Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אורי בלאו’

כדרכן של פשרות, הסדר הטיעון שנחתם בין הפרקליטות לאורי בלאו לא ירצה אף אחד מהצדדים. לא את המתנגדים להעמדתו לדין – מחמת התקדים המסוכן שנוצר כאן לדעתם מהעמדה לדין של עיתונאי על שביצע את עבודתו – שכן הסדר הטיעון משמעו למעשה הרשעה, על-פי כתב האישום המתוקן שיוגש. (וכדברי בא כוחו, בלאו לא כפר בעובדות שבכתב האישום). ולא את הסוברים, מן הצד השני, שהיה צריך למצות עם בלאו את הדין, שכן ארבעה חודשים עבודות שירות הם סנקציה קלה מאוד.

המשך…

Read Full Post »

הצעת החוק שמדוּוח כי הגישה ח”כ זהבה גלאון – להסיר אחריות פלילית מעיתונאי שהחזיק במסמכים סודיים לשם מילוי תפקידו – היא בעִתה. לא, למעשה העת היתה כשפרצה פרשת בלאו. אם לא קודם. שכן אם החוק במתכונתו הנוכחית בעייתי, אם סוברים שיש להכניס בו חריג לעיתונאים, מעבר לסעיף 113(ה) לחוק העונשין – המקנה הגנה למי שהחזיק במסמכים סודיים בתום לב ולמען מטרה סבירה – יש לפעול לתיקונו. הכפפה הזאת, שזרקתי מזמן, לא הורמה עד היום. וכל שחזינו בו הן הודעות, עצומות והפגנות נגד הפגיעה בחופש העיתונות המתבטאת בהחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו. ללא יוזמה מקבילה לתקן את החוק, אם סבורים כי הוא פגום, כל שנותרנו אִתו הוא טעם חמצמץ של קולגיאליות גרידא. וכבר כתבתי אז: “בין שאר תפקידיה הביקורתיים של התקשורת מצויה גם הביקורת על אי אכיפת החוק ועל אי-שוויון בפני החוק. לתפקיד הזה היא צריכה לבוא בידיים נקיות. ואלה קצת מתלכלכות שכשמדובר בקולגה פתאום צריך לא לאכוף את החוק.” הרצון לתקן את החוק על אף שהוא מקנה הגנות, כאמור, נובע מהטענה המוצדקת כי חופש העיתונות עלול להיפגע מעצם האיום להעמיד לדין והאפקט המצנן שלו, אף אם אחר-כך זה מסתיים בזיכוי.

המשך…

Read Full Post »

עצומת עיתונאים קוראת ליועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד לדין את אורי בלאו. זאת בעקבות הידיעה כי נקבע לו תאריך לשימוע שבעקבותיו יוחלט האם להעמידו לדין בגין החזקת ידיעות סודיות ללא הסמכה (ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה). מדובר בעבירה על-פי סעיף 113(ג) לחוק העונשין: “מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש-עשרה שנים.”

המשך…

Read Full Post »

כמה פרשות מן השנה האחרונה מעלות את התהייה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם, האם יש מקום להסדיר את האופן שבו הם אמורים לעשות זאת, ומי האידיוט שידליף כל עוד נשמרת המציאות הנוכחית.

מאמר שלי בעין השביעית, במסגרת הסדרה עיתונות 2011.

Read Full Post »

ביומיים האחרונים יצא לי להיות בדרכים בשעות הצהריים, וכך לשמוע קצת מתכניות האקטואליה ברדיו.

ביום שני הנושא החם היה, בין היתר, החשד לאונס קבוצתי של בת 12. יעל דן ראיינה שתי אמהות מרובות בנות, ושאלה אותן איך מלמדים את הבנות לשים גבולות וכיו”ב. חשוב. איש אינו סבור שלא צריך לנקוט זהירות. למעשה, את חייה של אשה מדריכה מגיל מוקדם מאד הזהירות. מלוּוה בפחד. כזה שגברים כמעט ולא מכירים. מסמטה חשוכה, משעה מאוחרת, מלהסתובב לבד. פּגיעוּת.  ובכל זאת, מה שהפריע לי באותה שיחה היה היעדרם הכמעט מוחלט של ה”בנים” והגבולות שהוריהם צריכים לשים להם. כדי שלא יחשבו, למשל, שנערה היא חפץ; שבגיל 12 היא באמת נותנת הסכמה לקיים מין קבוצתי; שמותר לא לכבד אותה; לאיים עליה אם לא יקבלו את מבוקשם; לכפות עליה דברים שאינה רוצה;  או שאלימות היא דרך לגיטימית להשיג את מבוקשך. המסר שעלה מהשיחה הזאת היה שזה עניין של הבנות להיזהר ושל הוריהם לחנך אותן לכך. כדי שזה לא יקרה גם להן. ואיפה הצד השני? שבואו נודה, בלעדיו זה לא היה קורה? המלה “בנים” הוזכרה בחטף, כשאחת מהן הזכירה שזה יפה גם לבנים, בעצם. אבל הפוקוס הברור והמרכזי היה על הבנות. הבנים קיבלו אייטם אחר, בהמשך: 

משתרללת

מיד אחר-כך העלתה דן לשידור “אב מודאג” ומולו יועצת שעוסקת בחינוך מיני לנוער, נדמה לי. ממה היה מודאג האב? מזה שלנגד עיניו, בקורס ברמנים די.ג’יי שאליו ליווה את בנו, איזו אחת בת 14 התחילה אתו (עם הבן, כלומר). “השתרללה עליו” כלשונו. והוא חרד שמא אחר-כך היא תגיש נגד בנו תלונת שווא על תקיפה או על אונס.

בנים ובנות. שתי שיחות, שני מסרים.

To be on the safe side

ביום שלישי ראיין רזי ברקאי את עו”ד מיבי מוזר, על פרשת המסמכים של בלאו. מוזר הוא עו”ד מצוין, שבנוסף לכך מצטייר כאדם תרבותי ומשכיל. הסכמתי אִתו מאד בקביעה שאי-אפשר לקבל את דרישת השב”כ שבלאו יחזיר את כל המסמכים המסווגים שהגיעו אליו אי-פעם בעבודתו כעיתונאי, שאינם שייכים לפרשת קם. אבל ברקאי הקשה ואמר שככל שעובר הזמן, נוצרת יותר ויותר אי-נוחות. מדוע בלאו לא חוזר? שיבוא, יעמוד מול הרשויות וייאבק על צדקתו. הרי עיתונאים בעולם, אמר, גם נכנסו לכלא כדי לשמור על חיסיון המקורות. (טוב, כאן זה כבר קצת מאוחר, כאן כבר חשפו את המקור. והיא היחידה שעלולה לשבת בכלא, כך נראה). מוזר אמר בצדק, שהוא לא יכול כעו”ד לייעץ ללקוח שלו לבוא ולהסתכן בכך שייעצר; ולכן הוא מעדיף להמשיך לנהל משא-ומתן עם השב”כ. כעו”ד הוא אכן לא יכול לייעץ לו כך. אבל כנראה שעו”ד לא מספיק, צריך גם יועץ לאתיקה. כי תחושת אי-הנוחות לנוכח המצב שבו המקור עצורה כבר חודשים במעצר בית וניצבת מול כתב אישום חמור, בעוד העיתונאי  מוחזק על-ידי המערכת שלו בלונדון כדי לא לשלם שום מחיר – אכן מתחילה להטריד.

Read Full Post »

1. אין קשר בין העובדה שהכתבה שפורסמה בהארץ ב-2008 עברה צנזורה, לעבירה שבה מואשמת ענת קם: ריגול חמור על-פי סעיף 113 לחוק העונשין. העובדה שהכתבה עברה צנזורה יכולה להוות תנא דמסייע לטיעוני ההגנה, שזה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שיכול להקפיץ את העונש המרבי על העבירה לאין שיעור. אבל מסירת ידיעה סודית, כמו גם השגתה או החזקתה שלא כדין, היא עבירה פלילית שאין לה קשר לדיני הצנזורה. על-פי מה שהתפרסם, זאת גם העבירה שבה יכול להיות מואשם עיתונאי הארץ אורי בלאו, שטרם החזיר את כל המסמכים המצויים ברשותו ולכן הוא נשאר בינתיים בלונדון.

2. עיתון הארץ מצטייר כמי שבלהיטותו לפרסום לא בדיוק שמר על מקורותיו כראוי. ולא בפעם הראשונה. עורך הארץ, דב אלפון, הביא לעיתון אג’נדה גלויה שעל-פיה מה שחשוב הוא הקרדיט העצמי. הרבה יותר חשוב ממה פורסם, חשוב שהוא פורסם בהארץ. את זה בטח לא ישכחו עכשיו. בעיקר לא ענת קם. עיתון שכושל בהגנה על מקורותיו, כורת את הענף שעליו הוא יושב. לא שזה מפליא אותי, לאור מה שקורה שם כבר תקופה ארוכה. כמו עוד כמה דברים, התנהלות אתית איננה דבר שניתן לחלוקה. כשהכול מותר כדי להגן על שמו “הטוב” של העיתון, בסוף לא נשאר שם טוב להגן עליו. כשאתיקה נחשבת למותרות שניתן לוותר עליהן, בסוף ננגסת הליבה המקצועית עצמה. כי יש לא מעט כללים באתיקה מקצועית, במקצועות שונים, שנועדו לא רק להגן על הקליינטים שלו אלא גם על האפשרות של המקצוע עצמו להתקיים. כך, למשל, חיסיון רפואי נחוץ לא “רק” כי פרטיות היא ערך וזכות, אלא גם כדי שיישמר אמון בין רופא לחולה, שבזכותו יגלה האחרון לרופא מידע שחיוני לכך שהאחרון יוכל לתת לו טיפול מתאים. וכך גם הגנה על מקורות עיתונאים, שלא נועדה רק להגן על המקורות עצמם אלא גם לאפשר לתקשורת להמשיך לקבל מידע דרך מקורות. אם מקורות פוטנציאליים יידעו שלא יקבלו הגנה – הם לא ימסרו מידע. ואז מה יעשה דב אלפון? יחזור לזב”מ? (מלחשים שהוא לא ממש עזב לגמרי, אפילו).

3. מה שמיטשטש וכמעט נשכח כאן, למרבית הצער, הוא שצה”ל מצפצף על הנחיות ופסיקות בג”צ. “עזוב אותי מהנחיות בג”צ” מצוטט בכתבתו של בלאו מי שהיה אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה. מה שאפשר לקוות לו הוא שאם וכאשר יגיע המקרה של ענת קם לבית המשפט העליון, העובדה שבין השאר היא ניסתה לחשוף מעשים לא-חוקיים של צה”ל, ובעיקר עקיפת הנחיה של אותו בית משפט עצמו – יעמוד לזכותה, ולו בעקיפין. בכך אין, כמובן, כדי לפטור את קם מאחריות פלילית למה שביצעה. אבל צריך לזכור שלנו כציבור לא רק שיש זכות לדעת שצה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”צ בעניין החיסולים. יש לנו חובה (אזרחית) כזאת. יש לקוות שבין כל הפרטים והסוגיות שמעלה הפרשה הזאת – לא יישכח ההיבט החשוב הזה. אולי החשוב ביותר.

Read Full Post »

בית המשפט העליון דחה היום את בקשת חדשות ערוץ 10 להסיר או לצמצם את צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם (או שמא פרשת אורי בלאו), ואף את בקשת החילופין שלהם להורות לבית המשפט המחוזי לקיים דיון דחוף “עוד היום” בהסרת הצו.

מכיוון שהבקשה להסרת הצא”פ תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי, הרי כל עוד זה לא החליט אין מקום שבית המשפט העליון יכריע בסוגייה, קבע השופט אשר גרוניס. גם בבקשה להורות על קיום דיון דחוף (המועד לדיון נקבע ל-12.4), אין עילה להתערבות של בית המשפט העליון, הוסיף וקבע. עם זאת, הוא מסכים כי העניין אכן נראה דחוף ועל כן הדרך הראויה היא לפנות, “עוד היום”, לבית המשפט המחוזי ולבקש שם דיון דחוף כנ”ל.

(רע”א 2643/10). תודה לי’.

אינני יודעת אם אכן חדשות ערוץ 10 הגישו בקשה כזאת, כפי שהמליץ להם השופט גרוניס. אני כן יודעת שאולי בניגוד להתרשמות של המצויים פחות בתחום, זאת החלטה סבירה מאד. יש סדר דין וסדר דיון. ו”משחק” בשדה המשפטי – כפוף להם.

Read Full Post »