קרוא וכתוב

כהרגלו בכל פעם שמסתמן איום על ההרכב הרצוי בעיניו של בית המשפט העליון או על יחסי הכוחות בתוכו, פותח עיתון הארץ בקמפיין. הפעם לא בקמפיין מלוכלך וחסר מעצורים כפי שניהל בזמנו נגד פרופ' רות גביזון. בכל זאת, מדובר בגבר. אבל הוא מספק לנו בסוף השבוע כתבה רכילותית צהובה, חסרת כל ערך משפטי ונחותה מבחינה עיתונאית, על השופט אשר גרוניס, המועמד להיות נשיא בית המשפט העליון.

המשך…

Read Full Post »

נקודה אחת בכתבתה של ציפי שוחט היום עניינה הרבה מעבר לאופירה הניג, פיטוריה מאנסמבל הרצליה, תיאטרון ואמנות בכלל. כותבת שוחט:

אל מול אלה הסבורים שהצגות האנסמבל חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, יש החושבים שהן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו”נפוחות מחשיבות עצמית”. בעלי דעה זו ביקשו לומר את הדברים שלא לייחוס, כנראה מחשש שתדבק בהם תווית של “לא איכותיים”. באופן תמוה, כמה מהם חתמו על עצומה התומכת בהניג.

אפשר להבין את מי שמותחים ביקורת שלא לייחוס. לאו דווקא מהסיבה שבוחרת לייחס להם שוחט, אלא כי הביצה קטנה (בכל תחום), ולא תמיד מוכרחים לרכוש לעצמך אויבים שלא לצורך. לעומת זאת, קשה יותר להבין מדוע מי שדעתו כזאת חותם על עצומה בעד המנהלת האמנותית שפוטרה. במקום להניח הנחות ולשער השערות, היה מקום ששוחט פשוט תשאל את אותם אנשים שהיא ששה להביא מדבריהם, מדוע אם הם חושבים כך חתמו על עצומה התומכת במי שחתומה אמנותית על יצירות משעממות, לא מתקשרות ונפוחות. הרי אין חובה כל שהיא לתמוך במי שאינך עומד מאחורי מה שהיא עושה מקצועית. אי-חתימה כזאת עדיין אינה שקולה לעמידה בשמך מאחורי הביקורת שלך עליה בעיתון. לבי להניג, שעכשיו לא יודעת מי מבין תומכיה הגלויים מדברים עליה רעות מעל גבי העיתון, אך בלי לעמוד מאחורי דבריהם בשמם. נו טוב, תיאטרון. מסכות, אתם יודעים.

שלא כמו התראיינות לעיתון בעילום שם, חתימה על-פי הגדרה היא בזהות מלאה. הסבר אפשרי ומטריד לחתימה על עצומת התמיכה בלי לעמוד מאחוריה, הוא שזה נעשה מתוך התיישרות עם איזה קוד לא כתוב של תקינות פוליטית במילייה המקצועי שבו מסתובבים אותם אנשים. זה לא תקין שם לא לתמוך במה שמייצג את האוונגרד האמנותי, במי שרואה בתיאטרון הישראלי “אמנות בורגנית מתחנפת” ומתנגדת “לתיטרון מרגש שגובל כמעט בפאשיזם”. נו, פאשיזם. איך אפשר לא לחתום על עצומה התומכת במי שמתנגדת לו. מעניין איך מתיישבת הנטייה הזאת, ליישר שורות ולסגור פיות (ולפתוח אותם רק בעילום שם לתקשורת), עם הביקורתיות והאנטי-קונפורמיות שאמורה האמנות לייצג. וזאת בדיוק הנקודה: מדובר בביקורתיות ואנטי-קונפורמיות שנהפכת ל-mainstream וקונפורמיות בעצמה, באותם חוגים. אבוי למי שיקרא עליהם תגר. הוא יסומן ויורחק. אולי קשה להלין על מי שחסר את האומץ לעשות זאת בנסיבות האלה. והתופעה הזאת מתרחשת לא רק שם אלא במקומות רבים נוספים המתיימרים לייצג קדמה, נאורות וביקורתיות.

מה שנראה לי חסר יושרה לחלוטין הוא ביד אחת לחתום על עצומת תמיכה בהניג וביד שנייה להחזיק את שפופרת הטלפון שלתוכה מלעיזים עליה “שלא לייחוס” לאזני העיתונאית.

Read Full Post »

המכון לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל-אביב בשיתוף עם המרכז לאתיקה בירושלים, מקיימים כנס בנושא האתיקה של הטוקבקים: היבט משפטי – היבט תקשורתי. הכנס יתקיים ביום שני 7.6 בשעה 15:30 באוניברסיטת תל-אביב (הפקולטה לניהול, אולם ליאון).

 מושב ראשון: אחד שיודע – אנונימיות באינטרנט לאחר פסיקת בית המשפט העליון.
מושב שני: האתיקה של הטוקבקים: היבט תקשורתי.
התכנית המפורטת כאן.

אני משתתפת במושב הראשון ואדבר על השאלה ‘האם יש לנו זכות לאנונימיות?’.
אתם מוזמנים.

בהזדמנות זאת, הערה מינהלתית: בימים אלה סיימתי לתקן את העיצוב של פוסטים לא מעטים, פעולה שנדרשה בשל שינוי ערכת העיצוב של הבלוג עם המעבר לוורדפרס. חוששני שבשל תקלה עלומה בממשק, משתמשי גוגל רידר קיבלו על כל תיקון כזה הודעה ב-RSS כאילו הועלה פוסט חדש. מעתה ואילך זה צפוי רק פה ושם בפוסטים אקראיים, אם אתקל בהם בבעיית עיצוב. סליחה ותודה על הסבלנות.

Read Full Post »

תגובה 32 אינה עונה (*)

תגובה מס' 32 (במקור) לידיעה בהארץ על פסיקת הטוקבקים – נמחקה. היא לא היתה אמורה לעלות מראש, לו היה האתר מפעיל כללים סבירים. אך לכך נגיע בסוף. התגובה האנונימית (אלא מה), ייחסה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין – שנתן את פסק-הדין בעניין – ביצוע עבירה פלילית חמורה לפני שנים רבות. עכשיו הוא מטיף לנו מוסר…סיים הטוקבקיסט. אינני יודעת אם ומה אמת בעניין. אך לא יהיה זה מרחיק לכת לשעֵר שהתגובה הועלתה כניסיון פרובוקטיווי מה, לבחון את השופט ריבלין בכך שמניחים את הכדור לפתחו: הרי לך, אדוני השופט. עכשיו תרגיש מה זה. לא היית רוצה לתבוע לשון הרע? ולשם כך נחוץ כי ספקית האינטרנט תחשוף, רק בצו בית משפט כמובן, את זהות הטוקבקיסט האלמוני (אחרי שאתר הארץ יתן לך את ה-IP שלו). אבל אתה איפשרת לכל אחד ללכלך עליך. המשך…

Read Full Post »

מכירים את זה שאתם פוגשים אדם המברך אתכם בלבביות לשלום ושואל לשלומכם, בעוד שאתם מגרדים וירטואלית בפדחת ושואלים את עצמכם בשקט: מי זה לעזאזל? מאין אני מכירה אותו? ואיך להיזכר בלי לרמוז שאני לא מזהה, להביך את עצמי ולהעליב אותו? ובכן, אפשר להירגע. חמושים בטלפון סלולרי ובתוכנה המתאימה, נקבל מיד את התשובה:

"אם נפגשנו עם אדם ששכחנו את שמו או את סוג ההיכרות שלנו איתו, אנו יכולים לכוון את המצלמה אליו והמכשיר יידע לתת לנו את שמו, תפקידו ואולי גם פרטים על מתי פגשנו אותו לאחרונה או דיברנו איתו.
אז נכון, כרגע המימוש הוא לא הכי נוח ויעיל, ואם תזדמנו לשיחה מול חבר לא תכוונו אליו את מצלמת המכשיר כי זה לא מנומס, אבל מה יקרה בעוד מספר שנים שאת כל המידע נוכל לקבל על עדשת משקפיים או כזו שנצמדת לרשתית העין?".
כך, למשל, TAT Augmented ID היא "תוכנה משתמשת ב-Flickr ובשירות זיהוי הפנים של חברת Polar Rose כדי לזהות את פני האדם המצולם ולאחר מכן להציג את תעודת הזהות שלו ברשתות החברתיות כדוגמת פרופיל הפייסבוק, טוויטר, Youtube ועוד." (כאן)

אמאל'ה! נראה לי שהפוסט הבא יעסוק ביתרונות הרעלה (אולי בעצם בורקה), בעולם ההולך ונהפך לחסר פרטיות ולא מאפשר את הזכות להיבלע בהמון, להיות אנונימי ובלתי-מוכר.

באשר לתסריט המביך המתואר בתחילת הפוסט, שככל שאנו מתבגרים אנחנו נתקלים בו יותר, למגינת לבנו, אני מציעה את האמצעי הלא מתוחכם ולא שיקי בעליל, אבל הכן והיעיל, של: "שלום! תזכיר לי?…".  אם יש צורך, תמיד אפשר להפליג בהסברים עד כמה יכולת הזיהוי שלנו תלויה בהקשרים מוכרים, מה שנכון.

Read Full Post »