Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אן אפלבאום’

על גולאג מאת אן אפלבאום

פורסם בנוסח מעט שונה במעריב, 21.1.05, תחת הכותרת 'זה קרה, זה יקרה'

מחקרה עב-הכרס של אן אפלבאום על מחנות הכפייה הסובייטיים הוא ספר חשוב, וחשוב שנוסף למדף העברי. יש לציין זאת מיד בפתח הסקירה על הספר, שכן יש בה גם הסתייגויות לא מעטות מן האופן שבו בחרה המחברת, חברת מערכת ה'וושינגטון פוסט', לעבד ולהציג את החומר הרב לקוראיה.

ההקדמה ואחרית-הדבר הן, אולי, החשובות מכל בספר. בהקדמה ממקמת אפלבאום את המחנות הסובייטיים בהיסטוריה של המאה ה-20. היא תוהה מדוע לא קיבלו את המקום הנאות בהתמודדות התודעתית והמוסרית עם זוועות הטוטליטריזם של מאה זו. כיצד לא זכו לחשיפה ולגינוי הראויים להם? ועד כמה אחראי לכך השמאל במערב, שגם אחרי שהתפכח מהערצתו העיוורת לסטאלין ולמשטרו לא הוכתם שמם של התומכים בו, שתירצו את כל פשעיו?

דומה כי גינויה של בריה"מ כמוה כגינוי הערכים היקרים עדיין ללבו של השמאל במערב. במיוחד לנוכח התפקיד שמילא המשטר הסובייטי בשחרור האנושות מעריצותו של המשטר הטוטליטרי האחר של המאה ה-20, הנאציזם. אפלבאום איננה מתייראת מפני השוואה בין שני המשטרים ומה שעוללו לאנושות. בשניהם, היא כותבת, היתה הקמתם של מחנות הריכוז השלב האחרון בתהליך ממושך של דה-הומאניזציה של מי שהוגדרו כ"אויבים". השוני היה לא רק באופי החיים במחנות, במשך הזמן שבו פעלו ובמטרת הגולאג, שהיתה כלכלית בעיקרה. שוני עיקרי היה בהגדרת היהודי ע"י הנאצים כמי שנידון להשמדה, בעוד שבבריה"מ לא היתה קבוצת אסירים מוגדרת שנידונה למוות ודאי, גם אם מיליונים מתו במחנות.

לצורה הייחודית של הרצח בגרמניה הנאצית לא היתה מקבילה סובייטית. אם כי, כפי שמצינת אפלבאום, בריה"מ מצאה שיטות משלה להרג המוני של מאות אלפי אזרחים, ומספר הקורבנות הסופי של משטרו של סטאלין עולה עשרות מונים על אלו של היטלר. מה מצער שיש המטשטשים גם עובדה זו בלהיטותם להבליט את ההבדלים האידיאולוגיים בין שני המשטרים, שאמנם קיימים. מובן, לכן, מדוע יציאתו לאור של 'גולאג' חשובה מאין כמותה.

באחרית-דבר שלה אפלבאום אינה מפנה את חיציה למערב אלא לבריה"מ עצמה, למדינות שתפסו את מקומה ובעיקר לאנשים החיים בהן. איך ניתן להסביר שלא מתקיים בארצות אלה דיון ציבורי בהיסטוריה הייחודית הזאת ובמורשתה? מדוע לא הוטמעו לקחי ההיסטוריה הסוביטטית אל תוך המערכת הציבורית, המשפטית והפוליטית כפי שנעשה בגרמניה שלאחר המלחמה? שם מתקיים דיון כזה, ברמה זו או אחרת, עד היום.

בסיומה של האחרית-הדבר מציינת אפלבאום ש"ספר זה לא נכתב 'כדי שהדברים לא יקרו שוב' כמאמר הקלישאה. ספר זה נכתב משום שאין כמעט ספק שהם יקרו שוב. פילוסופיות טוטליטריות קסמו, ויוסיפו לקסום, למיליונים רבים." אך מובן כי יש קשר הדוק בין העובדה שדברים נוראים יכולים לשוב ולהתרחש בכל רגע, לבין יכולתנו להפיק לקחים מאלו שכבר התרחשו ובעיקר לדעת אותם ולא לעצום עיניים. ולו כדי להבין מי אנחנו, כפי שהיא כותבת. גם כאן יש הסברים לדממה הציבורית, נסלחים יותר או פחות. אך "מעטים מאוד ברוסיה של היום חשים כי העבר הוא חובה או מחויבות".

עד כאן על מעלותיו של 'גולאג'. אלא שעיקר הספר נמצא בתווך שבין ההקדמה לאחרית-הדבר. זהו הרי חלק הארי של הספר. וכאן אני סבורה שלא רק שאפלבאום התאהבה בחומר הרב והמרשים שאספה, כך שליבה לא מְלָאה להשמיט ולו פרט אחד, אלא גם לא בחרה בעיקרון המארגן הנכון עבורו. חלקו הראשון של הספר, המבקש לעמוד על שורשי הגולאג בין השנים 1939-1917, מרשים באופן כתיבתו. כשקוראים אותו ניתן בהחלט להבין מדוע זכתה אפלבאום בפרס 'פוליצר' על ספרה.

אלא שהספר איננו מסתיים כאן. בחלק השני בחרה אפלבאום בעיקרון תמאטי לברירת החומר. חלק זה, העוסק ב"חיים והעבודה במחנות", זונח את הדיון ההיסטורי וחשוב יותר את האזמל האנליטי לניתוח התופעות המתוארות בו. כאן, בלב הספר, מעמיסה עלינו אפלבאום טונות של פרטים, בכרוניקות המתמשכות עוד ועוד. מטבעו של ספר עיון המחזיק מאות רבות של עמודים שאין קוראים אותו בנשימה אחת. אפלבאום איננה מספקת לקורא סימני דרך פרשניים המקלים על עיכול החומר ומאפשרים לשוב לספר ולהתמצא בו במהירות. מצד שני, הבחירה בצורת הבאה כזאת גם לא מתמקדת בסיפורים אישיים שהיו מאפשרים לנו הזדהות רגשית רבה יותר עם הזוועות שאנו נחשפים אליהם במהלך הספר בצורה יובשנית. את זה עדיין עושה טוב יותר, ככל הנראה, 'ארכיפלג גולג' של סולז'ניצין.

כאשר הסיפורים מובאים באמצעות דמויות מזדמנות ובעיקר רבות מספור, הולך הקורא לאיבוד ומתרחק מבחינה רגשית. שפע הפרטים ודרך הצגתם המרוחקת, שנמשכים גם בחלקו השלישי של הספר, גורמים לעומס יתר ולאיבוד המרכז והמיקוד. בסופו של דבר לא ברור עם מה נשאר הקורא בסיום הקריאה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »