Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אוריאל רייכמן’

תנאי כליאה כאמצעי לחץ

‘חוק שליט’ – הכוונה להחמיר את תנאי הכליאה של אסירי החמאס כדי ללחוץ על ארגונם לשחרר את שליט או למצער להעניק לו תנאי כליאה הולמים  – אושר בוועדת השרים לענייני חקיקה. חסר לי מידע בשאלה האם מדובר במי שהורשעו בעבירות או בעצירים מינהליים. כך או כך, ברור שאסור לנקוט בצעדים שהם כשלעצמם לא חוקיים. למשל, לו היו אסירים אלה שבויי מלחמה, אסור היה לפגוע בתנאים המובטחים להם באמנת ג’נבה השלישית רק כי הצד השני פוגע בשבויי המלחמה שלי. החובות שמטיל המשפט ההומניטרי מבחינה זאת אינן הדדיות. כדאי להזכיר בהקשר זה שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה משום שמעמד כזה ניתן רק בסכסוך מזוין בינלאומי.

המשך…

Read Full Post »

דוברות המרכז הבינתחומי מסרה כי, "דרך הפעולה של בצלם לא מקובלת על רייכמן", כך מדווח היום גדעון לוי בהארץ. הפרופ’ למשפטים אוריאל רייכמן הוא נשיא הבינתחומי, מגדולי הדוחפים לחוקה לישראל ומועמד לשעבר לשר החינוך מטעם שינוי.

את בג”צ הוא עדיין רוצה להשאיר. בכל אופן, אם לשפוט מכך שרק לאחרונה הוא עתר למוסד הזה יחד עם עמיתו פרופ’ אמנון רובינשטיין, בתביעה לכפות את לימודי הליבה על בתי-הספר החרדיים. אבל בצלם – כנראה שעדיף בלי. עדיף בלי מי שמציב מראה לא מחמיאה מול הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות שלו; שמהווה מקור מידע אמין וחשוב; ושגם כנראה טועה לעיתים, כמו כולנו. עבדתי שם פעם, בבצלם, בתור חוקרת. אני יכולה להעיד על הרצינות ועל הזהירות של הארגון הזה.

איזו חברה מייעד לנו הפרופ’ רייכמן, המגדל בהרצליה דור של משפטנים ואנשי ממשל, בין השאר? חברה ללא ארגונים לא ממשלתיים? חברה שאין בה קולות אחרים, מידע עצמאי וכוח נגד לדיווחים מטעם, לדובר צה”ל שקודם כל מכחיש ורק אחר כך – אם בכלל – בודק?

בהטלת הדופי בארגוני זכויות אדם, שקולו של רייכמן מצטרף אליה כעת, יש משום אי הבנת תפקידה של החברה האזרחית במדינה דמוקרטית. ביקורת עניינית על פעולות השלטון היא מיסודות הדמוקרטיה ומבצרת אותה. חופש הפעולה של ארגונים אלה מהווה ערובה להגנה מלאה על זכויות אדם, שהיא מחובותיו של כל שלטון. רק מדינות טוטליטריות מזהות את השלטון עם המדינה, וביקורת על השלטון עם חוסר נאמנות למדינה עצמה.

בעיני ישראל הראל הארגונים האלה מלשינים; ויהודים שומרי מצוות, הוא כותב היום, מתפללים שלוש פעמים ביום “ולמלשינים אל תהי תקוה”. אבל ליתר ביטחון לא נשאיר זאת בידי שמים, אם לשפוט על-פי היוזמות הצצות כאן לאחרונה להגביל את פעילותם של מי שהראל רואה בהם “שטינקרים”.  זהו מוטיב חוזר בכתיבתו של הראל: באפריל 2001 הוא פירסם מאמר בהארץ בכותרת (ב)צלם בברלין, שבו תקף אותי ואת עמיתי שייצגנו ארגוני זכויות אדם (אני את האגודה לזכויות האזרח, הוא את בצלם), בכנס שנערך בברלין, על “המלשינות, ההתרפסות הכפייתית, החולנית, דווקא על אדמת גרמניה”. הראל לא נכח בכנס. ערב לפני שהתפרסם מאמרו חזרתי הביתה ומצאתי הודעה במשיבון ממזכירתו שהוא חיפש אותי. אבל חשוב  יותר, מה שהפריע להראל, וממשיך להפריע לו עד היום, אינם המעשים המתועדים עצמם ולא העובדה שאלה נעשים בשמנו. כאז כן עכשיו מפריע לו שיהודים “מלשינים לגויים”.

הראל פחות מתוחכם ומלוטש מרייכמן. אבל שניהם חוברים יחד בברית לא-קדושה שמטרתה לקעקע את עבודתם החשובה של ארגוני זכויות אדם (שבהחלט מותר – וצריך – לבקר גם אותם באופן ענייני). התוצאה תהיה דמוקרטיה מדדה. “בלי בג”צ ובלי בצלם”, ייחל פעם יצחק רבין. את בג”צ הם משאירים. בינתיים. את בצלם לא.

Read Full Post »

ברוך שפטרנו. מופז / "מהפכה חברתית". פרץ / מלה טובה. רייכמן / "חי בישראל". אנדראוס

ברוך שפטרנו

מעונשו של זה. ערב הבחירות הבעתי את משאלתי שמופז לא יהיה שר ביטחון. והנה, מה אתם יודעים, משאלות מתגשמות לפעמים. אמנם השיקולים שבגללם מופז לא יכהן כשר הביטחון בממשלה הבאה אינם בדיוק השיקולים שלי, אבל התוצאה לפחות מבורכת. אני בספק אם יותר גרוע ממופז יכול להיות.
לעומת זאת, השיקולים של אוניברסיטת תל-אביב להזמין את מופז כאורח הכבוד בפתיחת מרכז חדש ללימודים איראניים – תמוהים בלשון המעטה ופסולים בלשון יותר מדויקת. נשיא האוניברסיטה אמר כי המרכז ישמש "לחקר איראן ויהודי איראן מימי הביניים ועד היום" ויתמוך בתלמידי דוקטורט "שחלקם כותבים את עבודתם בנושאים מהתקופה הטרום-מודרנית, כמו ספרות ונשים". יפה מאד. רק מה הקשר בין זה לבין מופז? העובדה שהוא יליד איראן?

"מהפכה חברתית"

העובדה שאזרח יעמוד בראש משרד הביטחון היא חיובית כשלעצמה. העובדה שאין לו שום רקע בנושא – קצת פחות, כי אז גובר הסיכון שראשי הצבא יסובבו אותו על האצבע. אבל מעניין אם מפלגת העבודה מאמינה בעצמה במה שהיא מנסה להאכיל אותנו: שמהפכה חברתית תתרחש כשעמיר פרץ יהיה שר הביטחון, תוך ויתור על כל התיקים החברתיים פרט לתיק החינוך. פרץ יקצץ בתקציב הביטחון? האיש שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לוועדים החזקים יתעמת עם הוועדים של התעשיות הביטחוניות? אשרי המאמינה. או שמא זהו המסלול המהיר למצב את עצמך כמי שיש לו גם רקע ביטחוני לקראת ההתמודדות הבאה על ראשות הממשלה? אולי ההיבט הכי מאכזב בפוליטיקה הוא הגילוי, פעם אחרי פעם, שהשיקולים שם הם אף פעם לא ענייניים.

זה מהכיס שלנו

800 מיליון שקל תעלה לנו ממשלה של 27 שרים ו-10 סגני שרים, אם היא תכהן ארבע שנים. 200 מיליון שקל כל שנה, אם לא תוציא את ימיה. גם אם הממשלה תהיה בת 30 שרים ובלי אף סגן שר – זה עדיין המון כסף שאפשר היה לחסוך חלק ממנו לטובת מטרות חברתיות, שכל-כך חשובות למפלגת העבודה. או לפחות היו חשובות לה בתעמולת הבחירות. אתם יודעים מה? קבלו תיקון: לא באמת אכזבה, כי לא היו ממש ציפיות.

מִלה טובה

מגיעה למי שהוכיח שמִלה שלו היא מִלה. אוריאל רייכמן פרש מהפוליטיקה כשהוברר לו שאולמרט לא יקיים את הבטחת שרון לתת לו את תיק החינוך. אפשר ללגלג על תמימותו של רייכמן, שהאמין כי פוליטיקאים עומדים בהבטחות (ועוד של אחרים). אפשר לבקר את עצם הצטרפותו למפלגה על תנאי, של קבלת תיק אחד מסוים. אפשרות אחרת היא לראות את מי שרצה לקדם תחום אחד שחשוב לו (שהשקפתו בו רחוקה מאד מזו שלי), ולא "התרצה" לשמש בתפקיד אחר בממשלה.  למען האמת, חבל שרייכמן לא יכהן כשר המשפטים, במיוחד לנוכח מי שכנראה ישמש בתפקיד. אבל התנהגותו בכל הפרשה היתה מכובדת וגילתה יושר נדיר. הנה התגלה פוליטיקאי(?) שלא רדיפת הכוח באשר הוא כוח מנחה אותו.  [גילוי נאות: לימדתי בעבר במשך שנתיים במרכז הבינתחומי, המכונה בפי תלמידיו בשם "רייכמן"].

"חי בישראל"

זוהיר אנדראוס כתב השבוע מכתב גלוי לאבו מאזן ובו קרא לו ללכת הביתה. מעניין לראות איך מגדיר את עצמו אנדראוס: "ערבי פלסטיני החי בישראל". כל אדם רשאי להגדיר את עצמו כפי שהוא רוצה, כמובן. חבל רק שבכך הוא מזמין את התגובה הקיצונית שכנגד, שתאמר שמי שאיננו רואה עצמו כלל אזרח ישראלי, אלא רק ערבי פלסטיני – יכול לחיות מחר בפלסטין, לא בישראל. אנדראוס תרם בכך את ליטרת הבשר שלו להקצנה ההדדית.

Read Full Post »