על מה המהומה? הביקורת על הביקורת על הצעת החוק לתיקון לשון הרע התחלקה פחות או יותר לשתיים. האחת, ביקרה את התקשורת על הבורות שגילתה לגבי הצעת החוק עצמה. טענתה של השנייה היתה שלמי שעושה מלאכתו נאמנה, כותב אמת ובודק את דבריו – לא צפויה שום בעיה. “החוק לפרסום האמת”, הפליג ראש הממשלה בתארו אותו, בהגזמה מקבילה לאלה שכינו אותו "חוק ההשתקה". לשתי הביקורות משותפת הטענה נגד הניפוח ההיסטרי של הסיקור התקשורתי את הצעת החוק.
אפשר בהחלט להצטרף להערכה שהתקשורת לקתה בהיסטריה קלה בסיקור של הצעת החוק לתיקון לשון הרע. עצם כינויה "חוק ההשתקה" – לא בטורי הדעה אלא בידיעות החדשותיות(!) – היא ראיה מספיקה. כן, התקשורת היא שטחית, רדודה ופשטנית, עד כדי בורות לעיתים, צהובה ופאניקרית. מה עוד חדש? לא משהו שלמדנו ביומיים האחרונים. ובנוסף, היא מקימה כאן קול צעקה כי מדובר גם בה עצמה.
הביקורת השנייה המופנית למבקרים את הצעת החוק היא טענה שגורה כאשר מבקשים להגביל זכויות ובה אני מבקשת להתרכז. כשמדובר בזכות לפרטיות מספרים לנו שלמי שאין מה להסתיר אין בעיה. כשמדובר בזכות לחופש הביטוי (וחופש המידע) – שלדוברי אמת אין בעיה. אבל למשמיצים – להם לא תהיה תקומה. ולמה שתהיה, באמת. ובכן, כרגיל, לא זאת באמת הבעיה. אלא האפקט, ההשפעה של חוקים כגון אלה. וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, כחלק ממחאת הבלוגרים.
קרוא וכתוב 