Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אינטרנט’

אנדרו סאליבן כתב מאמר ארוך בכותרת 'הייתי פעם יצור אנושי'. הוא עוסק בחוליי המחוברות התמידית, הגורמת לנו להיות מופצצים תדיר בקקפוניה של מידע, והופכת אותנו למכורים להתעדכנות המתמדת. מתנהלים תחת רעש מתמיד. זה כמובן לא חדש, ולא מעט נכתב על היבטים שונים של החולי הזה ומה שהוא גורם לחיינו. החל מתנוחת הגוף, עבור במה שזה עושה למוח שלנו ממש, וכלה בהפרעות שהסחת הדעת המתמדת גורמת לכישורינו, לחיי החברה שלנו, לחיי המשפחה שלנו, וגם ליכולת הרוחנית שלנו. אבל המאמר של סאליבן מרכז וממרכז, שזור בסיפורו האישי, וגם מציע כמה תובנות.

המשך…

Read Full Post »

בשיווק ומיתוג עצמי נהוג לתת בהתחלה שירותים בחינם, או במבצע מיוחד, על-מנת להיכנס לשוק. לקבל הזדמנות להוכיח את כישורייך המקצועיים, לעשות לעצמך שם ולקוחות. אף אחד לא ממשיך לעבוד בחינם. כי המטרה שלו, הרי, היא גם להתפרנס.

אבל כמו שאומרים, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. או לפחות כך חושבים מי שפונים אלינו בבקשה שנכתוב עבורם בחינם. הם, כמובן, בטוחים שהם מציעים לי את דיל המאה. הם אמנם לא משלמים במטבע קשה, אבל הם משלמים: הם הרי מפרסמים אותי. אזכה לחשיפה. אולי ליותר תעבורה לאתר שלי.
רק שכאן זה לא איזה סטרטר שבעקבותיו מגיעות הצעות לכתוב בתמורה. לא, כאן ההצעות ממשיכות להגיע לכתוב בחינם. והם ממשיכים לחשוב שהם מציעים הצעה שאי אפשר לסרב לה. כי ההנחה היא שאני זקוקה להם ולכן אשמח לקבל פרסום וגם לשלם אתו במכולת.

ובכן, לא. למען האמת, יש כאן עסקה שבה שני הצדדים זקוקים זה לזה. באותה מידה שהכותבת זקוקה לקהל הקוראים שהם מספקים לה, הם זקוקים לתוכן שלה. אולי אפילו יותר. כדי שקהל הקוראים ייכנס אליהם. למה כאשר מדובר באתר מסחרי, שאינו פועל לשם שמיים אלא מרוויח או מתכוון להרוויח, הוא מצפה לקבל ללא תמורה את התכנים שמאפשרים לו להרוויח? איפה יש עוד מודל עסקי כזה?

המשך…

Read Full Post »

המושב הראשון בדיון על אתיקה של הטוקבקים, שהשתתפתי בו בתחילת השבוע, עסק בהיבט המשפטי של הסוגייה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון. זה קבע שכל עוד אין הוראה חוקית ספציפית, לא ניתן לחייב חשיפת זהות של מעוול אנונימי באינטרנט.

אני דיברתי על השאלה האם יש לנו זכות לאנונימיות. מסקנת הניתוח שהצעתי היתה שהאנונימיות היא אמנם אינטרס חשוב, ובנסיבות מסוימות מאפשרת פרטיות וחופש ביטוי, אך איננה זכות העומדת בפני עצמה, ודאי לא בעלת מעמד חוקתי; אלא לכל היותר זכות נגזרת או זכות עזר. מכיוון שגם זכויות – אפילו חוקתיות – אינן מוחלטות אלא ניתנות להגבלה, מה שנעשה תוך איזון בינן לבין זכויות או אינטרסים אחרים – קל וחומר אינטרס או זכות משנית.  

המשך…

Read Full Post »

המכון לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל-אביב בשיתוף עם המרכז לאתיקה בירושלים, מקיימים כנס בנושא האתיקה של הטוקבקים: היבט משפטי – היבט תקשורתי. הכנס יתקיים ביום שני 7.6 בשעה 15:30 באוניברסיטת תל-אביב (הפקולטה לניהול, אולם ליאון).

 מושב ראשון: אחד שיודע – אנונימיות באינטרנט לאחר פסיקת בית המשפט העליון.
מושב שני: האתיקה של הטוקבקים: היבט תקשורתי.
התכנית המפורטת כאן.

אני משתתפת במושב הראשון ואדבר על השאלה ‘האם יש לנו זכות לאנונימיות?’.
אתם מוזמנים.

בהזדמנות זאת, הערה מינהלתית: בימים אלה סיימתי לתקן את העיצוב של פוסטים לא מעטים, פעולה שנדרשה בשל שינוי ערכת העיצוב של הבלוג עם המעבר לוורדפרס. חוששני שבשל תקלה עלומה בממשק, משתמשי גוגל רידר קיבלו על כל תיקון כזה הודעה ב-RSS כאילו הועלה פוסט חדש. מעתה ואילך זה צפוי רק פה ושם בפוסטים אקראיים, אם אתקל בהם בבעיית עיצוב. סליחה ותודה על הסבלנות.

Read Full Post »

כותרת נמהרת

כמה חבל שאי אפשר לתבוע את כלי התקשורת על עוגמת נפש בגין כותרת מטעה. לבי שזינק כשקראתי שמופז פורש מהפוליטיקה, מיהר לשוב למקומו כשבידיעה עצמה קראתי שהוא רק נוטל "פסק זמן". נו כן, מה חדש. הרי זה ממש טרנד אצלנו. המפסידים והנעלבים פורשים להם, בקול צלצול זה או אחר, בהודעה "דרמטית" למיקרופונים המתאימים; בטוחים שבכך הם מפגינים גדלות רוח שהרי הם מקבלים את ההפסד (ומשאירים לאחרים את המלאכה השחורה של איסוף השברים של מפלגתם במקרה של הפסד בבחירות כלליות), בעוד שאינם מתכוונים כלל לפרישה אמיתית מהפוליטיקה. הם עוד ישובו, סמכו עליהם. זה פסק זמן להתארגנות, ל"עשייה לביתם" (עד עכשיו הם עבדו בהתנדבות, כידוע), שתניב להם מצלצלים נאים לקראת הבחירות הבאות, בלי שיצטרכו לדווח עליהם. או מפלגה חדשה-ישנה שהם מעריכים כי דרכם לצמרת תהיה סלולה יותר בעזרתה. נתניהו, ברק, מופז. גם אולמרט ישוב, אני לא דואגת. כלומר אני כן.
וכך, הדבר הטוב היחיד שיכול היה לצאת מהבחירות המקדימות בקדימה – הסתלקותו של מופז מהזירה הציבורית – התפוגג באבחת כותרת מטעה. היום כבר כותבים שפסק הזמן של מופז יארך רק זמן קצר (עד "אחרי החגים"?). וכמו ששבועיים אחרי שהצהיר ש"בית לא עוזבים" ולכן יישאר בליכוד הוא עבר בלי הנד עפעף לקדימה, מופז עוד עלול לצוץ כשר הביטחון של ביבי. ה"גבר גבר", שקרקפות פלסטינים מעטרות את חגורו כאינדיאני, מי שמהווה את הסכנה הגדולה ביותר לביטחון ישראל במובן הרחב של המלה – יהיה אתנו עוד הרבה זמן. עד הסוף המר.    על מופז ביתר הרחבה

תהייה

האופנה האחרונה בבלוגוספירה היא לתמוך בח"כ דב חנין לראשות העיר תל-אביב יפו. קמפיינים קודמים כאלה – שבהם התגייסו בלוגרים והפכו את אתרם למטה בחירות מקוון לטובת מועמד או מפלגה זאת או אחרת – הסתיימו במבוכה קטנה, ככל שזכור לי. אני לא חובבת מקהלות מדברות וגם לא תל-אביבית. אבל אני כן תוהה מהם בדיוק כישורי הניהול של חנין שמכשירים אותו לתפקיד.

המממ

ועוד אופנה, הפעם בקרב עיתונאי הארץ: לתמוך בדרעי לראשות העיר ירושלים. נו טוב, זה נורא מתקדם.

מהדורה מקוונת (*)

וזה לא שייך לבחירות. קראתי אצל ולווט שהארץ עומד להוריד את מהדורת הדפוס שלו מהאינטרנט. מעניין, בדרך-כלל הארץ מחקה את הניו-יורק טיימס. אמנם לא בדברים החשובים, כמו בקרת עובדות טרם פרסום, מדיניות תיקונים קשוחה, נציב קבילות הציבור וכן הלאה. גם בכל הנוגע לתפיסת העיתונות בעידן האינטרנט סוטה הארץ מקו החיקוי שלו. לפני שנים אחדות החזיר הניו-יורק טיימס את כל המהדורה המודפסת שלו לקריאה חופשית באינטרנט. העיתון הסביר שההכנסות שמתקבלות מפרסום ברשת לא נופלות מההכנסות של דמי המנוי. אותי, בכל אופן, העובדה שאי-אפשר יהיה לראות את הארץ במהדורה מקוונת לא תשכנע לשוב ולהיות מנויה על העיתון המודפס.

(*) בינתיים תיקנה ולווט שבניגוד למה שכתבה מהדורת הדפוס תוסיף להיות און-ליין. לא ברור האם היתה זאת טעות שלה או שבהארץ חזרו בהם. [תוספת 28.9.08]

Read Full Post »

הרצאה בכנס של איגוד האינטרנט הישראלי

כותרת המושב נועדה לפתוח דיון בשאלה כיצד יש להתמודד עם התופעה של התנהגות מצדם של מי שבמקרים רבים אינם כלל ילדים, כמובן, אם כי חלקם מוסיפים לדרוש מן החברה סוג של מורטוריום – פריסת חובות – הנהוג בדרך-כלל כלפי ילדים במהלך התבגרותם. אבל הרשת כבר התבגרה וגם היחס אל התופעות האלה כבר אמור להתגבש. הרצאתי נועדה לבחון את קריאת התגר המושמעת לעיתים, שלפיה האינטרנט הוא כביכול Sui generis (סוג בפני עצמו), ולכן החוק איננו מתאים לו. אבדוק את הסוגייה הזאת תוך בחינה של שלוש שאלות עיקריות:
1. האם יש להחיל את החוק ברשת?
2. כיצד אפשר לאכוף את החוק ברשת? האם החוק הוא מערכת הכללים המתאימה לרשת?
3. מהם המאפיינים הייחודיים של הרשת שיש להתחשב בהם בעת החלת כללים וחוקים? את השאלה האחרונה אבחן תוך הדגמת הסוגייה בשני סוגים של "עבירות ביטוי" . המשך…

Read Full Post »

דווקא בשבוע שבו פירסמה אריאנה מלמד מאמר נוקב נגד תרבות הטוקבקים ברשת, בחר אתר האינטרנט של הארץ להתחיל לפתוח את מאמריו לתגובות. במשורה, לא לכל מאמר, יותר בפורמט של הניו-יורק טיימס (שהם היו מתים להידמות לו בכלל) מאשר של Ynet, ובכל זאת.  Ynet, כן. לאתר הזה שמורות "זכויות" רבות בהשחתת השיח האינטרנטי, בהחליטו שכל ידיעה חדשותית, ככל מאמר, צריכים לשאת שובל של הודעות עם סימני קריאה. נשאלת השאלה מדוע בחר הארץ להצטרף. למרות שמאד יתכן שאין קשר, הרי בעיני זהו שלב נוסף בשינוי שעובר על העיתון הזה מאז התחלף שם העורך, ולא לטובה: פחות מה לקרוא ומוסף מצהיב והולך. לפני כמה חודשים פתח הארץ למגיבים פורום של סוף שבוע באתרו, שנעלם בקול דממה דקה. קשה להבין במה הוא יוצא נשְׂכּר מהצטרפות לתרבות הקלוקלת הזאת.

מנסיוני האישי למדתי שרק דבר אחד מרגיז גולשים מסוימים ברשת באותה מידה כמו דעה שהם לא מסכימים לה: העובדה שאין להם אפשרות להגיב לה. כן, גם אני מכירה את התחושה הזאת שממש מדגדג באצבעות לכתוב את מה שלדעתי השמיטה הכותבת, או להאיר היבט נוסף שראוי להתייחס אליו. נאמר כבר פעמים רבות ששיח הרשת בארץ נוטה להיות אלים וגס רוח, שמספיק אחד שמטיל בוץ כדי ללכלך את כיכר העיר ושרשאי בעל אתר להשאיר את אתרו נקי מלכלוך כזה. אבל מעבר לכך, המגיבים הכועסים יוצאים מנקודת הנחה שאתרים ברשת חייבים לתת להם להגיב, כאילו מתהפכים סדרי עולם או נפגע חופש הביטוי שלהם בכך שאפשרות זאת נמנעת מהם. משל היתה להם זכות מוקנית להגיב באתרו הפרטי של מאן דהוא. ובכן, אין זכות כזו. אפילו לא אקסיומה שאין להרהר אחריה של תרבות הרשת. האינטרנט, לעומת זאת, הוא מקום גדול ופתוח, וכל אחד יכול לפתוח בו אתר, לכתוב בו על מה שמעניין אותו ולהביע בו את דעותיו. ישנם אתרים שנועדו להיות פורומים להבעת והחלפת דעות ויש אתרים שרוצים להיות משהו אחר.

Read Full Post »

Older Posts »