קרוא וכתוב

החוק באירלנד אוסר לבצע הפלה ונדרש משאל עם כדי לשנות זאת. תוצאת המשאל של 1983 היתה תיקון לחוקה המכיר בזכותו לחיים של ילד שלא נולד שיש לכבד את זכויותיו בחוקי המדינה. אלפי נשים איריות (הנתונים מדברים על מעל ל-5,000) נוסעות מדי שנה לבריטניה כדי לבצע הפלה. האם האיסור מהווה פגיעה בזכויות אדם על-פי האמנה האירופית? שלוש נשים איריות הביאו את עניינן בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם שפסק היום (16.12.10) במקרה. בית המשפט לא קבע כי עצם האיסור על הפלות מנוגד לאמנה האירופית. אלא, שבמקרה אחד מתוך השלושה היעדר מסגרת שבה ניתן לממש זכות להפלה מהווה הפרה של סעיף 8 לאמנה, המגן על הזכות לפרטיות וחיי משפחה. 

במקרה הראשון מדובר היה באשה אלכוהוליסטית בשיקום שארבעת ילדיה נלקחו לאומנה והיא חששה שילד נוסף יסכן את סיכוייה לקבלם חזרה. במקרה השני מדובר היה באשה לא נשואה שלא רצתה להיהפך לאם חד הורית. בשני המקרים קבע בית המשפט כי אירלנד לא הפרה את האמנה. במקרה השלישי מדובר היה באשה שעברה טיפול נגד סרטן נדיר. היא חששה שההריון יהווה זרז להישנות המחלה בזמן ההפוגה וכן כי בדיקות שעברה ישפיעו על התפתחות העובר. במקרה זה קבע בית המשפט כי הופרה זכותה לפרטיות המוגנת בסעיף 8 לאמנה.

ב-1992 פסק בית המשפט העליון באירלנד במקרה של נערה שהיתה קורבן אונס, כי יש קטגוריה של מקרים שבהם קיימת זכות להפסיק הריון: כאשר יש חשש ממשי ואמיתי לחיי האשה ההרה. כפי שמציינת פיונה דה לנדרס בגרדיאן היום, לא רק שאירלנד היא בין קומץ המדינות האירופיות שבהן הפלה מוגבלת במידה כזאת, אלא שהממשלה לא הציעה חקיקה או הציגה הנחיות שיאפשרו לקבוע מתי מדובר במקרה כזה. החלטת בית המשפט בשטרסבורג מהיום תחייב את ממשלת אירלנד לעשות משהו כדי לאפשר לנשים שחייהן בסכנה לעבור הפלה. מה בדיוק עדיין לא ברור.

A, B & C v. Ireland

Read Full Post »

גלויה ראשונה מלונדון. אבל לא רק על לונדון.

מאיזה מוצא את?

בדרך-כלל מכעיס אותי לראות בישראל שאלות הקשורות ללאום ולדת בעניינים לא קשורים, בעת מילוי טפסים רשמיים למיניהם. למרות שנוח לייחס זאת לפגמיה של החברה הישראלית, מתברר שזה לא רק אצלנו. הנה כאן, בבירת הציוויליזציה, ביקשתי להירשם לספרייה השכונתית. בטופס הרישום יש סעיף "מוצא אתני", המפרט לא פחות מ-16 קבוצות מוצא המחולקות ל-5 קבוצות עיקריות: אסיאני או אסיאני-בריטי; שחור או שחור-בריטי; סיני או קבוצה אתנית אחרת; מעורב; ולבן. מה, לעזאזל, הקשר בין הרצון לשאול ספרים בספרייה לבין המוצא האתני? גם המין לא נראה לי ממש רלבנטי, אבל לזה אנחנו כבר רגילים בכל טופס שאנו ממלאים דרך שגרה, בכלל בלי לחשוב למה.

הגרדיאן

אחת הבעיות המוכרות של עיתונות רשת היא העירוב בין תוכן לפרסומת. בין השאר, על-ידי הפניה בסוף כתבה לכתובת שבה ניתן לרכוש את הפריטים שהוזכרו בה, פעמים רבות תוך שיתוף פעולה מסחרי בין האתרים. ובכן, זה כבר איננו מאפיין ייחודי של עיתונות הרשת. גרסת הנייר של הגרדיאן עושה הפניות מסחריות כאלו, למשל, בסוף כתבות על ספר או שמחברן כתב ספר כלשהן.
לעומת זאת, נקודת זכות לשימוש המושכל שעושה הגרדיאן בשילוב בין נייר לרשת, היא הוספת כתובת המדור באינטרנט שבו ניתן למצוא את הגרסה המקוונת של ידיעה שזה עתה קראתם בגיליון הנייר.
ואחרון בעניין הגרדיאן: לעומת העיתונים בארץ, שכשהם צריכים לתת קרדיט לעיתון יריב על סקופ שהם מסקרים אפשר להרגיש אפילו בטקסט שזה נעשה בפה קפוץ, בגרדיאן של יום שישי יש מדור קבוע הסוקר מה כתבו כל העיתונים האחרים בשאלה מסוימת שעמדה על סדר היום בשבוע שחולף. מדור אחר הוא "השבוע בטבלואידים", הסוקר את הצהובונים הבריטיים המפורסמים, שמא יחמיצו הקוראים גבהי-המצח של הגרדיאן משהו מהכיף.

שלושה דברים ש(לא) תרצו לדעת על אירלנד

(חוב מהטיול, שהסתיים השבוע) –
* אין שום אפשרות ליצור בברז זרם אחד של מים בטמפרטורה הרצויה לכם. בכל כיור שני ברזים, אחד מכל צד, האחד של מים קרים והשני של מים חמים. הדרך היחידה להגיע למים בטמפרטורה אחידה היא למלא את הכיור. לחילופין, אפשר לרחוץ בכף יד אחת במים רותחין ובכף היד השנייה – בצוננין.
* ארוחת בוקר אירית טיפוסית כוללת בייקון, ביצים, נקניקיות ופודינג שחור, מנה שבאמת לא תרצו לדעת ממה היא עשויה.
* אי-אפשר לסמוך על שלטי הדרכים המורים על המרחק שלכם מן היעד. מיד לאחר שלט שקובע 18 ק"מ תמצאו שלט המבשר על 20 או על 22. לאחר שלט המבשר לכם שתוך 2 ק"מ אתם מגיעים ליעדכם, אתם מגיעים לשלט שקובע עוד 4 ק"מ. רק חלק קטן מהבלגן הזה ניתן להסבר בבלבול של המשלטים בין יחידות המרחק בק"מ ובמייל. אנחנו כבר החלטנו שהשלט רק מורה על המרחק מן השלט הבא…

מיהו האויב

מרפרוף בכותרות העיתון בארץ דרך האינטרנט, למדתי כי שרת החינוך התבטאה בחריפות בטקס חלוקת פרסי ישראל נגד הד"ר אילן פפה על תמיכתו בחרם המרצים הבריטים על האקדמיה הישראלית. אין לסבול תמיכה באויבינו המטילים עלינו חרם, או משהו כזה. את המלה "אויב" אני זוכרת בבירור. את דעתי על החרם אמרתי כאן, עוד בטרם אפילו התקבלה ההחלטה הרשמית. אבל נראה כי אנשים מסוימים בישראל, שחלקם היום בשלטון, טרם הפנימו שהמנדט הבריטי הסתיים. הממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון-אירלנד (שם רשמי) כבר איננה נחשבת אויב מזה אי אלו שנים. 57 שנים, ליתר דיוק.
אפרופו החרם: ב-25 לחודש אמורה להתכנס מועצת האיגוד בלונדון לדיון מחודש בשאלה. רציתי מאד לדווח לכם ישירות משם, אבל כמי שאיננה חברה באיגוד הבריטי, כנראה שלא ייתנו לי להיכנס.

ומהי האשה

ארי שביט מתאר בראיון שלו עם אהוד ברק את בת זוגו נילי פריאל: "מנהלת שיחת נימוסין קצרה, מגישה את הקפה והתופינים וחומקת בשקט החוצה בכובע קש אלגנטי רחב תיתורת". מאלף. תפקידה של האשה, על-פי מי שמבקש לשוב להגה המדינה, הוא להגיש קפה ותופינים.

Read Full Post »

ומדוע דווקא בארצו של ו"ב ייטס, תשאלו, ולא בארצם של הסופרים הגדולים האחרים שאירלנד משופעת בהם? סוויפט, ג'ויס, שואו ובקט, אם למנות רק אחדים? כי ממש כפי שאזור קונמארה שממנו התחלנו את טיולנו נקרא "ארצו של ג'ויס", גם במפה ובשלטי הדרכים עצמם, כך מחוז סלָיְיגו הוא "ארצו של ייטס". שם, ליד הכנסייה בכפר הקטן Drumcliffe, ביקש ייטס להיקבר. יש מבקרים הרואים ביוליסס עב הכרס את נסיונו של ג'ויס לתת מענה לשאלה האם החיים ראויים לחיותם. על יחסו של ייטס לשאלה הזאת אפשר אולי ללמוד ממילותיו שחרוטות על קברו:

Cast a cold Eye
On Life, on Death.
Horseman, pass by!

ה"דרום" שמצפון ל"צפון"

עברנו דרך סלייגו בדרכנו למחוז דונגל, המחוז הצפוני ברפובליקה של אירלנד, שחלקו משתרע אל תוך צפון אירלנד עצמה, אך חלקו הגדול נמצא גיאוגרפית צפונית ליחידה הפוליטית הנקראת צפון אירלנד… זהו אזור פחות מתוּיר יחסית, אם כי גם בו ניתן למצוא לא מעט B&B, שבחודשי הקיץ ודאי מפוצצים. הנוף בו פראי יותר, יש בו פחות מהירוק של אירלנד, ומצויים בו, בין היתר, צוקים שהתושבים המקומיים מתגאים שהם מרשימים יותר מצוקי מוהר הידועים שליד גאלווי. לא אוכל לתת על כך עדות, משום שלפני שנתיים ומחצה, כשנסענו לצוקי מוהר, לא הרהבתי עוז בנפשי לצאת החוצה מהמכונית המיטלטלת בסערת החורף.יודעי דבר אומרים כי הצוקים שחזינו בהם בצפון תלולים פחות במורדם אל האוקיינוס האטלנטי. הם עדיין מרשימים מאד. והעיזים והכבשים הרועות בכל מקום מזכירות כי זהו האזור הידוע בטוויית מוצרי הצמר המפורסמים של אירלנד.
אבל אם אתם, כמוני, צמחונים שגם אינם אוכלים דגים, תתקשו מאד למצוא מה לאכול באזור הזה, המשופע בעיקר בדגים ובפירות ים מלבד במזון האירי הבשרי הרגיל. זוהי אחת הסיבות שהחלטנו לעזוב את האזור מהר יחסית ולרדת לדרום. תרמו לכך גם געגועי לנוף הירוק של אירלנד, אותו ירוק-עד שהעין הישראלית אינה יודעת שבעה ממנו.

איך מרגישים שעברתם לצפון-אירלנד

אירלנד היא ארץ אחת. תושביה רואים אותה ככזו, ואפשר בקלות לעבור לצפון-אירלנד מבלי להרגיש, כפי שקרה לנו. רק אחר-כך, משבוחנים היטב את המפה, אפשר למצוא במאמץ רב היכן משורטט הגבול. ההבדל המעשי העיקרי הוא המטבע. אני, מכל מקום, עמדתי על כך שאנחנו נמצאים תחת דגל אנגלי עוד לפני שנדרשנו לשלם בלי"ש עבור הקפה: משחלפנו על פני כרזות של הבחירות שזה עתה נסתיימו שבהן מופיע דגל אנגלי, ואחר-כך כרזות של השין-פין, ומשלוחיות הרישוי החליפו את צבען.

האם זה PC לומר שהאירים חביבים?

האירים מסבירי פנים באופן יוצא דופן. אנשים זרים מברכים אותך לשלום ברחוב יותר מחברים בקיבוץ; נהגים מנופפים בידם בידידות כשעוברים מולם במכונית; ובכל מקום שנכנסים אליו מקדמים את פניכם בלבביות. אני תוהה עד כמה אנו מרשים לעצמנו לעשות הכללות כאלו, הנובעות מהתרשמות תיירותית, כשמדובר בתכונות חיוביות שאנו מייחסים לבני עם. התקינות הפוליטית (PC) לא היתה מרשה קביעות כגון "רעשנים", "קולניים", שלא לדבר על תכונות פרועות יותר המיוחסות לבני לאומים שונים. אך מהו ההבדל, בעצם? מדוע כשמדובר בייחוס תכונות חיוביות לא מדובר בהכללה סטריאוטיפית שאנו כה יוצאים נגדה כאשר היא שלילית?

חביבות אינה מתכון לאושר

חביבותם של האירים, כך מתברר, איננה ראיה למידת אושרם. אירלנד נמצאת במקום השני באירופה בשיעור ההתאבדויות, נתון המדאיג מאד את קובעי המדיניות כאן. על-פי הנתונים שהתפרסמו לאחרונה, אחת ל-45 דקות מנסה אדם אירי לשים קץ לחייו.

Read Full Post »

אירלנד ידעה כמה תקופות של רעב; באחת מהן מתו כרבע מיליון בני-אדם. אבל כשאומרים "הרעב" מתכוונים בדרך-כלל למה שמכונה רעב תפוחי האדמה, בשנות ה-40 של המאה ה-19. בתקופה זו כמחצית מהאוכלוסייה באירלנד ניזונה מתפוחי-אדמה. מבוגר ממוצע צרך 6.5 ק"ג תפוחי-אדמה ליום. גידול תפ"א היה גם מקור ההכנסה העיקרי. משניזוקו היבולים ממחלה, עמדו כל אלו התלויים במזון זה בפני רעב קשה.
רעב זה היה גם אחד המניעים העיקריים לגל ההגירה הגדול מאירלנד: בין 1845 ל-1850, היגרו מיליון וחצי אירים – כמעט חמישית מאוכלוסיית אירלנד טרם הרעב. הרעב מחה, למעשה, את המעמד העני ביותר באירלנד, הפועלים מחוסרי האדמה. השימוש בשפה האירית שקע והגירה נהפכה לדרך חיים.
את כל אלו לומדים בביקור במוזיאון הרעב, הממוקם בפארק סטרוקסטאון. חבל רק כי כמוזיאון הוא איננו מרשים. נראה כי ניתן ללמוד על התקופה, כמו גם על העוני הקשה שפקד את אירלנד בתקופות רבות אחרות, דרך מחקרים היסטוריים ויצירות ספרות לא מעטות שנתנו לכך ביטוי.

Read Full Post »