בעקבות פוסט של ולווט הגעתי להתבטאות של אורנה אושרי שכתבה כדלקמן:
”אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות ובדרך כלל, ואולי לא כדאי שאגלה, כשאני שומעת על פיגוע בשטחים, כולל הרוגים, אני מושכת בכתפיי, בגלל שזה חוץ לארץ בעיניי”.
גם אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות. אבל אני רחוקה מלמשוך בכתפי כשיש פיגוע בשטחים. אני חושבת שאדישות להרג אזרחים כאשר הם לא האזרחים ה”נכונים” היא עמדה מעוותת ומגונה מבחינה מוסרית.
עמדה כזאת מקעקעת גם את ההבחנה היסודית שמאפשרת לצאת, בין השאר, נגד טרור. העובדה שהמתנחלים יושבים היכן שהם יושבים שלא כחוק על פי הדין הבינלאומי, איננה רלוונטית לכך שהם זכאים להגנה על חייהם. הם גם עדיין אזרחים.
אעיר עוד כי מי שמתייחס אליהם כאל מי שאינם אזרחים, ולכן כמי שהם יעד לגיטימי להתקפות – למעשה “מלבין” את ישיבתםי בשטחים… שכן לכוח הכובש מותר להשתמש בשטח הכבוש לצרכים צבאיים. אסור לו רק ליישב בשטח הכבוש את אזרחיו. אם המתנחלים אינם אזרחים הרי ההתנחלויות אינן לא-חוקיות…
לחוד אפשר להעיר על כך שלאושרי לא אכפת גם כשבחו”ל נהרגים אנשים. נכון שאדם קרוב אצל עצמו; ואיש לא יטען בכנות שאיננו מזדעזעים יותר כשנהרג מישהו שאנו מכירים היכרות אישית מאשר כשאנו קוראים כרוניקה על אדם זר שמת. אבל מוות הוא תמיד נורא. איך אפשר למשוך כתפיים מולו? דווקא בכך חושפת אושרי שהיא זאת האוחזת בגישה פרטיקולריסטית לעילא, כזאת שמתבטאת אצל אחרים ב”זה טוב ליהודים?” ודומיהם. מה ההבדל העקרוני בין אושרי לבין אלה שאכפת להם רק כשיהודים נרצחים?
לשבור את המראה
רוב (קטן) בציבור סובר שיש בישראל עודף חופש ביטוי, ושאין לאפשר לארגוני זכויות אדם החושפים מעשים לא מוסריים של ישראל לפעול באופן חופשי. רוב גדול הרבה יותר – קרוב ל-74% – סוברים כי יש “להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ”. לרוב הציבור, אפוא, לא אכפת שנעשים מעשים לא מוסריים. אכפת לו שמדווחים עליהם. או "ש”מלשינים” עליהם לגולדסטון. במקום לדאוג באמת לפרצופה של המדינה, בכך שלא ייעשו כאן מעשים כאלה, או שלפחות ישאפו לצמצומם, יחקרו חשדות להם ויענישו את האחראים להם (ואז לא יהיה צורך בשימוש בדין הבינ”ל לשם כך) – שוברים את המראה.
באופן אירוני, חוט דק מסוים קושר את עמדתה של אושרי ביחס למתנחלים, לידיעה הזאת. החוט הזה הוא יחס סלקטיווי למוסר.
Read Full Post »