הרשימה שלי קשישים ובעלי מחלות רקע התפרסמה כאן בתחילת אפריל. כתבתי אז שאני רוצה להאמין, מתוך עיקרון החסד, שהדיבור על הקבוצות האלה, המלווה את מגפת הקורונה, נובע ממנגנון הגנה פסיכולוגי: חרדה מהמחלה הגורמת לניסיון להרחיק אותה מאתנו כאילו היא פוגעת רק באחרים. שכן, כתבתי, "האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים". ועדיין, גם בהנחה האופטימית, הצבעתי באותה רשימה על הסכנות הצפויות ברקע הדיבור הזה. סטיגמה, חוסר אכפתיות לפגיעותם ולכך שיישארו סגורים, תיוג ובדידות. ועל החמלה שחסרה בשיח.
אך האמונה שרציתי לדבוק בה אז מתבדית לנגד עינינו. והסכנה שמפניה התרעתי – הסכנה בקביעה שחייהם של אחרים הם חסרי ערך – הולכת ומתממשת. יותר ויותר אנו חוזים באדישות קטלנית ממש לחייהם של אחרים ואף לאפשרות מותם. עוד ועוד אנשים אינם מוכנים ולו לוויתור הקטן ביותר על נוחיות היום-יום שלהם, כדי להגן לא רק על עצמם אלא על אחרים. "לא נוח להם" לעטות מסכה כנדרש או לשמור מרחק. הרבה פחות נוח, האמינו לי, להיות מונשמים. והבעיה היא שהתנהגותם עלולה לגרום זאת לא (רק) לעצמם אלא גם לאחרים, המקפידים מאד על ההנחיות.
המונח "אדם עם מוגבלות" מועדף על-פני "נכה" משום שהוא איננו מזהה בין האדם לנכותו ומדגיש את היותו קודם כול אדם.
קרוא וכתוב 