קרוא וכתוב

התגובות הראויות לתקרית האלימה בטקס האוסקר, שבה חבט ויל סמית במנחה כריס רוק לעיני הצופים הנדהמים ברחבי העולם – הגיעו באיחור. האקדמיה לקולנוע גינתה באיחור, ויל סמית התנצל באיחור, ופרש באיחור מהאקדמיה. בזמן אמת הריע הקהל באולם לסמית כשקיבל זמן מה אחרי זה את האוסקר. תגובה נחרצת על-אתר לאלימות שלו לא היתה (אף כי על-פי הדיווח סמית התבקש לעזוב וסירב). אולי כי התדהמה משתקת לעיתים, אולי כי חלק מהצופים לא היו בטוחים שלא מדובר בארוע מבוים, אולי מחשש להסלמה, ואולי מאינטרסים כלכליים כאלה או אחרים. כך או כך, ניהול נכון של הסיטואציה לא היה שם.
אבל מה שמעניין יותר, בעיני, היו התגובות האמביוולנטיות הרבות לארוע הזה, שחלקן לא רק גילו הבנה לאלימות של סמית אלא אף הצדיקו אותה כתגובה נאותה לבדיחה של רוק. מה פשר הבלבול הזה? אני רוצה להצביע על שני מאפיינים שיכולים להצביע על כיוונים אפשריים של תשובה מדוע הארוע הזה תעתע ברבים.

המשך…

Read Full Post »

על פי ידיעה של דן אבן, כשליש מהצוות הרפואי בהדסה הודו כי התנהגותם תרמה לארוע אלים בין כתלי בית החולים. כמחצית מאנשי הצוות הרפואי אף העריכו כי התנהגותם תורמת להתפרצות האירועים האלימים. על פי המחקר, הם הודו כי יחס מזלזל למטופלים והתנשאות תרמו להתפרצות כלפיהם.

כדאי לומר על זה משהו דווקא מהכיוון החיובי. במיוחד כי המחקר מצא, באופן לא מפתיע, שהנטייה לאלימות בבית החולים גבוהה במיוחד בחדרי המיון. לפני כ-10 ימים ביקרתי במיון של בית החולים כרמל. חדר המיון המשופץ הוא דוגמא ומופת לארכיטקטורה והנדסת אנוש המשרים אווירת רגיעה, משפרים את תחושת החולים ומאפשרים תנאי עבודה הולמים לרופאים ולכלל הצוות. קיבלתי שם אישוש למה שידוע מאלף מקומות אחרים: שכאשר מכניסים אנשים לאווירה רגועה ומכבדת, המבטיחה להם שההגינות נשמרת בתור והם מקבלים את היחס הראוי – רוב רובם של האנשים יתנהגו כשורה. כן, יהיה המיעוט שכנראה יהיה אלים בכל אופן. אבל כך מצמצמים אותו באמת למיעוט קטן ביותר. היעדר הדוחק; הקבלה היעילה (גם הפקידותית וגם הרפואית); ההמתנה באולם מרווח; היידוע שהחולים מתקבלים על פי סדר עדיפות רפואי; המסכים שמדווחים איזה מספר (שאותו מקבלים עם סיום קבלת האח/ות) מטופל/ת אצל איזה רופא/ה כעת; הקריאה ברמקול למספר הבא להיכנס; ובעיקר – העובדה שהבדיקה והטיפול מתבצעים בחדר סגור, כשהחולה נכנס/ת אל הרופא ומקבל/ת ממנו טיפול ותשומת לב בפרטיות – עושים את כל ההבדל. זאת להבדיל מאולם אחד שבו מכונסים כל החולים עם וילון דקיק ביניהם, עמוס צעקות ורעש, ולא ברור מתי הרופא/ה יגיע. המיון בכרמל מחולק לשניים – מיון הולכים ומיון שוכבים. מהתרשמותי מבחוץ גם במיון שוכבים לא שררו המולה וצעקות. אם זה לא היה מיון שאליו מגיעים בכאב ובחולי של שעת חירום – כמעט אפשר היה לומר שזה מקום נעים. ואפילו להתעלם מהאחות שרטנה “מה זה היום כל בנות ה… מגיעות”… אז אם מיון, ואתם בצפון – רק לכרמל.

תודה מיוחדת לד”ר ערן זיתן המקסים.

Read Full Post »

לאחר שבמקור היא נכללה באופן שערורייתי במסגרת חוק ההסדרים, הוצאה ממנו הצעת החוק המרחיבה סמכויות חיפוש לשוטרים. כעת הופץ תזכיר חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (סמכות חיפוש לשוטר). ומעניין לעיין בו.

תכלית הצעת החוק היא מאבק באלימות הגואה, ולשם כך היא מבקשת להכניס תיקון בחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס”ה-2005. תיקון שירחיב את הכלים שבידי המשטרה ויאפשר לשוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם, בגדיו וכליו, במקומות מוגדרים מראש. החיפוש נועד לשם בדיקה אם אדם נושא עמו שלא כדין נשק. זאת אף אם לא קיים חשד סביר בדבר נשיאת נשק או בדבר כוונה לעשות בו שימוש.

המשך…

Read Full Post »

חברת הכנסת החדשה מהעבודה, ד"ר עינת וילף, הגישה הצעת חוק לביטול חוק זכויות התלמיד. במאמר שפירסמה בוואלה! – לתלמידים עדיף בלי הזכויות שלהם – טענה וילף כי החוק תרם לפגיעה בתלמידים כי נטל מהמורים את סמכויותיהם שאפשרו להם להתמודד עם בריונות.

אלא שקביעה זו מופרכת. אין כל קשר בין חוק זכויות התלמיד, ובין זכויות בכלל וחוקים המגינים עליהם – לבין אלימות. קשר כזה לא הוכח מעולם. אדרבה, קיים מִתאם בין זכויות לבין ירידה באלימות. ואין זה מקרה: זכויות מייצגות את ההיפך מאלימות ומכוחנות.

המשך…

Read Full Post »

יום המאבק הבינ"ל באלימות כלפי נשים צוין השנה בתל-אביב בצל החיפושים אחרי האנס הנמלט בני סלע. עובדה שרק מחדדת את התופעה שנשים לומדות לחיות אתה כמעט כמובנת מאליה: הפחד. והזהירות שהוא מכתיב. לא ללכת לבד ברחוב חשוך. להביט אחורה בחשש. לחשב צעדייך לא פחות מלהחיש אותם: מה לעשות אם זה שהולך שם מאחור יתברר ככזה שאכן עוקב אחריך? להמשיך ללכת בקצב רגיל כדי לא להסגיר את החרדה שעלולה להחמיר את הדברים, או לפתוח במנוסה? אלוהים, שאגיע כבר לצומת המואר.

לפני שנים די רבות קיבלתי טרמפ הביתה עם מישהו מהעבודה. קצת לפני המחלף שבו צריך לרדת מהכביש המהיר התברר לי שהוא לא התכוון לעשות זאת אלא להוריד אותי – השעה שעת ערב מאוחרת – על הכביש המהיר, שאטפס לי בחושך מוחלט דרך הגדרות ואגיע למקום מגורי. הייתי צריכה לבקש ממנו שיירד בטובו במחלף ויכניס אותי עד לביתי. הפליאה על כך שאותו אדם התכוון אכן להוריד אותי בחשכה על אם הדרך הוכפלה כשהוא סיפר לי, בתגובה לבקשתי, שהוא לא היה רוצה שהבת שלו תחשוש. מבחינתו שתיסע חופשי בטרמפים ותרד לבדה בחשכה. העיקר שלא ייפגע אמונה בבני-אדם.

במובן מסוים הקושי למצוא את שביל הזהב בין הרצון לשמור על ילדך לבין הרצון שלא יגדל חשדן וחסר אמון מוכר לכל הורה. ועם זאת, הקלות שבה היטה אותו אב את כף המאזניים לכיוון השני הכתה אותי בתדהמה. בעיקר משום שהאופן שבו דיבר על העניינים הללו הסגיר חוסר הבנה מוחלט מה פירוש לגדול ולהתהלך כאשה בעולמנו. עד כמה דברים שלו נראים מובנים מאליהם כלל לא באים בחשבון אפילו כאפשרות מחשבתית. ב-10 הדקות שנותרו לנו לנסוע יחד (הסיבוב שהיה עליו לעשות למען ביטחוני לא היה כל-כך ארוך, ככלות הכל) הסברתי לו קצת על הפחד הראשוני הזה שכל אשה יונקת עם חלב אמה. מהו המצב הבסיסי, הקיומי כמעט, של אשה בעולם.

מקרי אונס כמו שביצע בני סלע הם מקרה קל מבחינת הגינוי וההסתייגות הגורפים שהם זוכים לו. אבל באופן מעוות הם גם הופכים להיות אמת המידה לאונס "אמיתי". כזה שבו אדם זר מתנפל עליך בפינה שוממה, או חודר לדירתך, ותחת איומים על חייך מבצע בך את זממו. אלא שמרבית מקרי האונס אינם כאלה. הם מתבצעים על-ידי אדם המוכר לנאנסת, לעיתים במה שקרוי date rape, ורובם אינם ביטוי לסטייה כמו "סאדיזם מיני" (כפי ששמעתי את הפסיכיאטר שטיפל בסלע מתאר את ההפרעה שלו) אלא של אלימות פשוטה נגד נשים. אז המנגינה החברתית משתנה לפתע. אז הנאנסת צריכה להוכיח שאכן היתה נתונה לאיום, שהתנגדה, שחששה לחייה. אולי רמזה שהיא מעוניינת? אולי פלירטטה? ומה פתאם שתתה בחברת גבר זר? ואם אמרה לו לא בשלב מאוחר יחסית היא בכלל צריכה להרגיש שהיא ביצ'ית חסרת רחמים המותירה את הקורבן(!) שלה עם כאב ביצים. אם לא יצאה חבולה ומדממת, פיסות עור מתחת לצפורנייה, כנראה שבעצם הסכימה.

יש המתקוממים על הסיווג ה"מיוחס" שזוכה לו רצח נשים על-ידי בני-זוגן, כמו גם זה של אונס או תקיפה מינית. ככלות הכל, רצח הוא רצח ותקיפה היא תקיפה. למה רק סוג אחד זוכה שיציינו אותו ביום מאבק שנתי? מה שהם מפספסים הוא שמעבר להיותם רצח או תקיפה, וככאלה ודאי אינם גרועים או מתועבים מכל מקרה אחר, הם מהווים ביטוי לדפוס חברתי. אין זה מקרה שנשים הן רוב הנאנסות, והנרצחות בתוך המשפחה. זוהי תופעה המבטאת את הפיכת האשה לחפץ; לרכוש הגבר במקרה שהוא בן-זוגה. אלימות נגד נשים איננה מנותקת ממעמדן הנחות של נשים בחברה, ולכן המאבק נגדה חורג ממאבק רגיל נגד עבריינות.
הלילה נשים בתל-אביב פוחדות במיוחד. אבל הן פוחדות כל השנה. הן רק התרגלו.

Read Full Post »