Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמנות’

לפעמים אני חושבת על המקריות שבה אנחנו מכירים אנשים מסוימים פשוט כי אנחנו חיים באותו זמן. לו היינו חיים בתקופה אחרת לא היינו מכירים אותם. ומכירים אחרים.

ואז אני חושבת על האופן שבו הספרות מזמנת לנו היכרות עם סופרים בני תקופות אחרות. שמתו מזמן (או פחות מזמן). נכון, לא נוכל לקרוא את הספרים שיראו אור אחרי שנמות. כמה חבל!… זה לא הולך לשני הכיוונים. אבל אנחנו כן יכולים לקרוא את הספרים שהתפרסמו הרבה לפני שנולדנו (רק תלוי כמה זמן יש לנו). זה כמובן מאפיין אמנות בכלל. אבל אני מדברת על ספרות כי היא קרובה ללבי במיוחד.

חשבתי על זה שוב היום, כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים (עב הכרס) של לוסיה ברלין “המדריך לעוזרות הבית”. אפשר לומר המון על ברלין ועל הכתיבה המדויקת והמחשמלת שלה. אבל עדיף פשוט (לרוץ) לקרוא. אסתפק בכך שמדובר מבחינתי בתגלית בסדר גודל של ריימונד קארבר. לא פחות. וזה שאני יכולה להכיר סופרת כמו לוסיה ברלין 14 שנים לאחר מותה, ולהתוודע אל יצירתה – זה ניצחון קטן על המוות.

לוסיה ברלין, המדריך לעוזרות הבית – סיפורים נבחרים. עורך: סטיבן אמרסון. פתח דבר מאת לידיה דייוויס. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. הוצאת אסיה, 2018, 589 עמ’.  

Read Full Post »

Manchesterהסרט 'מנצ'סטר ליד הים' שצפיתי בו לפני זמן מה, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר בנושא של טראומה ופוסט-טראומה שראיתי. הגיבור חי חיים מנותקים רגשית, ודומה שהוא אטום לחלוטין לסובב אותו ולעצמו. אך בערבים שבהם הוא שותה בבר, הוא חווה התפרצויות אלימות של זעם, שנראות לא מובנות ובעיקר לא פרופורציונליות לטריגרים שלהם, טריגרים שלמעשה הוא עצמו לעיתים קרובות יוצר. שני הדפוסים האלה – ניתוק רגשי מעצמך ותחושותיך, והתפרצויות זעם לא מובנות או מוגזמות, שהן בעצם הדרך הנגישה היחידה להתחבר למה שאת מנותקת ממנו ולהשליך את הכאב הבלתי נסבל – מאפיינים התנהגות פוסט-טראומתית. ואכן, במהלך הסרט נחשפת הטראומה האיומה של הגיבור, ששולטת בחייו מאז. כפי שהוא אומר בשיאו של הסרט, שבו הוא פוגש באקראי את אשתו לשעבר (מישל ויליאמס) ברחוב: “אין שם [בתוכו] שום דבר". הוא מת מבפנים. 

המשך…

Read Full Post »

אפשר להתווכח על צעד המחאה של אנשי התיאטרון, המבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל. לגיטימי להתווכח על הצדקתו או על תבונתו. אפשר לעשות זאת בשדה המוסרי (האם חרם הוא מוסרי ובאילו נסיבות), הפוליטי (האם צעד כזה תורם לסיום הכיבוש או למצער למודעות לעוולותיו), או האמנותי. המחזאית מרים קיני, המתנגדת למהלך, עושה זאת בשדה האחרון כשהיא אומרת: “תפקידה של האמנות – להיות אופוזיציה של אדם אחד. לא מעניין אותי לשכנע את המשוכנעים ולדבר רק עם הקהל שבאופן אוטומטי חושב כמוני. אני רוצה לדבר גם אל אנשים שמצויים איתי בקונפליקט.” הדיון בצעד הזה הוא דיון חשוב וטוב שייעשה בממדים שונים של שיח.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על התגובה לצעד של שרת התרבות לימור לבנת. הנחרדת מכך שאנשי התיאטרון יוצרים “קרע בחברה הישראלית” וקוראת להשאיר את הוויכוח הפוליטי “מחוץ לחיי התרבות והאמנות”.

לבנת, את מצחיקה אותי. פעם אחת כי לא אנשי התיאטרון יוצרים קרע בחברה הישראלית. הכיבוש עושה זאת. למעשה, אני מתקשה לראות פיסת בד מטאפורית אחת שלמה בישראל. כולה קרעים קרעים. פעם שנייה כי תרבות ואמנות הן פרקטיקות אנושיות החדורות עד לשדן בפוליטיקה. פוליטיקה במובן הרחב: של הדרך שבה מארגנים בני אדם את חייהם המשותפים; ופוליטיקה במובן הצר יותר: של ויכוח על סדרי העדיפויות החברתיים. היכן בדיוק את רוצה להשאיר את הוויכוח הפוליטי? במליאת הכנסת (תיאטרון בפני עצמו)? הדיון הדמוקרטי מתנהל בכל מקום, וטוב שכך. כמובן שיש אמנים הבוחרים את הנתיב האישי והלירי. גם בהתכנסות אל האישי אפשר למצוא אמירה פוליטית, בפרשנות המתאימה. אבל ודאי שאי אפשר לכפות אותה עליהם. אך מאז ומתמיד היתה האמנות מקום של אוונגרד פוליטי. מקום של שאלה. של ספק. של תגר. של בעיטה.

אני רוצה להישאר כאן, הפעם. למרות שמדגדג לי מאוד, כפי שאתם מתארים לעצמכם, להתייחס לאמירה הפוליטית במובהק של לבנת: “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר”. ולדבר קצת על האזרחים האלה, שחיים בשטח שישראל עצמה מכירה בו כשטח כבוש הכפוף למשטר משפטי של תפיסה לוחמתית. שאף שישראל החילה עליהם את חוקיה באופן פרסונלי, חיים לצד תושבים הכפופים לדינים אחרים באותו שטח. שחלקם הגדול, דומני, נוסעים יום יום לישראל גופה כדי לעבוד בה. על הזכות הזאת, המומצאת, לצרוך תרבות “בכל מקום שירצו” (כביכול כל אזרח בפריפריה בישראל נהנה ממנה), המצטרפת לזכויות היתר שיש לאדוני הארץ הללו.  ואף מִלה על כל הזכויות הנשללות בה בעת מתושבי השטחים הפלסטינים.

ואולי צודקת לבנת כשהיא תובעת את זכותם של תושבי ההתנחלויות לצרוך אמנות בביתם. אחרי הכול, כמו שאמר ניטשה, האמנות ניתנה לאדם כדי שלא ימות מן האמת.

Read Full Post »