במגילת קהלת שנקראה היום, שבת חוה”מ סוכות, מופיע המשפט שחלקנו מצטטים בהנאה לא מוסתרת: “מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע”.
אלא שלמשפט יש המשך. הפסוק המלא הוא: “וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.” (קהלת ג, טז). זה כבר פחות מהנה. מילא המשפט; רובנו יודעים ומכירים בכך שמשפט אינו ממצה צדק; שלעיתים הוא אינו משיג אותו כלל; ושבבתי משפט לא תמיד נעשה צדק ויש יאמרו שנדיר שנעשה. אבל גם הצדק עצמו? הוא מקומו של הרָשַׁע? הכיצד?
הפסוק התנ”כי יוצר למעשה הקבלה בין משפט לצדק. ולאו דווקא, או רק, מבחינה זאת שמשפט משמעו צדק. אלא, גם, שצדק משמעו משפט. והנה, אכן, המונח האנגלי Court of Justice אינו למעשה אלא ‘בית משפט’. ה-(International Court of Justice (ICJ אינו אלא בית הדין הבינלאומי. ולא, כפי שהשתרשה טעות התרגום, “בית הדין הבינלאומי לצדק”. וכן, גם בג”צ שלנו, ה-High Court of Justice, הוא למעשה בית המשפט הגבוה. המונח ‘צדק’ התוסף אליו כטעות תרגום של מי שאינו בקיא במינוח האנגלי. ומאז מעורר בנו ציפיות, לעיתים ציפיות שווא, שבבג”צ ייעשה צדק. הרי השם מחייב…
ואם צדק אינו אלא משפט, או מעשה המשפט, הרי אז גם שם, אכן, מקום הרָשַׁע.
ואולי אפשר לתת פרשנות אחרת. כזאת האומרת שגם בצדק במשמעות המועדפת עלינו – לא כסינונים למשפט אלא כערך שאנו חותרים אליו, מבקשים אותו, רודפים אחריו – יש רֶשע. ורשעים מוצאים את מקומם שם. כמו בכל מקום. כי שום דבר אינו זך, טהור ונקי. כל דבר אפשר שתימצאנה בו שתי הפנים. כל מה שאנו שולחים בו ידנו, מבקשים להשיגו, מתלכלך מטבע הדברים. יחד עם ידינו. באינטרסים, במחיר שאנו ואחרים משלמים עבור השאיפה להשיגו וניסיון מימושו.
ביטא זאת היטב היינריך פון קלייסט במשפט הפתיחה של הנובלה המופתית שלו ‘מיכאל קולהאז’: “בעולם היו מזכירים את שמו לברכה, אלמלא הפריז על מידה טובה אחת וקלקל בה. כי רגש הצדק שבו, עשה אותו לגזלן ורוצח".
או כפי שמנסח בתמציתיות מופלאה ספר קהלת (ז ,טז): “אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה”.
קרוא וכתוב 