Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אונס’

חלומו הרטוב של עורך הארץ

עורך הארץ, דוד לנדאו, דחק במזכירת המדינה האמריקנית שמדינתה "תאנוס" את ישראל (להגיע להסכם). הוא הוסיף שלראות זאת יהיה בגדר "חלום רטוב" עבורו.אני לא בטוחה שהייתי מתיישבת לכתוב על זה לולא הבנתי מאי-מייל שקיבלתי שישנם גורמים בשמאל הישראלי היוצאים מדעתם מרוב שמחה על ההתבטאות ה"אמיצה" הזאת. בעיני ההתבטאות הזאת, מעבר להיותה גסת רוח, היא אלימה, פוגענית ושוביניסטית. אפשר לכתוב הרבה על מי שעולם דימוייו לקוח מפשע אלים נגד נשים (בעיקר) ושחלומו הרטוב הוא לצפות באונס, אפילו אם הוא מטאפורי לכפיית פתרון. (לנדאו לא הכחיש שהשתמש במלה אונס, ושישראל רוצה להיאנס(!), אם כי טען שהתבטאותו היתה הרבה יותר "מתוחכמת" ולא הובאה במדויק. חלומו הרטוב היה לשוחח על כך עם מזכירת מדינה אמריקנית). אבל האמת, כל מִלה נראית לי מיותרת. ואבוי לשמאל שאלה המטאפורות המשמחות אותו.   לא שזה מאד מפתיע.
[הבהרה (4.1.08): לנדאו שוחח עם רייס באנגלית והשתמש במִלה החד-משמעית RAPE].

על-פי אותה ידיעה ב-The Jewish Week, קבע לנדאו גם כי ישראל היא failed state מבחינה פוליטית. Failed state היא מדינה שמנגנוני השלטון שלה מפסיקים לתפקד. דוגמא מובהקת היא סומאליה. אשמח להבין במה רואה עורך הארץ את ישראל כמדינה כזאת ועל מה הוא מתבסס בקביעתו. למילים, אפילו של עיתונאים, צריך להיות כיסוי.

ולמה חיילי צה"ל לא אונסים ערביות

אם כבר אנחנו בענייני אונס, יהיה מעניין לקבל הבהרות על הידיעה הזאת של מקור ראשון: עבודת מאסטר באוניברסיטה העברית (שיצאה עכשיו גם כספר) קבעה שחיילי צה"ל לא אונסים פלסטיניות כי הם גזענים. מה שנקרא, You're damned if you do and you're damned if you don't.
אגב, (על-פי הידיעה), עבודת מאסטר המתבססת על 25 ראיונות (עומק, כמובן שעומק). תמיד היתה לי הסתייגות ממחקר איכותני. אבל נשמור את הביקורת הזאת לפעם אחרת. (די לי בסכסוך אחד לשבוע).

Read Full Post »

יום המאבק הבינ"ל באלימות כלפי נשים צוין השנה בתל-אביב בצל החיפושים אחרי האנס הנמלט בני סלע. עובדה שרק מחדדת את התופעה שנשים לומדות לחיות אתה כמעט כמובנת מאליה: הפחד. והזהירות שהוא מכתיב. לא ללכת לבד ברחוב חשוך. להביט אחורה בחשש. לחשב צעדייך לא פחות מלהחיש אותם: מה לעשות אם זה שהולך שם מאחור יתברר ככזה שאכן עוקב אחריך? להמשיך ללכת בקצב רגיל כדי לא להסגיר את החרדה שעלולה להחמיר את הדברים, או לפתוח במנוסה? אלוהים, שאגיע כבר לצומת המואר.

לפני שנים די רבות קיבלתי טרמפ הביתה עם מישהו מהעבודה. קצת לפני המחלף שבו צריך לרדת מהכביש המהיר התברר לי שהוא לא התכוון לעשות זאת אלא להוריד אותי – השעה שעת ערב מאוחרת – על הכביש המהיר, שאטפס לי בחושך מוחלט דרך הגדרות ואגיע למקום מגורי. הייתי צריכה לבקש ממנו שיירד בטובו במחלף ויכניס אותי עד לביתי. הפליאה על כך שאותו אדם התכוון אכן להוריד אותי בחשכה על אם הדרך הוכפלה כשהוא סיפר לי, בתגובה לבקשתי, שהוא לא היה רוצה שהבת שלו תחשוש. מבחינתו שתיסע חופשי בטרמפים ותרד לבדה בחשכה. העיקר שלא ייפגע אמונה בבני-אדם.

במובן מסוים הקושי למצוא את שביל הזהב בין הרצון לשמור על ילדך לבין הרצון שלא יגדל חשדן וחסר אמון מוכר לכל הורה. ועם זאת, הקלות שבה היטה אותו אב את כף המאזניים לכיוון השני הכתה אותי בתדהמה. בעיקר משום שהאופן שבו דיבר על העניינים הללו הסגיר חוסר הבנה מוחלט מה פירוש לגדול ולהתהלך כאשה בעולמנו. עד כמה דברים שלו נראים מובנים מאליהם כלל לא באים בחשבון אפילו כאפשרות מחשבתית. ב-10 הדקות שנותרו לנו לנסוע יחד (הסיבוב שהיה עליו לעשות למען ביטחוני לא היה כל-כך ארוך, ככלות הכל) הסברתי לו קצת על הפחד הראשוני הזה שכל אשה יונקת עם חלב אמה. מהו המצב הבסיסי, הקיומי כמעט, של אשה בעולם.

מקרי אונס כמו שביצע בני סלע הם מקרה קל מבחינת הגינוי וההסתייגות הגורפים שהם זוכים לו. אבל באופן מעוות הם גם הופכים להיות אמת המידה לאונס "אמיתי". כזה שבו אדם זר מתנפל עליך בפינה שוממה, או חודר לדירתך, ותחת איומים על חייך מבצע בך את זממו. אלא שמרבית מקרי האונס אינם כאלה. הם מתבצעים על-ידי אדם המוכר לנאנסת, לעיתים במה שקרוי date rape, ורובם אינם ביטוי לסטייה כמו "סאדיזם מיני" (כפי ששמעתי את הפסיכיאטר שטיפל בסלע מתאר את ההפרעה שלו) אלא של אלימות פשוטה נגד נשים. אז המנגינה החברתית משתנה לפתע. אז הנאנסת צריכה להוכיח שאכן היתה נתונה לאיום, שהתנגדה, שחששה לחייה. אולי רמזה שהיא מעוניינת? אולי פלירטטה? ומה פתאם שתתה בחברת גבר זר? ואם אמרה לו לא בשלב מאוחר יחסית היא בכלל צריכה להרגיש שהיא ביצ'ית חסרת רחמים המותירה את הקורבן(!) שלה עם כאב ביצים. אם לא יצאה חבולה ומדממת, פיסות עור מתחת לצפורנייה, כנראה שבעצם הסכימה.

יש המתקוממים על הסיווג ה"מיוחס" שזוכה לו רצח נשים על-ידי בני-זוגן, כמו גם זה של אונס או תקיפה מינית. ככלות הכל, רצח הוא רצח ותקיפה היא תקיפה. למה רק סוג אחד זוכה שיציינו אותו ביום מאבק שנתי? מה שהם מפספסים הוא שמעבר להיותם רצח או תקיפה, וככאלה ודאי אינם גרועים או מתועבים מכל מקרה אחר, הם מהווים ביטוי לדפוס חברתי. אין זה מקרה שנשים הן רוב הנאנסות, והנרצחות בתוך המשפחה. זוהי תופעה המבטאת את הפיכת האשה לחפץ; לרכוש הגבר במקרה שהוא בן-זוגה. אלימות נגד נשים איננה מנותקת ממעמדן הנחות של נשים בחברה, ולכן המאבק נגדה חורג ממאבק רגיל נגד עבריינות.
הלילה נשים בתל-אביב פוחדות במיוחד. אבל הן פוחדות כל השנה. הן רק התרגלו.

Read Full Post »

"אין הבדל בין להיאנס לבין לחטוף הכשת נחש בקרסול – פרט לעובדה שאנשים שואלים אותך אם לבשת חצאית קצרה ובכלל למה הסתובבת בחוץ" (מארג' פירסי)

לשולמית אלוני, מי שהציבה את נושא הנשים על סדר-היום הפוליטי בישראל (אם כי במובנים רבים ספק אם היתה בעצמה פמיניסטית), היה מה לומר בעניין פרשיית רמון: שהחיילת שרמון מואשם כי החדיר את לשונו לפיה יכולה היתה לומר לא. "זה לא כל כך קשה להגיד לא". זאת מִלה קצרה, נדמה לי שהוסיפה.

אין לי עניין להתייחס לפרשת רמון עצמה. אינני יודעת מה היה שם, ויש לי הערכה מסוימת מה תהיה תוצאת המשפט שלו. יש לי עניין רב, לעומת זאת, להתייחס לטענה "היא יכולה היתה לומר לא". לכאורה, מה נכון יותר? ולמה רק "לא"? למה לא להחטיף לו סטירה וגמרנו? אני מקווה מאד שזאת תהיה התגובה האינסטינקטיבית שלי אם אמצא בסיטואציה דומה. אם כי, כשמדובר בשר בישראל, כשמדובר בשר משפטים (כשמדובר, אגב, בשר משפטים לפני ישיבה שבה עומדים הוא וחבריו להחליט לשלוח חיילים למלחמה שממנה חלקם לא יחזרו) – לא בטוח שדי באמירת לא או אפילו בסטירה. כפי שהזכיר לנו היועץ המשפטי לממשלה בראיון שחלקו שודר הערב בערוץ 10, לא מדובר בצעירים בני אותו גיל בדיסקוטק או בהקשר דומה; אלא בשר בכיר, שר משפטים הממונה על אכיפת החוק, ובחיילת צעירה. כלומר, ביחסי כוח לא שוויוניים.

להגיד שצריך "פשוט" לומר לא או לתת סטירה – קל להגיד מהצד, כשאנחנו כבר לא בנות 18. כשיש לנו כבר את ניסיון החיים, האסרטיביות וההחלטיות שלבחורות צעירות עדיין אין. לפעמים צריך להיזכר איך היינו אנו בגיל 18, להיכנס לנעליים של נשים הכפופות לבכירים ביחסי מרות או סתם נמצאות במערכת היררכית, או פשוט זקוקות לעבודה שלהן, כדי להבין עד כמה זה קשה. אני יכולה רק לזכור שכשאני הייתי נערה צעירה וגבר ניצֵל את זה שהיה אתי לבד ושלח לי ידיים לחזה – הסתובבתי והלכתי. וקשה לתאר איך הרגשתי. לדבר על זה לא דיברתי. רק כמה שנים אחר-כך, כששמעתי שהוא הטריד נערה צעירה אחרת, היה לי הכוח ללכת ולומר שחייבים לטפל בזה, שגם לי זה קרה.

בין לחשוב שלא היה מקום להעמיד את חיים רמון לדין לבין לצאת בהכרזה המקוממת של אלוני – יש מרחק של ת"ק פרסה. הצהרות כאלו מחזירות אותנו שנים אחורה. גם היום לא קל להתלונן על עבירות מין, במיוחד לא כלפי בכירים, כפי שמוכיח המחול התקשורתי של הימים והשבועות האחרונים. גם היום זה בון-טון לספר כמה מסכנים הנילונים, לא המתלוננות.  מה שצריכה מתלוננת לעבור עדיין דומה במידה רבה לתקיפה שנייה. הנה מה שכתבתי לפני שש שנים על רקע פרשת מרדכי, וכאילו נכתב היום:

עם השנים הוטמעה ההכרה בכך שהקורבנות חוששות להתלונן על תקיפה מינית, בין השאר בגלל התקיפה השנייה שהן עוברות בעת החקירה והמשפט. נשים רבות תיארו תחושה זאת כאונס שני. אבל כאשר מעורבים בפרשה אנשי ציבור ידועים, האונס הזה עובר גם לזירה הציבורית. מקורבים רומזים לעברה ה'מפוקפק' של הקורבן לכאורה; עיתונאים בכירים מאשימים אותה בכוונות לא טהורות, שאחרת מדוע הצטיידה בבדיקת פוליגרף ופנתה לפוליטיקאים? פרשיות העבר (לכאורה), שעלו עם הפומבי שניתן לתלונה שהוגשה נגד השר מרדכי, עוררו בין השאר את התגובה: 'מה הן נזכרו עכשיו'?, כאילו יש בשנים שעברו כדי לטהר את הסורחים. בפרשה קודמת, פרשת ניר גלילי, הופנתה ביקורת נוקבת כלפי המתלוננת על כך שנעזרה במשרד ליחסי ציבור על-מנת להביא את גרסתה. לא שמענו ביקורת דומה על השר שנעזר (על-חשבון מי?) במשרד כזה.
רבות נכתב על הבושה שאופפת נשים מוטרדות או מותקפות (הרי מאשימים אותן שהן הביאו זאת על עצמן בהתנהגותן); על תחושת חוסר-האונים של נערה צעירה, שטרם גיבשה לעצמה את האני מאמין האישי והנשי שלה, מול דרגות בכירות במערכת הייררכית; על הפחד שיתנקמו בה, שיוציאו דיבתה רעה ושיקעקעו את אמינותה.

כפי שמתברר שוב בפרשיות האחרונות, אין אלה חששות שווא. שמן של המתלוננות מוכפש; קלטות לוהטות שלא היו ולא נבראו מוצעות למכירה; מנסים להציג אותן כקלות-דעת או כסחטניות. אפילו מדור הספרות של הארץ נותן בימה לִבְנוֹ של הנשיא, בספין בכסות ספרותית.  לכן טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שהזכיר לנו שהתוצאה של זה תהיה שנשים שעברו גיהנום יחששו עוד יותר להגיש תלונה. טוב עשה שהזהיר אותנו שהכרזות כאלו והתנהלות תקשורתית כזאת, של ספינים מטעם יותר משל עיתונאות אמיתית, יחזירו אותנו שנים רבות לאחור, אחרי שכבר אולי קצת התקדמנו. תגובתם של "מקורבי רמון" כי מדובר באשה בוגרת ולא קטינה הזקוקה לפטרונות של מערכת המשפט – מקוממת אף היא. אשה המתלוננת על עבירת מין זקוקה לתמיכה. יהא גילה אשר יהא. קל וחומר כאשר מדובר באשה צעירה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר – כאשר מדובר באשה צעירה מול גבר במשרה בכירה. טוב עשה מזוז שהזכיר לנו שיש למערכת המשפט מחויבות גם כלפי הקורבנות והמתלוננות. את הדין חורץ בית המשפט. אבל הדרך לשם ארוכה, וכדאי לזכור שהיא כואבת מאד לא רק לנילונים. היא כואבת מאד למי שאחרי שעברה מה שעברה, צריכה גם לספוג כתקיפה שנייה את הזובור של גדוד היחצ"נים והכתבים מטעם. מה חבל שגם שולמית אלוני הצטרפה למקהלה.

Read Full Post »

« Newer Posts