Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אמפתיה’

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.

Read Full Post »

אין רופאים אחרים? כולם כאלה? שואלים אותי אחרי הרשימה האחרונה, כמו אחרי רשימות אחרות בנושא. ובכן, כמובן שלא (כולם כאלה). כמובן שיש רופאים אחרים, גם באותו בית-חולים עצמו. וכמו שכבר כתבתי, במחלקה אחרת מטפלים באנושיות, בכבוד ובחמלה.

אבל יש הרבה רופאים כאלה. יש הרבה יותר מדי רופאים כאלה. והעובדה שאנו מוצאים לנכון להעלות על נס את הרופאים החריגים, שהתנהגו אלינו באופן אנושי ומכבד, מצביעה בדיוק על העובדה שהם חריגים. מיעוט. כי מדוע, בעצם, שנשתאה ונצא מגדרנו כשאנו פוגשים ברופא אנושי, שקשוב לנו וגם שומע מה שאנחנו אומרים ומתחשב בכך, שזוכר שאנחנו בני אדם, שאמפתי לסבלנו, שנוהג ברגישות ושומר על פרטיותנו וכבודנו? מדוע זה צריך להיות היוצא מן הכלל ולא, בעצם, מה שמצופה מרופא? וכיצד זה שכשמשלמים לאותם רופאים מאות ואלפי שקלים דרך השב"ן או הביטוח הפרטי – הם פתאום (לפחות ברובם) נהפכים לכאלה, לפחות בחלק מהמדדים? למה, בקיצור, כשרופא מתייחס אלי כאל בנאדם זהו חריג הראוי לציון?

המשך…

Read Full Post »

אני מסכימה עם יאיר שלג ש”אין הרבה ביטויים מקוממים יותר מצירוף המלים ‘תסביך השואה’, אף שיש ממש בתופעות שהוא מתאר.” אכן, “מי שמבקש להתמודד עם מצבים אלה צריך לעשות זאת במרב הרגישות.”

לא עם ההמשך:

אין מדובר באמפתיה, כי גם מלה זו נגועה בהתנשאות של בעל דימוי עצמי מושלם, שממרום מעמדו ‘חש אמפתיה’ כלפי הפגום ממנו, אלא רגישות וסלחנות;

אמפתיה לחלוטין איננה נגועה “בהתנשאות של בעל דימוי עצמי מושלם” והאמפתיה איננה כלפי “הפגומים”. להיפך. אמפתיה מגיעה מהמקום האנושי, שהוא תמיד פגום. שרק מתוך שהוא רואה את פגמיו, או פשוט מאוד את כולו, רואה זאת גם אצל האחרת. ויכול בשל כך להזדהות אִתה. לשים עצמו בנעליה. שזאת משמעותה של אמפתיה.

אמפתיה מכינה את הדרך לתכונה האנושית הנעלה מכולן, החמלה. compassion. לא רחמים. לא מגבוה. להיפך. החמלה מתעוררת מהמקום הפגוע שבנו. מהמקום השרוט. מהמקום האנושי. מהיכולת לראות אותו אצל האחר, מהכוח לנחם. להיות עִם בסבל (passion).

כפי שמיטיבה לנסח פמה צ’ודרון בספרה ‘כשהדברים מתפרקים’:

יחס של חמלה מתחיל ונגמר ביחס של חמלה כלפי כל אותם חלקים לא רצויים של עצמנו, כל אותם פגמים, שאיננו רוצים לראותם אפילו.

חמלה היא לבוא מתוך הפצע. שלנו. לגעת בו ברכות. רק הוא מאפשר לנו לראות את פצעם של האחרים. להיות בו איתם ובשבילם. ואז לגעת גם בו ברכות. גם אם אין ניחומים ואין מילים. תמיד קיים המגע. תמיד תהיה לנו החמלה. אפשרות של חסד אנושי.

בסליחה ובחסד

 

Read Full Post »