלומו הרטוב היה לשוחח על כך עם מזכירת מדינה אמריקנית). אבל האמת, כל מִלה נראית לי מיותרת. ואבוי לשמאל שאלה המטאפורות המשמחות אותו.   לא שזה מאד מפתיע.
[הבהרה (4.1.08): לנדאו שוחח עם רייס באנגלית והשתמש במִלה החד-משמעית RAPE].

על-פי אותה ידיעה ב-The Jewish Week, קבע לנדאו גם כי ישראל היא failed state מבחינה פוליטית. Failed state היא מדינה שמנגנוני השלטון שלה מפסיקים לתפקד. דוגמא מובהקת היא סומאליה. אשמח להבין במה רואה עורך הארץ את ישראל כמדינה כזאת ועל מה הוא מתבסס בקביעתו. למילים, אפילו של עיתונאים, צריך להיות כיסוי.

ולמה חיילי צה"ל לא אונסים ערביות

אם כבר אנחנו בענייני אונס, יהיה מעניין לקבל הבהרות על הידיעה הזאת של מקור ראשון: עבודת מאסטר באוניברסיטה העברית (שיצאה עכשיו גם כספר) קבעה שחיילי צה"ל לא אונסים פלסטיניות כי הם גזענים. מה שנקרא, You're damned if you do and you're damned if you don't.
אגב, (על-פי הידיעה), עבודת מאסטר המתבססת על 25 ראיונות (עומק, כמובן שעומק). תמיד היתה לי הסתייגות ממחקר איכותני. אבל נשמור את הביקורת הזאת לפעם אחרת. (די לי בסכסוך אחד לשבוע).

Read Full Post »

יום המאבק הבינ"ל באלימות כלפי נשים צוין השנה בתל-אביב בצל החיפושים אחרי האנס הנמלט בני סלע. עובדה שרק מחדדת את התופעה שנשים לומדות לחיות אתה כמעט כמובנת מאליה: הפחד. והזהירות שהוא מכתיב. לא ללכת לבד ברחוב חשוך. להביט אחורה בחשש. לחשב צעדייך לא פחות מלהחיש אותם: מה לעשות אם זה שהולך שם מאחור יתברר ככזה שאכן עוקב אחריך? להמשיך ללכת בקצב רגיל כדי לא להסגיר את החרדה שעלולה להחמיר את הדברים, או לפתוח במנוסה? אלוהים, שאגיע כבר לצומת המואר.

לפני שנים די רבות קיבלתי טרמפ הביתה עם מישהו מהעבודה. קצת לפני המחלף שבו צריך לרדת מהכביש המהיר התברר לי שהוא לא התכוון לעשות זאת אלא להוריד אותי – השעה שעת ערב מאוחרת – על הכביש המהיר, שאטפס לי בחושך מוחלט דרך הגדרות ואגיע למקום מגורי. הייתי צריכה לבקש ממנו שיירד בטובו במחלף ויכניס אותי עד לביתי. הפליאה על כך שאותו אדם התכוון אכן להוריד אותי בחשכה על אם הדרך הוכפלה כשהוא סיפר לי, בתגובה לבקשתי, שהוא לא היה רוצה שהבת שלו תחשוש. מבחינתו שתיסע חופשי בטרמפים ותרד לבדה בחשכה. העיקר שלא ייפגע אמונה בבני-אדם.

במובן מסוים הקושי למצוא את שביל הזהב בין הרצון לשמור על ילדך לבין הרצון שלא יגדל חשדן וחסר אמון מוכר לכל הורה. ועם זאת, הקלות שבה היטה אותו אב את כף המאזניים לכיוון השני הכתה אותי בתדהמה. בעיקר משום שהאופן שבו דיבר על העניינים הללו הסגיר חוסר הבנה מוחלט מה פירוש לגדול ולהתהלך כאשה בעולמנו. עד כמה דברים שלו נראים מובנים מאליהם כלל לא באים בחשבון אפילו כאפשרות מחשבתית. ב-10 הדקות שנותרו לנו לנסוע יחד (הסיבוב שהיה עליו לעשות למען ביטחוני לא היה כל-כך ארוך, ככלות הכל) הסברתי לו קצת על הפחד הראשוני הזה שכל אשה יונקת עם חלב אמה. מהו המצב הבסיסי, הקיומי כמעט, של אשה בעולם.

מקרי אונס כמו שביצע בני סלע הם מקרה קל מבחינת הגינוי וההסתייגות הגורפים שהם זוכים לו. אבל באופן מעוות הם גם הופכים להיות אמת המידה לאונס "אמיתי". כזה שבו אדם זר מתנפל עליך בפינה שוממה, או חודר לדירתך, ותחת איומים על חייך מבצע בך את זממו. אלא שמרבית מקרי האונס אינם כאלה. הם מתבצעים על-ידי אדם המוכר לנאנסת, לעיתים במה שקרוי date rape, ורובם אינם ביטוי לסטייה כמו "סאדיזם מיני" (כפי ששמעתי את הפסיכיאטר שטיפל בסלע מתאר את ההפרעה שלו) אלא של אלימות פשוטה נגד נשים. אז המנגינה החברתית משתנה לפתע. אז הנאנסת צריכה להוכיח שאכן היתה נתונה לאיום, שהתנגדה, שחששה לחייה. אולי רמזה שהיא מעוניינת? אולי פלירטטה? ומה פתאם שתתה בחברת גבר זר? ואם אמרה לו לא בשלב מאוחר יחסית היא בכלל צריכה להרגיש שהיא ביצ'ית חסרת רחמים המותירה את הקורבן(!) שלה עם כאב ביצים. אם לא יצאה חבולה ומדממת, פיסות עור מתחת לצפורנייה, כנראה שבעצם הסכימה.

יש המתקוממים על הסיווג ה"מיוחס" שזוכה לו רצח נשים על-ידי בני-זוגן, כמו גם זה של אונס או תקיפה מינית. ככלות הכל, רצח הוא רצח ותקיפה היא תקיפה. למה רק סוג אחד זוכה שיציינו אותו ביום מאבק שנתי? מה שהם מפספסים הוא שמעבר להיותם רצח או תקיפה, וככאלה ודאי אינם גרועים או מתועבים מכל מקרה אחר, הם מהווים ביטוי לדפוס חברתי. אין זה מקרה שנשים הן רוב הנאנסות, והנרצחות בתוך המשפחה. זוהי תופעה המבטאת את הפיכת האשה לחפץ; לרכוש הגבר במקרה שהוא בן-זוגה. אלימות נגד נשים איננה מנותקת ממעמדן הנחות של נשים בחברה, ולכן המאבק נגדה חורג ממאבק רגיל נגד עבריינות.
הלילה נשים בתל-אביב פוחדות במיוחד. אבל הן פוחדות כל השנה. הן רק התרגלו.

Read Full Post »

"אין הבדל בין להיאנס לבין לחטוף הכשת נחש בקרסול – פרט לעובדה שאנשים שואלים אותך אם לבשת חצאית קצרה ובכלל למה הסתובבת בחוץ" (מארג' פירסי)

לשולמית אלוני, מי שהציבה את נושא הנשים על סדר-היום הפוליטי בישראל (אם כי במובנים רבים ספק אם היתה בעצמה פמיניסטית), היה מה לומר בעניין פרשיית רמון: שהחיילת שרמון מואשם כי החדיר את לשונו לפיה יכולה היתה לומר לא. "זה לא כל כך קשה להגיד לא". זאת מִלה קצרה, נדמה לי שהוסיפה.

אין לי עניין להתייחס לפרשת רמון עצמה. אינני יודעת מה היה שם, ויש לי הערכה מסוימת מה תהיה תוצאת המשפט שלו. יש לי עניין רב, לעומת זאת, להתייחס לטענה "היא יכולה היתה לומר לא". לכאורה, מה נכון יותר? ולמה רק "לא"? למה לא להחטיף לו סטירה וגמרנו? אני מקווה מאד שזאת תהיה התגובה האינסטינקטיבית שלי אם אמצא בסיטואציה דומה. אם כי, כשמדובר בשר בישראל, כשמדובר בשר משפטים (כשמדובר, אגב, בשר משפטים לפני ישיבה שבה עומדים הוא וחבריו להחליט לשלוח חיילים למלחמה שממנה חלקם לא יחזרו) – לא בטוח שדי באמירת לא או אפילו בסטירה. כפי שהזכיר לנו היועץ המשפטי לממשלה בראיון שחלקו שודר הערב בערוץ 10, לא מדובר בצעירים בני אותו גיל בדיסקוטק או בהקשר דומה; אלא בשר בכיר, שר משפטים הממונה על אכיפת החוק, ובחיילת צעירה. כלומר, ביחסי כוח לא שוויוניים.

להגיד שצריך "פשוט" לומר לא או לתת סטירה – קל להגיד מהצד, כשאנחנו כבר לא בנות 18. כשיש לנו כבר את ניסיון החיים, האסרטיביות וההחלטיות שלבחורות צעירות עדיין אין. לפעמים צריך להיזכר איך היינו אנו בגיל 18, להיכנס לנעליים של נשים הכפופות לבכירים ביחסי מרות או סתם נמצאות במערכת היררכית, או פשוט זקוקות לעבודה שלהן, כדי להבין עד כמה זה קשה. אני יכולה רק לזכור שכשאני הייתי נערה צעירה וגבר ניצֵל את זה שהיה אתי לבד ושלח לי ידיים לחזה – הסתובבתי והלכתי. וקשה לתאר איך הרגשתי. לדבר על זה לא דיברתי. רק כמה שנים אחר-כך, כששמעתי שהוא הטריד נערה צעירה אחרת, היה לי הכוח ללכת ולומר שחייבים לטפל בזה, שגם לי זה קרה.

בין לחשוב שלא היה מקום להעמיד את חיים רמון לדין לבין לצאת בהכרזה המקוממת של אלוני – יש מרחק של ת"ק פרסה. הצהרות כאלו מחזירות אותנו שנים אחורה. גם היום לא קל להתלונן על עבירות מין, במיוחד לא כלפי בכירים, כפי שמוכיח המחול התקשורתי של הימים והשבועות האחרונים. גם היום זה בון-טון לספר כמה מסכנים הנילונים, לא המתלוננות.  מה שצריכה מתלוננת לעבור עדיין דומה במידה רבה לתקיפה שנייה. הנה מה שכתבתי לפני שש שנים על רקע פרשת מרדכי, וכאילו נכתב היום:

עם השנים הוטמעה ההכרה בכך שהקורבנות חוששות להתלונן על תקיפה מינית, בין השאר בגלל התקיפה השנייה שהן עוברות בעת החקירה והמשפט. נשים רבות תיארו תחושה זאת כאונס שני. אבל כאשר מעורבים בפרשה אנשי ציבור ידועים, האונס הזה עובר גם לזירה הציבורית. מקורבים רומזים לעברה ה'מפוקפק' של הקורבן לכאורה; עיתונאים בכירים מאשימים אותה בכוונות לא טהורות, שאחרת מדוע הצטיידה בבדיקת פוליגרף ופנתה לפוליטיקאים? פרשיות העבר (לכאורה), שעלו עם הפומבי שניתן לתלונה שהוגשה נגד השר מרדכי, עוררו בין השאר את התגובה: 'מה הן נזכרו עכשיו'?, כאילו יש בשנים שעברו כדי לטהר את הסורחים. בפרשה קודמת, פרשת ניר גלילי, הופנתה ביקורת נוקבת כלפי המתלוננת על כך שנעזרה במשרד ליחסי ציבור על-מנת להביא את גרסתה. לא שמענו ביקורת דומה על השר שנעזר (על-חשבון מי?) במשרד כזה.
רבות נכתב על הבושה שאופפת נשים מוטרדות או מותקפות (הרי מאשימים אותן שהן הביאו זאת על עצמן בהתנהגותן); על תחושת חוסר-האונים של נערה צעירה, שטרם גיבשה לעצמה את האני מאמין האישי והנשי שלה, מול דרגות בכירות במערכת הייררכית; על הפחד שיתנקמו בה, שיוציאו דיבתה רעה ושיקעקעו את אמינותה.

כפי שמתברר שוב בפרשיות האחרונות, אין אלה חששות שווא. שמן של המתלוננות מוכפש; קלטות לוהטות שלא היו ולא נבראו מוצעות למכירה; מנסים להציג אותן כקלות-דעת או כסחטניות. אפילו מדור הספרות של הארץ נותן בימה לִבְנוֹ של הנשיא, בספין בכסות ספרותית.  לכן טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שהזכיר לנו שהתוצאה של זה תהיה שנשים שעברו גיהנום יחששו עוד יותר להגיש תלונה. טוב עשה שהזהיר אותנו שהכרזות כאלו והתנהלות תקשורתית כזאת, של ספינים מטעם יותר משל עיתונאות אמיתית, יחזירו אותנו שנים רבות לאחור, אחרי שכבר אולי קצת התקדמנו. תגובתם של "מקורבי רמון" כי מדובר באשה בוגרת ולא קטינה הזקוקה לפטרונות של מערכת המשפט – מקוממת אף היא. אשה המתלוננת על עבירת מין זקוקה לתמיכה. יהא גילה אשר יהא. קל וחומר כאשר מדובר באשה צעירה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר – כאשר מדובר באשה צעירה מול גבר במשרה בכירה. טוב עשה מזוז שהזכיר לנו שיש למערכת המשפט מחויבות גם כלפי הקורבנות והמתלוננות. את הדין חורץ בית המשפט. אבל הדרך לשם ארוכה, וכדאי לזכור שהיא כואבת מאד לא רק לנילונים. היא כואבת מאד למי שאחרי שעברה מה שעברה, צריכה גם לספוג כתקיפה שנייה את הזובור של גדוד היחצ"נים והכתבים מטעם. מה חבל שגם שולמית אלוני הצטרפה למקהלה.

Read Full Post »