Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘איסור פרסום’

על פי רוב, עיתונאים מתנגדים לאיסורי פרסום. עקרונית, הם בעד חופש המידע וזכות הציבור לדעת. קונקרטית, הם בעד חופש הפרנסה (שלהם). הכול בסדר. ולפעמים המניע הקונקרטי מתחפש לטעם עקרוני. 

לכן מה משונה לקרוא ששני עיתונאים – רונן ברגמן ודן מרגלית – מבקשים דיון בדלתיים סגורות בתביעת דיבה שהגיש נגדם בועז הרפז, בעניין הספר שפירסמו אודות הפרשה שעמד במרכזה. הבקשה מנומקת בטעמים… ביטחוניים. לפחות ברגמן (אחרי מרגלית אני לא כל כך עוקבת) הוא מהקולות הרמים שנשמעים תדיר נגד איסור פרסום. אבל זה כשאחרים מעלים נימוקים ביטחוניים. אז הוא מן הראשונים לקפוץ נגדם.

כמובן שייתכן שהכול ענייני והכול מתוך אחריות. מקצועית. ועוד יותר מכך אחריות לביטחונה של ישראל וסודותיה. על פי הפרסום, הספר עבר צנזורה אבל “חלק מהראיות והעדויות מהן למדו הנתבעים על הסיכון הביטחוני החמור שגרם הרפז לא פורטו בהרחבה בספר, בין היתר בשל פסילת הצנזורה”. לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שהתביעה נסובה על מה שנכנס לספר ופורסם, לא על מה שהושמט… אבל מן הסתם הנתבעים יבקשו לחזק את עמדתם באמצעות החומרים שברשותם, שלא בהכרח פירסמו.

אז מסתבר שכמו שקורה הרבה פעמים, גם ברגמן ומרגלית מדברים לא מהעיקרון אלא מהפוזיציה. טעמים ביטחוניים לאיסור פרסום הם משוקצים כאשר הם מונעים מהם לפרסם, ומקודשים כאשר אפשר באמצעותם להתגונן מתביעת דיבה המוגשת על מה שפירסמו. נזכור את זה בפעם הבאה שהשניים יתקפו איסור פרסום שהוטל מטעמים ביטחוניים.

————
הערה מנהלתית: לבלוג נוסף בימים האחרונים כפתור המאפשר תרומות לאחזקתו דרך PayPal. התקבלו מספר תרומות וברצוני להודות לתורמים.

Read Full Post »

מעת לעת עולה הצעה לתקן את החוק כך שאי-פרסום שמות חשודים יהיה ברירת המחדל. התומכים גורסים כי איסור כזה חיוני להגנה על שמם הטוב של הנחקרים, באותם מקרים לא מעטים שבהם הם משוחררים אחר כך לחופשי, ללא הגשת כתב-אישום. העובדה האחרונה לא זוכה להבלטה שלה זכה מעצרם, אם בכלל. והנזק כבר נגרם. בעידן גוגל הוא גם ארוך-טווח. גם המשטרה מפרסמת יותר מדי פרטים מחקירות ומפירה את זכותם של חשודים לחיסיון.

אבל דווקא ההתנגדות לאיסור פרסום של שמות חשודים מגיעה באופן מסורתי מכיוון השיח של זכויות האדם: פרסום מהווה ערובה לכך שלחשוד יינתנו ערבויות ההליך ההוגן. שהוא לא ייעלם יום אחד מביתו כאילו בלעה אותו האדמה, כפי שקרה במשטרים אפלים (לא חלילה אצלנו..). הוא גם מצמצם את האפשרות למנוע מהחשוד גישה לעורך-דין או את חקירתו בעינויים. פרסום, אפוא, יכול לסייע לפיקוח על מעצרים ועל זכויות עצירים. וגם למעקב ופיקוח על התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות בחקירות, סגירת תיקים וניהול כתבי-אישום.

המשך…

Read Full Post »

בית המשפט העליון דחה היום את בקשת חדשות ערוץ 10 להסיר או לצמצם את צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם (או שמא פרשת אורי בלאו), ואף את בקשת החילופין שלהם להורות לבית המשפט המחוזי לקיים דיון דחוף “עוד היום” בהסרת הצו.

מכיוון שהבקשה להסרת הצא”פ תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי, הרי כל עוד זה לא החליט אין מקום שבית המשפט העליון יכריע בסוגייה, קבע השופט אשר גרוניס. גם בבקשה להורות על קיום דיון דחוף (המועד לדיון נקבע ל-12.4), אין עילה להתערבות של בית המשפט העליון, הוסיף וקבע. עם זאת, הוא מסכים כי העניין אכן נראה דחוף ועל כן הדרך הראויה היא לפנות, “עוד היום”, לבית המשפט המחוזי ולבקש שם דיון דחוף כנ”ל.

(רע”א 2643/10). תודה לי’.

אינני יודעת אם אכן חדשות ערוץ 10 הגישו בקשה כזאת, כפי שהמליץ להם השופט גרוניס. אני כן יודעת שאולי בניגוד להתרשמות של המצויים פחות בתחום, זאת החלטה סבירה מאד. יש סדר דין וסדר דיון. ו”משחק” בשדה המשפטי – כפוף להם.

Read Full Post »

שוב רוחשת הביצה. ידיעות שלא מובנים הקשרן וחשיבותן; פוסטים שמוּרדים; בינתיים ממשיך המידע לקרטע רק ברשתות החברתיות, כך נראה. וגם זה בקושי. כתבתי לא מאד מזמן על איסור פרסום ובעיותיו.

מעניין, חשבתי לי. אם משתמשים בצווי הגבלה ומעצר למיניהם כאיום, הרי איסור הפרסום, לכאורה, לא משרת אותו. איך נדע על האיום אם לא נדע שמי ש"סרח" נעצר או תנועתו הוגבלה? אבל מתברר שהאיום הנסתר דווקא אפקטיווי מאד. מי שצריך יודע, ושותק. כמצופה ממנו. אם יש איסור פרסום על הצו לאיסור פרסום, אי אפשר לדעת אפילו שהוגשה בקשה להסיר את הצו. פחד וחשבון.

הפעם היחידה שנשתלתי חסרת מילים בכיתה בזמן הרצאה קרתה לי השנה, בסמסטר הראשון. כשהסברתי לסטודנטים מהם המאפיינים של "אמנות הליבה" לזכויות אדם, מניתי את האמנות הקיימות וסיפרתי שהאמנה התשיעית מביניהן טרם נכנסה לתוקף כי היא נמצאת עדיין בתהליכי אשרור. זוהי האמנה הבינ"ל להגנה מפני היעלמויות כפויות. ואז זה הגיע (תלמידי משפטים, כן?): "פחחח…. אני: ? הוא: איזו מדינה תאשרר דבר כזה? אני: ?? הוא: אף מדינה לא תרצה לוותר על האפשרות להשתמש באמצעי הזה, בשעת הצורך." (וזה אחרי שהוא ביקש לוודא שזה נועד, למשל, למנוע מקרים "כמו בארגנטינה". אכן).
אני מודה שלקח לי כמה רגעים להתאושש מההלם ומהאלם שבעקבותיו. בכל זאת, לא כל יום סטודנט למשפטים מסביר לי למה מדינות צריכות לעבור על הדין הבינלאומי. כי מה ששאלתי אותו כששבו המילים לפי, היה אם הוא סבור שהיום, בדין הנוהֵג, לפני כניסת האמנה לתוקף – מותר למדינה להעלים אנשים. האם היא רשאית, למשל, לחטוף בני אדם ולהחזיק אותם incommunicado, מבלי שיידעו שהם עצורים אצלה. כמו שקרה, בין היתר, גם אצלנו. בדיון שהתפתח שאלה אותו סטודנטית אחרת אם הוא לא מבין שבמתן תשובה חיובית לכך הוא נותן לגיטימציה גם לחטיפת והחזקת גלעד שליט במנותק מן העולם.

יש להדגיש: השאלה מהן הסנקציות שמותר להטיל על אדם אם עבר על החוק נפרדת מן השאלה האם לגיטימי לאסור על עצם הפרסום כי הוצא נגדו צו מעצר או צו הגבלה או כי מתנהל נגדו משפט (להבדיל מכך שהמשפט עצמו מתנהל בדלתיים סגורות, מה שהחוק מתיר בנסיבות מסוימות). זוהי שוב ההבחנה, שכתבתי עליה רבות בהקשר זה, בין התוכן של מה שחסוי לבין מה מקבל את החיסיון.  אחד הטיעונים כבדי המשקל נגד איסור על פרסום שמות חשודים הוא שאי-פרסום כזה מאפשר מעצר וחקירה בחשכה, בלי שיודעים אפילו שאדם נעצר. זוהי שיטה שננקטה במשטרים טוטליטריים, היכן שאנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הפרסום, על-פי טיעון זה, יכול לשמש כסוג של ערובה שתבטיח כי יהיה סוג מסוים של פיקוח על מעצרים.
כשמעצר או הגבלה אחרת ננקטים כדי לחסום מידע, ואז נחסם אף המידע אודותיהם – נפגע גם עיקרון דמוקרטי חשוב. ודאי שחופש המידע איננו בלתי-מוגבל. אבל גם לתת בידי מנגנונים מסוימים סמכויות נרחבות, כמעט בלתי-מוגבלות, לקבוע מתי מותר להגביל אותו ובאילו אמצעים, והכול בחסות החשכה – מסוכן. מסוכן מאד.

עוד בנושא:
איסור. פרסום. חסוי

Read Full Post »

ה"חגיגה" של הסרת צווי איסור הפרסום זימנה לנו יומיים של דיווחים תקשורתיים עמוסים לעייפה. הם דורשים תזכורת חשובה לגבי חזקת החפות, אך בעיקר התייחסות מהותית לכך שגם לחשודים ברצח – ואפילו לעבריינים מורשעים! – יש עדיין זכויות והן ראויות להגנה. המשך…

Read Full Post »

יש להבחין בין התוכן של מה שסודי לבין מה מקבל את החיסיון. והדיון אודות האחרון חייב להיות פומבי.

איסור פרסום הוא מקל בגלגליו של חופש המידע. לכן אין פלא שצווי איסור פרסום מתסיסים את התקשורת והבלוגוספירה. נגד איסור פרסום נשמעים טיעונים מסוגים שונים, חלקם עקרוניים (בעיקר באשר לזכות הציבור לדעת והאינטרס של פומביות הצדק; אך גם החשש שהמשטרה עושה בו שימוש-יתר כדי לכסות על עצמה ופאשלותיה), וחלקם מעשיים (חוסר התוחלת שבניסיון לעצור מידע בעידן האינטרנט; איסור פרסום מגביר את חרושת השמועות שתמיד גרועות ממידע בדוק).  באין אישור לפרסם, אבל מחוסר יכולת לשלוט על התאווה לעשות כן, מוצא כל כלי תקשורת את דרכו לרמוז על הידוע לו. ועבור עיתונאים מסוימים, הרבה יותר מהאינטרס היסודי לעיסוקם למסור מידע, העיקר הוא לרמוז לקוראיהם שהם עצמם יודעים ואילו הם – הקוראים – לא. ידע הוא כוח. המשך…

Read Full Post »