Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אירן’

הבג”צ הבא – בג”צ הסופרים. כך הם (ואיש הרוח אלדד יניב) מאיימים בפנייה ליועמ”ש, בדרישה שנתניהו יצהיר שלא יצא לפעולה באירן ללא אישור הממשלה. אם לא יֵעשה כך עד ה-23.8 הם יפנו לבג”צ. את הידיעה, שחתומה עליה הכתבת לענייני ספרות, אפשר היה לקרוא אמש בלשון עתיד באתר הארץ (“כעשרים סופרים ישלחו מחר [רביעי] מכתב ליועץ המשפטי לממשלה”). מכתב עוד לא נשלח וכבר פורסם. כיאה למכתב שנמענו האמיתי אינו כלל היועמ”ש ולא נתניהו אלא הציבור.  טוב, זה זול יותר מאשר לפרסם מודעה (אף כי ההוצאות עלולות לעלות יותר).

בעקבות הידיעה הפנו אותי למאמר מצוין שכתב איתי זיו לפני ימים אחדים על היבט חשוב של התופעה הזאת – המשפטיזציה של הרוח. קודם התבטלה האתיקה הציבורית ורודדה לכדי חוקי/לא חוקי, כביכול כל מה שחוקי הוא תקין וראוי; כעת מתבטלים אנשי רוח בפני הדיסציפלינה המשפטית. כאילו יש צורך בעמוס עוז כדי לחדד הליכי מינהל, כותב זיו. מה שנחשף כאן עוד, הוא מציין בצדק, הוא הייאוש של אותם סופרים מיכולתם להשפיע על השיח הציבורי. באמת, שיכתבו. שישכנעו. מה להם ולקדם-בג”צ?

כדאי להעיר גם על עורכי דין המשתפים פעולה עם המהלכים האלה. במקום להסביר למרשיהם שיש פעולות שמקומן אינו בזירה המשפטית. חלק ממקצועיות היא לדעת מה הם גבולות המקצוע. וזה מצופה מכל איש מקצוע, גם זה המשפטי. פעולות כאלה תורמות לזילות של התחום המשפטי. אפשר גם לעתור בדרישה שבג”צ יבהיר לראש הממשלה שאם וכאשר הוא יפסיד בבחירות – עליו לפנות את כסאו. הבהרות מראש לראש הממשלה שעליו לנהוג כחוק אינן תפקידו של בג”צ ואין שום בסיס משפטי לתביעה כזאת. יש גבול לשימוש במערכת המשפטית כבימה לדיון ציבורי.

לסופרים מוצע, כאמור, לכתוב. להשפיע על כך שבממשלה (שאכן זאת שאמורה לאשר), לא יהיה רוב לתקיפה. במקום לנסות לנהל את המדינה דרך בג”צ. אם הם יגיעו לשם יש לקוות שייזרקו מכל המדרגות. או בלשון משפטית, יידחו על הסף.

מחלה ושמה משפטיזציה

Read Full Post »

לפני שנים אחדות פנה אלי במייל מישהו שביקש את חוות דעתי בהתלבטות שבה היה שרוי לגבי סירוב לשרת כמילואמיניק. אינני זוכרת בדיוק את הפרטים, אך זכור לי היטב במה פתחתי את תשובתי. אמרתי לו שאני לעולם אינני מייעצת לאדם לסרב, או לעשות פעולה דומה שבה את המחיר ישלם הוא ולא אני. ההמשך היה ניסיון לתת ניתוח שיכול אולי לסייע לו להבהיר לעצמו את ההתלבטות.

נזכרתי בפנייה הזאת, ובעיקר בעמדתי באשר לייעוץ מהקתדרה, כאשר ראיתי את הדיווח על העצומה הקוראת לטייסי חיל האוויר לסרב פקודה להפציץ באירן, אם תתקבל. שבין השאר חתומים עליה אנשי אקדמיה, גם בתחום המשפטים.
הקריאה הפומבית לאנשים לעשות דבר-מה שלא היועצים ישלמו את המחיר הכרוך בו – היא רק אחת הבעיות כאן. ואפילו לא העיקרית שבהן.

המשך…

Read Full Post »

נציג אירן בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) קרא לסוכנות לשלוח לישראל פקחים כדי לבדוק את המתקנים הגרעיניים שלה.

לא הייתי מתעכבת על אמירה זו או אחרת של אירן בעצרת של סבא"א לולא היה קו הטיעון הזה – "מה אתם רוצים מאירן, גם לכם יש" (או "גם לנו יש" כשהוא נשמע מפי ישראלים אחדים) – נפוץ למדי. כדי להבין מדוע הוא שגוי (משפטית), יש להבין את מהותה של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ואת המשמעות של היות צד לה או לא.

האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT – Non-Proliferation Treaty) נפתחה לחתימה בשנת 1968 ונכנסה לתוקף ב-1970. מבחינת מספר המדינות שהן צד לה, ה-NPT היא ההסכם לפיקוח על נשק המקובל ביותר על מדינות העולם, ומשקפת את הבנתן את הסכנה הנשקפת ממירוץ החימוש הגרעיני. אך ה-NPT מבטאת גם באופן מובהק, אולי יותר מכל אמנה אחרת, את ההבדל בין בעלות הכוח בזירה הבינלאומית לבין מועטות הכוח בה ולא מנסה ליצור סימטריה ביניהן. האמנה מבחינה בין מי שניתן לכנותן "חברות המועדון הגרעיני", הרשאיות לייצר נשק גרעיני, לבין המדינות שאינן חברות במועדון. על הראשונות נאסר להפיץ נשק גרעיני, לסייע בייצורו או לעודד אותו. על האחרונות – לקבלו או לייצרו. "חברות המועדון" הן ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין – חמש המעצמות שהצליחו לייצר נשק גרעיני עד שנות ה-60, שהן גם החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם. האמנה קבעה את התאריך 1.1.67 כקו ההיסטורי שמכונן את שתי הקטגוריות שלה. מדינות שביצעו ניסוי גרעיני קודם לתאריך זה יוכלו להצטרף לאמנה כמדינות גרעיניות (צרפת וסין, למשל, הצטרפו בסטטוס הזה רק ב-1992) וכל האחרות – יוכלו להצטרף אליה כמדינות שאינן גרעיניות. המוטיבציה של המדינות הגרעיניות להיכנס לאמנה ברורה. ה"סוכריה" שמקבלות המדינות שאינן חברות המועדון היא הזכאות לייצר אנרגיה גרעינית למטרות שלום ולקבל סיוע לצורך כך. לכאורה משתמע מכך שמותר לסייע בכך רק למדינות החתומות על האמנה, אך זה איננו עולה במפורש מן האמנה. על האמנה מפקחת סבא"א, שיש לה מנדט לעקוב, בין היתר, אחרי שינוי אופיים של חומרים משימוש לצרכי שלום לפיתוח נשק. כל מדינה חתומה שאיננה גרעינית חייבת להצהיר בפני סבא"א במסגרת ההסכמים ביניהן על המצאי שברשותה ולאפשר גישה שגרתית לפקחי הסוכנות למטרות ניטור ופיקוח תקופתיים.
ארבע מדינות אינן צד לאמנה. שלוש לא חתמו עליה: ישראל, הודו ופקיסטן. שלושתן מדינות הידועות כבעלות יכולת גרעינית. צפון-קוריאה היתה חברה עד 2003 ולאחר שהוצגו בפניה הראיות על הפרות מצִדה, הכריזה על עצמה כעל מעצמה גרעינית ופרשה מהאמנה.

מכל זה צריך להיות ברור ההבדל בין חובותיה של מדינה חתומה לבין חובותיה של מדינה שאינה חתומה. אירן חתומה על ה-NPT וישראל לא. לכן אירן חייבת לדווח אמת לסבא"א על הקורה במתקניה ולאפשר גישה של פקחיה אליהם; וכמובן, לא לייצר נשק גרעיני או לקנות אותו. ואילו ישראל, שאיננה חתומה – לא. צפון-קוריאה לא מפרה את האמנה אם היא מוכרת למדינות אחרות מתקנים גרעיניים, משום שאיננה צד לאמנה. לעומת זאת, אם מדינה החתומה על האמנה, סוריה לדוגמא, קונה ממנה את המתקנים הללו – היא מפרה גם מפרה.

נשאלת השאלה האם ישנם מקורות אחרים במשפט הבינ"ל האוסרים (או מתירים) שימוש בנשק גרעיני. (למשל, במשפט הבינלאומי המנהגי – המחייב את כל מדינות העולם ללא קשר לאמנה זאת או אחרת). שאלה זאת בדיוק – שאלת חוקיותו של שימוש או איום בנשק גרעיני – הגיעה לבית הדין הבינלאומי (ICJ) ב-1996, כשזה התבקש על-ידי העצרת הכללית של האו"ם לתת חוות-דעת מייעצת בנושא. בחוות הדעת קבע בית הדין כי אין לא בדין הבינלאומי המנהגי ולא בדין הבינלאומי ההסכמי הסמכה ספציפית של האיום או השימוש בנשק גרעיני, אך גם כי אין בדין הבינלאומי המנהגי ולא בדין הבינלאומי ההסכמי שום איסור על האיום או השימוש בנשק גרעיני. אין לעשות שימוש בנשק כזה (כמו בכל נשק – נ"כ) בניגוד למגילת האו"ם (כפעולה תוקפנית – נ"כ) ועליו להיות כפוף לדרישות של הדין ההומניטרי הבינלאומי. שימוש בו יהיה מנוגד על-פי רוב לדין זה (כי בדרך-כלל הוא איננו מבחין, אך לא בהכרח – נ"כ). עד כאן המובן מאליו כמעט. ואולם, בנקודה מרכזית בית הדין לא יכול היה לקבוע את שאלת חוקיותו של השימוש בנשק. ומכיוון שהיה תיקו בין השופטים, הוכרעה השאלה בקולו הנוסף של נשיא בית הדין, שניתן לו במקרים כאלה על-פי חוקת בית-הדין.  בית הדין הצהיר כי אין הוא יכול לקבוע באופן נחרץ אם האיום או השימוש בנשק גרעיני יהיה חוקי או לא-חוקי בנסיבות קיצוניות של הגנה עצמית, שבהן עצם הישרדותה של מדינה נמצאת על כף המאזניים. במילים אחרות, כי בנסיבות הנ"ל, לא ניתן לומר כי זה חוקי וגם לא שזה לא-חוקי. המשמעות הלכה למעשה היא שאין זה בלתי-חוקי.  בית הדין הוסיף וקבע, פה אחד, כי קיימת חובה לשאת ולתת, בתום לב, וכן להביא לסיום מו"מ שיוביל להתפרקות מנשק גרעיני תחת פיקוח בינ"ל קפדני ויעיל.

זוהי הסיטואציה המשפטית שיש לקחת בחשבון כשבאים לגנות מדינה זו או אחרת על מצבה הגרעיני. המצב המשפטי מובחן, כמובן, משיפוט מוסרי המתבסס על עקרונות אחרים. גם אז, אם יורשה לי, מומלץ לקחת בחשבון מהן כוונותיה של מדינה בפיתוח נשק כזה ועל מה היא מצהירה.   שלא נדע.

עוד בנושא: פצצה מתקתקת ברשת (וואלה!, 1999)

Read Full Post »