Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אורנה בן דור’

אין לי מושג לָמָּה ציפיתי בכלל למשהו מסרטה של אורנה בן דור על הדיכאון שהוקרן אמש בערוץ 10. אבל התוצאה היתה מביכה אפילו למעלה מן הרגיל. לא כי לא למדנו שום דבר חדש. סרטים בסוּגה הזאת יכולים להיות מוצלחים וטובים גם בלי לספר לנו דברים חדשים על התופעה שהיא מוּשאם. רק לתאר אותה היטב.

דיכאון הוא מחלה. מחלה קשה (מתים ממנה). הוא רחוק מאד מלהיות מה שמכונה בלשון העם “דיכי”, דכדוך או מצב רוח. האם הבנו את זה מהסרט? ממש לא. לשם כך לא מספיק לצטט את ארגון הבריאות העולמי ולהזכיר את החוּמרה שבה הוא רואה אותו. מהי המחלה? מה תסמיניה? במה היא שונה מסתם מצב רוח שמקשה לקום מהמיטה בבוקר? גם מי שרואיינו בסרט לא הבהירו את זה. למעשה, מי שמכירים דיכאון מקרוב התקשו לדעת, וזה בעדינות, אם הם באמת סובלים ממנו או מדברים אחרים. הדברים האחרים האלה יכולים להיות לא פחות קשים, לגרום אכן לסבל ולהפרעות קשות בתפקוד. חרדה, למשל. אבל זה לא אומר בהכרח שזה דיכאון.

הסרט הזכיר את הטיפול התרופתי שנהפך ליותר ויותר נפוץ היום (ונוגדי דיכאון ניתנים היום גם למחלות אחרות לגמרי).  מה עם איזה מבט ביקורתי על התופעה הזאת? כן, יש אנשים שלא יכולים לשרוד בלי תרופות אנטי-דכאוניות והן מצילות את חייהם או למצער משפרות אותם לבלי הכר. אבל כפי שמזכירה בן דור, לא צריך להגיע לפסיכיאטר לשם כך, ולסבול מסטיגמה: רופאי משפחה מחלקים היום מרשמים כאלה על ימין ועל שמאל. כמעט כמו היו סוכריות.
בדרך-כלל כשעניינים מסוימים מועברים בקופות החולים לרופאי המשפחה זה מסמל גם רצון שלהן לחסוך כסף (לפחות בכללית מרפאות מצול”שות על כך שרופא המשפחה ממעט להפנות למיון!), וגם שהעניין לא נחשב למקצועי דיו על-מנת להפנות לרופא מומחה. זה גם עוזר לתחושה הטובה של רופאי המשפחה, שהם בעצמם כאלה. ומי לא מומחה בנפש האדם? בזה כולנו מבינים, כידוע.  

הזווית המקורית שניסה הסרט לתת היתה “טיפול” לעיני המצלמות של שלושה ידוענים, הסובלים או סבלו לדבריהם מדיכאון. אחד מהם שחקן שלא הכרתי (פאק שלי, כנראה) והשניים האחרים עיתונאים. מה עוד חדש. עיתונאים מראיינים עיתונאים קולגות. הם כנראה נוחים להתרצות: עזבו לחשוף, אנחנו בעניין של להיחשף. אנחנו הסיפור האמיתי. כן, זה הכי קל, הכי זמין, הכי נוח. ואולי גם כדאי. מי יודע מתי נזדקק לעיתונאי. תמיד טוב להיות ביתרת זכות מבחינת הטובות שהוא חייב לכם. ממש כזונות המפרכסות זו את זו.

ולמי שבכל זאת רוצה לקרוא משהו רציני על דיכאון, גם ללמוד משהו, גם להזדהות עם הפן האנושי הכואב עד אימה, וגם להשתאות על יכולת כתיבה שמאפשרת לבטא במילים את מה שכמעט אינו בר ביטוי – מומלץ לקרוא את הספר הזה, שכתבתי עליו כאן.

Read Full Post »