Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אקדמיה’

בואו נעשה ניתוח טקסטואלי קטן לתגובתה המדהימה של  פרופ' אווה אילוז מן החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, כפי שהובאה בהארץ אתמול, במסגרת הידיעה על הפרשה המסעירה את החוג והמוסד שלה:

"'פרופסורים באוניברסיטה נתונים למרות החוק כמו כולם', אמרה הפרופ' אווה אילוז, פרופ' מן המניין בחוג. 'אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע. יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה. אני לא רוצה שמה שאני אומרת ישמש כתירוץ להתנהגות הזאת כשהיא קורית, אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אדם שהוא כבר פצוע', אמרה אילוז".

הפוסט נכתב בלילה הקודם. ראו הערה מעודכנת לגבי הידיעה מהיום בסופו.*

"אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע"
תקווה מאד מובנת, בהתחשב שהחשוד הוא עמית לעבודה וסביר שפרופ' אילוז מיודדת אתו. אם חבר קרוב שלי יואשם בגניבה, אייחל מאד לכך שהוא יימצא חף מפשע ושההאשמה נגדו תתברר כהאשמת שווא. אבל יש כאן catch. לגבי שום עבירה אחרת שאדם נחשד בה לא מועלית דרך קבע ההאשמה הנגדית, שהמתלוננים נגדו בדו את התלונה מלבם. אילוז משחקת על ההאשמה הזאת ומזינה אותה. היא לא מסתפקת בתקווה שעמיתה יימצא חף מפשע אלא מוסיפה ומייחלת מפורשות לכך שההאשמות יתבררו ככזב. אם כך יהיה, הרי סטודנטיות במחלקתה – לא אחת ולא שתיים, אלא כ-10 במספר, על-פי הדיווחים – הן שקרניות שבדו (יחד) עלילה נוראית. מדוע בחרה אילוז בנוסח הזה, ולא, נניח, בנוסח המביע תקווה כי האמת, או הצדק, ייצאו לאור? היא הרי לא מקווה שאם, חלילה, עשה הקולגה שלה מה שמיוחס לו הוא עדיין יימצא חף מפשע?! (נניח, אם הראיות לא יהיו בעלות המשקל הנחוץ להגשת כתב אישום או להוכחה במשפט פלילי). כדי להבין למה, באמת, דווקא זה הנוסח שבחרה, צריך לקרוא את המשך הטקסט.

"יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה."
"יחד עם זאת" – זהו מרכיב מפתח בטקסט. הוא אומר: יש מצד אחד, אבל יש גם מצד שני. והמצד השני נראה במבט ראשון כהסבר סוציולוגי מלומד. היררכיה, פנטזיות תרבותיות, יחסי כוח. בואו לא נשכח שמדובר בפרופסורית בחוג לסוציולוגיה. וההסבר הזה מסיר אחריות מהפועלים האנושיים שנוטלים חלק בניצול מיני מפני שהם "מוזמנים להיכנע" לפנטזיות התרבותיות שהמוסד שלהם ניזון מהן ומזין אותן בו-זמנית. בה-בעת ההסבר הזה פועל גם ברמת העל. ברמה זאת, רמת המטא, בוחרת פרופ' אילוז להרהר בהסברים סוציולוגיים מלומדים במקום לראות כיצד התיאוריות שהיא מפריחה משמשות כדי להימנע מנקיטת עמדה כלפי המציאות ובתוכה. שהרי כל אותם מודלים תיאורטיים על יחסי כוח מגדריים ואחרים, והבנייתם בתוך המציאות – שוודאי נטחנים עד דק בשיעורי המבוא וההמשך של החוג שבו מדובר –  קורמים כאן עור וגידים אל מול עיניה. אבל כעת, משצריך לא רק להעביר קורס אלא לשאול את עצמי איפה אני בתוך המערבולת הממשית לחלוטין, עם כל הקושי והסיבוך, עם כל ההסתייגויות הנחוצות, כעת משצריך לנקוט עמדה – היא בוחרת להישאר במגדל השן התיאורטי שלה.

"אני לא רוצה שמה שאני אומרת ישמש כתירוץ להתנהגות הזאת כשהיא קורית"
עוד "יחד עם זאת". היא אולי לא רוצה, אבל זה בדיוק מה שהיא עושה (אולי כמו שהגברים והנשים מהמודל שלה לא רוצים, אבל נכנעים). למען הדיוק, זה לא "משמש תירוץ" זה מתן תירוץ, באופן אקטיווי, על-ידה. שכן כמו שראינו לעיל, הניתוח הסוציולוגי שלה מתפקד כדי לשחרר מאחריות מוסרית את מי שמעורבים בפרשיות כאלה ודומות. הרי יש "מוסד" ויש "תרבות", ויש יחסי "כוח". ואיפה בני-האדם בתוך כל זה? מוזמנים להיכנע. לכוחות חזקים מהם. כאילו אין להם שום בחירה בתוך הסיטואציה הזאת. ולא רק שאין להם בחירה, שני הצדדים ליחסי הכוח הלא-סימטריים מוצגים כאן באופן סימטרי. שניהם קורבנות של החברה. שניהם? לא ולא, כפי שמתברר מיד, בפינאלה.

"אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אדם שהוא כבר פצוע"
בהחלט. ומי שפצוע כאן, לדידה של פרופ' אילוז, הוא עמיתה לחוג. הוא בכל אופן הפצוע היחיד שמוזכר. כשמתרחשת אותה "כניעה לפנטזיות תרבותיות" הפצוע הוא דווקא בעל המרות, בעל הכוח באותם יחסי כוח לא סימטריים שהיא עצמה משרטטת. כמו אילוז, גם אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה. אין ספק שאם הכול עלילה הרי מדובר בפצוע של ממש, שחייו האישיים והמקצועיים נהרסים בהרף עין, שלא לדבר על בני משפחתו. אבל אילוז בוחרת, בתוך אי-הידיעה, להתייחס רק לצד אחד של המשוואה. זאת בעוד שבצדה השני יכולות להיות פצועות קשה הרבה יותר. קשה יותר משום שאם כן יש ממש בתלונות, הרי מדובר במי שנפלו קורבן לניצול וסחיטה לעומת מי שחולל אותם. לא רק שאילוז לא מתייחסת להבחנה הזאת – היא מעלימה בכלל את כל הצד השני של משוואת יחסי הכוח הזאת. כאן כבר אין "גברים" ו"נשים". כאן יש רק פצוע אחד. לא פלא שהצד השני נעלם. כדי להבין למה צריך לחזור לרישא: "אני מקווה שההאשמות נגדו הן כזב". אילוז יותר ממקווה. היא כמעט קובעת. לכן גם יש רק פצוע אחד. ולעומת זאת אין שום גינוי מצדה לניצול לרעה של יחסי כוח אם אכן ארע (אם לא במקרה זה כי אז במקרים האחרים שמתאר המודל הסוציולוגי שלה). שימו לב לנוסח הסטרילי של פתיחת דבריה, שעד כה לא דנתי בה:
"פרופסורים באוניברסיטה נתונים למרות החוק כמו כולם". כאילו מדובר כאן רק באיזה "חוק" מופשט ופורמלי, חף מכל היבט ערכי, ואם לא היה המעשה אסור בחוק לא היתה כל בעיה. כאילו אין כאן נורמות מוסריות, כאילו אין כאן שאלה אנושית בוערת, והפעם לא ברמת התיאוריה אלא ברמת הפרקסיס.

במילים אחרות, ובלי להיכנס למודלים סוציולוגיים מסובכים, מה שעושה כאן אילוז, הוא האשמת הקורבן. או ליתר דיוק וזהירות, האשמת המתלוננות.

העומדים מן הצד

לא קל להיות במצב שבו אדם קרוב אליך מואשם בדברים קשים. אבל כפי שמעיד ראש החוג עצמו, השמועות הסתובבו בחוג כבר שנים. לכן יש לשאול היכן היו המרצים הבכירים של החוג בכל השנים האלה ומה עשו כדי לבדוק את השמועות? מה עשה ראש החוג, שמעיד על עצמו שהוא לא מאמין בהאשמות? (כי "אין דבר באופי שלו שיכול היה לרמוז על המעשים." על כך נאמר: אין אפוטרופוס לעריות). מה עשה דיקן הפקולטה הקודם, קולגה נוספת מהחוג לסוציולוגיה, אם אכן הגיעו אליו תלונות כפי שנטען, עוד לפני 7 שנים? לא רק אשמתם של המעוולים, גם אשמתם של העומדים מן הצד, היודעים ושותקים – היא אשמה מוסרית כבדה. איש מאתנו לא נקי ממנה. הרי איננו עושים כל שביכולתנו בכל הקשר שבו אנו יודעים על עוולות. אבל שלא כמו במודל הסוציולוגי של פרופ' אילוז, בחיים יש דרגות ואין סימטריה. ללא קשר לתוצאות החקירה המשטרתית, על האוניברסיטה לעשות בדק בית נוקב, ולא להסתפק בהודעות הדוברת הדוחות את הטענות נגד המוסד. כדאי גם לפרופסורים נכבדים בחוג לסוציולוגיה (במקרה זה) להבין שיש מצבים בחיים שבהם התיאוריות המלומדות שלהם נקראות למבחן מעשי. ועוד יותר מכך נקראת למבחן מעשי האנושיות הפשוטה שלהם, ולו כשכל מה שנדרש מהם היא תגובה לעתון.*

* רשימה זאת נכתבה אתמול בלילה, עד לשעות הקטנות. הבוקר אני קוראת במהדורת האינטרנט של הארץ תגובה אחרת של פרופ' אילוז, שלדבריה יש עוד המון קורבנות של מעשים דומים: "הן צריכות לצאת לא לפחד ולצאת החוצה ולדבר. האוניברסיטה העברית צריכה להוקיע בתוקף את התופעות האלה, שהן תוצאה של תרבות גברית מובהקת". אז או שפרופ' אילוז קיבלה עוד כמה תגובות על תגובתה אתמול, או שהיא בכלל מהאו"ם. ראש החוג החדש, לא זה מהקישור בבוקסה למעלה, סובר שבחוג שלו "שורר משטר של פחד". איפה הוא היה עד היום? לראש החוג היוצא הנ"ל, שכאמור איננו מאמין להאשמות נגד עמיתו, יש גם הסבר מעניין על איך מתאפשרת פגיעה בנשים בחוג העוסק ביחסי כוח ויחסי מגדר: "בחוג לפיסיקה עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים." זאת אומרת שיחסי כוח ויחסי מגדר, אליבא דפרופ' לסוציולוגיה, כמוהם כחוקי הטבע. אפשר רק ללמוד עליהם ולהכיר אותם, לא להתנגד להם. אפשרות של שינוי לא באה בחשבון. התודעה האנושית – חסרת משמעות. כמה מרענן. ומזכיר לי את אותו פרופ' שהיה טוען בלהט בשיעוריו (ומְממש בחייו) שכמו שפרופ' לגיאומטריה לא צריך להיות משולש, כך פרופ' לתורת המוסר לא צריך להיות מוסרי. גם הוא היה מהאוניברסיטה העברית, אגב.

Read Full Post »

הפקולטה למשפטים (הפורום למשפט ופילוסופיה) בשיתוף עם החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ארגנו כנס בינלאומי מכובד שנושאו שוויון.
בכנס משתתפים 20 דוברים, במתכונת של מרצה ומגיב. ועכשיו נחשו, כמה נשים משתתפות בכנס שנושאו, כזכור, "שוויון"?
התשובה: אחת.   כמגיבה.

ולמשתתפים מכובדים בכנס, בעלי דעות מתקדמות עד רדיקליות, שבדרך-כלל מספרים לנו רבות על שוויון, גם באופן אקדמי וגם מחוץ לאקדמיה, בטלוויזיה, בעיתונות ובבלוגים – זה כנראה לא מפריע. בכל אופן לא מפריע להם להשתתף.  או שהם מדקלמים לעצמם את התירוצים הרגילים שאנחנו מקבלות להיעדרן של נשים מכנסים אקדמיים. שמענו כבר את כולם. והם תמיד אותו דבר.  או שאולי יעירו על כך הערה מתוחכמת בפתח הרצאתם, לכסות את ערוותם המשותפת, וירגישו נפלא.

לצערי לא מצאתי כרגע גרסה מקוונת להזמנה שאפשר לקשר אליה. תודה לד"ר יופי תירוש שהעבירה לי את ההזמנה באי-מייל, בליווי ההערה הקולעת (המצוטטת ברשותה): "נראה מרתק. אני רק מציעה להוסיף עוד פייפר אחד, שנושאו 'מה ניתן ללמוד על שוויון מתוכנית הכנס על שוויון'."

Read Full Post »

תַקשיב כשאתה מדבר!

אַל תַּגִּיד יוֹתֵר מִדַּי שֶׁאַתָּה צוֹדֵק, הַמּוֹרֶה!
תֵּן לַתַּלְמִידִים שֶׁיַכִּירוּ בְּכָךְ!
אַל תְּאַמֵּץ אֶת הָאֱמֶת יוֹתֵר מִדַּי:
הִיא אֵינָהּ סוֹבֶלֶת זֹאת.
תַּקְשִׁיב כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר!

(ברטולד ברכט)

נזאר חסן הוא קולנוען מוכשר. שניים מסרטיו, 'איסתיקלאל' ו'יסמין', שמורים אצלי בספריית הווידאו. באחרון השתמשתי גם בהשתלמויות שאני מעבירה.
על פי הכתבה במוסף הארץ המתפרסמת היום, "חסן לא הוציא מהכיתה את הסטודנט, סגן במילואים אייל כהן, אלא רק העיר לו: 'אני לא מוכן בשום אופן שיבואו אלי לכיתה אנשים בנשק ובמדים – לא של שוטרים, לא של פתח, לא של חמאס'".

אני רוצה להפריד בין שני דברים, הנשק והמדים. באוניברסיטה (הישראלית) שבה אני למדתי, אסור היה להכניס נשק לקמפוס. אישית יש לי קושי עם אנשים שמסתובבים עם נשק בכלל ובאוניברסיטה בפרט. עם זאת, קיים קושי למי שמגיע משירות מילואים ולא רשאי להשאיר את נשקו בבית. לבעיה זאת יש למצוא פתרון הולם. לעומת זאת, הערתו של חסן על לבישת המדים איננה קבילה, והיא מהווה גם פגיעה בכבודו של הסטודנט שלו.

מרצה אינו רשאי "לא להיות מוכן" שבכיתתו ישבו אנשים בלבוש מסוים. לא כשמדובר במדים ולא כשמדובר בכיסוי ראש מוסלמי. כל עוד הסטודנט לבוש, אין זה עניינו של המרצה במה הוא לבוש. אם סבר המרצה שהסטודנט לבוש שלא כראוי לְאוניברסיטה הוא יכול לשקול להעיר לו על כך בפרטיות. באופן אישי אינני אוהבת תמיד את הלבוש של הסטודנטים שלי (סטודנטיות בעיקר, יש לציין). מעולם לא העליתי בדעתי להעיר למישהו מהם על כך.

חייל שמגיע במדים לכיתה משום שהגיע היישר משירות המילואים שלו ואיננו מעוניין להפסיד שיעור – לא מגיע לו שיפגעו בו בשל כך ויעבירו לו את המסר שאיננו רצוי בכיתה, כל עוד לא עבר על כללי ההתנהגות המקובלים. אין בכך שום מיליטריזציה של האוניברסיטה. יש בכך ביטוי לעובדה שאזרחי ישראל (חלקם, לפחות) גם משרתים במילואים, ובינתיים שירות זה חיוני לביטחון כולנו, גם אם איננו מסכימים לכל מה שהצבא עושה בכל מקום.

אך יש בעיה קשה גם בתגובתו של ראש המכללה, פרופ' זאב צחור. הוא רשאי (וצריך, לדעתי) לדרוש מהמרצה להתנצל בפני הסטודנט, להבהיר לו כי שגה קשות בהערתו, ושהתנהגותו איננה מקובלת על המוסד שבו הוא מלמד. הוא גם איננו חייב להמשיך להעסיק מרצה שאיננו מתנצל על התנהגותו הלא-קבילה ואיננו מתכוון לעשות זאת (כדברי חסן בראיון). לעומת זאת, הוא אינו רשאי לדרוש מהמרצה לבטא כבוד למדי צה"ל כפי שעשה. המרצה צריך לבטא כבוד לסטודנט, לא למדים או לתלבושת כזאת או אחרת. תגובת היתר של צחור היא גול עצמי. כעת הפך את חסן לנרדף פוליטית.

חסן מספר שבדיון שהתפתח אמר לתלמידה "'אני מלמד בני אדם! אני לא רוצה לראות כאן נשק, לא רוצה לראות מדים, ואני מבקש מאוד לא להביא לי את המלחמה לכיתה – אני מלמד בני אדם'". (באופן אירוני, מיד בסוף השיעור נשמעה אזעקת "צבע אדום" ו"כולם, כולל המרצה נזאר חסן, רצו אל מרחב מוגן." עד כאן על הבקשה "לא להביא את המלחמה לכיתה" והאופן שבו המציאות מצייתת לה). אבל אפילו(!) לחיילים יש זכויות אדם. העובדה שאדם לובש מדים אינה מפקיעה ממנו את היותו אדם. את זה שכח לא רק חסן ("הוא ענה לי 'גם אני בן אדם'. אמרתי לו, 'אני לא מלמד מדים'"), אלא גם האגודה לזכויות האזרח. לנוכח תגובתו של צחור, הזדרזה האגודה להפנות אליו מכתב מליצי, שכרגיל עוסק מעט מאד בזכויות אדם פרופר ולעומת זאת חובק עולם פוליטי ומלואו.

חבל ש(לא בפעם הראשונה) בוחר ארגון זה להגן רק על זכויותיו של צד אחד במשוואה. גם הסטודנט זכאי להיכנס במדים לכיתה, מבלי שילבינו את פניו ברבים. חופש אקדמי, שהאגודה נושאת את שמו במכתבה, איננו חופש לבזות בני אדם. מרצה בכיתה הוא בעל סמכות שככזו מטילה עליו חובה לכבד את זכויות תלמידיו. במובן זה הוא רשות, ממש כמו רשויות ציבוריות וממשלתיות במישור המדינתי, שאליהן מפנים ארגונים לזכויות אדם את טענותיהם. לכל רשות יש סמכות, וככזאת היא מוּעדת להשתמש בכוחה לרעה. זה נכון גם למי שהוא בן למיעוט מקופח. אסור לו לפגוע בזכויותיהם של תלמידיו, גם אם הם משרתים בצבא הכיבוש (מבחינתו).

Read Full Post »

כששביתת המרצים הבכירים ושביתת המורים עוד חפפו חשבתי על ההחמצה (אחת מני רבות) של הראשונים, שלא חוברים למורים וממנפים מאבק על דמותו של החינוך בישראל בכלל. לא רק כי המאבק ראוי והגיע הזמן; גם בגלל קשר ישיר יותר: האוניברסיטאות הן שמקבלות את התוצר של מערכת החינוך הממלכתית. ואיך לומר בעדינות, הוא לא משהו. מה שאומר שמשנה לשנה האוניברסיטאות נאלצות להשקיע יותר ויותר זמן בחינוך בסיסי. מה שאומר שמשנה לשנה יש להן פחות ופחות זמן להשקיע בהשכלה אקדמית פרופר. ומן הסתם גם התוצר הסופי שלהן יורד.

קשה לכתוב פוסט כזה בלי להעליב מישהו. אבל אין כאן שום דבר אישי, ולכל קביעה יש כמובן הרבה חריגים, של תלמידים מצוינים ורחבי אופקים. אלא שחלקם הגדול, מה לעשות, מגיעים היום לאוניברסיטה בלי כישורים בסיסיים של למידה. של הבנת הנקרא; של הצגת טיעון; של כתיבה בהירה ולא משובשת. ובמכללות, במכללות המצב הרבה יותר גרוע.  בשנה שעברה לימדתי גם במכללה להכשרת מורים. עדיין לא התאוששתי מן ההלם שבהכרה כי אלו עומדים להיות מורי ומחנכי הדור הבא של מדינת ישראל. הרמה לא היתה של תיכון; היא היתה של עממי, מכל בחינה.

אבל גם כשהמצב לא עד כדי כך בכי רע, עדיין משמעותו שמרצים באוניברסיטה מוצאים עצמם משקיעים זמן, במקום ללמד את החומר, בהסבר איך מוצאים מקורות לעבודה, למה חייבים להפנות למראי מקום בכל פעם שהטענה איננה שלך, איך כותבים ביבליוגרפיה וכן הלאה. ידע שככלל אמור להיות לכל בוגר/ת תיכון. אם המצב יימשך, ובהנחה שאין ברצוננו להוריד את הרמה של ההשכלה האקדמית, ייאלצו האוניברסיטאות להפעיל מכינות אקדמיות ולהאריך בהתאם את שנות הלימוד לתואר ראשון.

ואי-אפשר לכתוב קינה על מצבו של החינוך האקדמי בלי מלה על תרומתה של האינטרנט. לרשת יתרונות רבים, אבל אחד מחסרונותיה בהקשר זה הוא שעולמם של סטודנטים מתחיל להצטמצם למידותיו של גוגל: חיפוש מקורות מסתכם בגיגול ומה שהם אינם מוצאים בגוגל לא קיים לדידם. חיסרון נוסף הוא הקושי להבחין בין מקור מוסמך לשאינו כזה. השנה התחלתי להדגיש באזני הסטודנטים שלי שאינני  מקבלת את ויקיפדיה כמקור אקדמי (כי ידע אקדמי במהותו הוא כזה שנבדק על-ידי בני סמכא תוך שימוש במתודות  מוסכמות). ודאי שלא בתחומים מקצועיים שלהם (למשל, סטודנטית למשפטית המסתמכת על ויקיפדיה לסיכום על משפט בינלאומי…). ויש כבר מרצים שחזרו לדרוש מהסטודנטים להגיש עבודות בכתב-יד. לא כי הם משתוקקים לשוב לתקופה שבה מאמציהם הוקדשו במקום לבדיקת העבודה עצמה לפיענוח כתב-היד. פשוט כדי להקשות על השיטה החדשה הקונה לה אחיזה, של כתיבת עבודה ע"י copy/paste.

עוד בנושא: הפרולטריון של האוניברסיטאות

חברי הסגל האקדמי בישראל אינם עסוקים רק בתביעות השכר שלהם (החשובות והמוצדקות כשלעצמן) ובדרישה לאפשר להם תנאי מחקר הולמים (כן כן, מירב ארלוזורוב: יש אנשים שמקבלים שכר כדי לחקור! כך מצטבר הידע האנושי). היום הופצה בין חבריו לחתימה עצומה הדורשת מממשלת ישראל להעניק למרצים ותלמידים בשטחים גישה חופשית לקמפוסים בשטחים כדי לאפשר חופש אקדמי.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

קונסיסטנטיות

אחת מקבלת תואר ד"ר מאוניברסיטה ישראלית (בקרוב מוחרמת?)

את דעתי על החרם האקדמי מצד איגודים אקדמיים בריטים הבעתי בזמנו עוד טרם ההחלטה להטילו, החלטה שבוטלה לאחר מכן.
אבל תגובתה של שרת החינוך להחלטה האחרונה (של ארגון אחר) להטיל חרם על האקדמיה הישראלית היא, איך לומר, קצת משונה.
כך מדווח הארץ על תגובתה של תמיר: "'מי שמטיל כעת את החרם, פוגע בעצמאותה של האקדמיה והופך אותה כלי שרת בידי כוחות פוליטיים'". אוקיי. אבל יש המשך: "בשבוע שעבר דיברה תמיר עם השר הבריטי לענייני השכלה גבוהה, וביקשה ממנו להתערב בעניין ולמנוע את ההחלטה – אך ללא הצלחה".
רגע, אם עצמאות האקדמיה היא ערך שיש לשמר, ולהיזהר מפני פוליטיזציה שלו, כיצד מרשה לעצמה תמיר להפעיל לחצים על האקדמיה הבריטית דרך השר הממונה על השכלה גבוהה? ואיך בדיוק ההתערבות המבוקשת שלו אמורה לעלות בקנה אחד עם עצמאות האקדמיה, שהיא חרֵדה לה כל-כך?

חרמות וטיהורים (7.4.2005):

Read Full Post »

פרק נוסף בהזניית האוניברסיטאות נרשם בימים אלו. על-פי הדיווח בהארץ, מגויסים לשב"כ ישיגו תואר ראשון ב-16 חודשים. מתוכם, תשעה חודשים הם ילמדו באולפן לערבית של השב"כ ושבעה חודשים – באוניברסיטה העברית. ועל זה הם יקבלו תואר ראשון. בתחילת דרכי האקדמית, עשיתי גם אני תואר ראשון. זה לקח לי שלוש שנים, עמוסות ודי מפרכות. לרבים שלמדו אִתי במחזור זה לקח יותר. אבל לשירותי הביטחון יש הקלות, כנראה. גם בקורס טיס מקבלים היום תואר ראשון מאוניברסיטת בן-גוריון, במסלול מקוצר. גם ללומדים בפו"ם יש מסלול מיוחד(ס) באחת האוניברסיטאות. ומי שאחרי שירותו בשירותי הביטחון עושה דוקטורט, מקבל לעיתים שוב יחס מיוחד: המקורות פתוחים רק בפניו, כי הם חסויים; השופטים עוברים את מסננת האישור של השב"כ; והדוקטורט עצמו סודי, כך שהקהילה האקדמית לא יכולה להעמיד אותו במבחן.

עם כל ביקורת שנשמעה על המסלולים האלו בעבר, יצאו מיד המסנגרים משורותיה של האוניברסיטה שדובר בה וסיפרו עד כמה המסלול אקדמי לעילא, ללא הקלות וללא עיגול פינות. הוא פשוט אינטנסיבי. וכמובן, התלמידים מוכשרים באופן יוצא דופן. אני בעד השכלה גבוהה, ובעד שלמשרתים בכוחות הביטחון תהיה השכלה גבוהה. תואר ראשון הוא היום מינימום, מה שפעם היתה תעודת בגרות. אבל כל זה בתנאי שמדובר בתואר ככל תואר אחר, בעמידה בכל הסטנדרטים שעושים אותו לכזה ולא בהקלות וקיצורים. היום קשה לגלוש באינטרנט בלי להיתקל בפרסומים שמציעים לרכוש תואר ראשון ותואר שני, כמעט בכל נושא. וכרגיל באינפלציה, הערך יורד. אחת התוצאות היא שכיום לא חשוב רק אם יש לכם תואר, אלא באיזו אוניברסיטה עשיתם אותו. לכן האוניברסיטאות יורות לעצמן ברגל בזה שהן מורידות את ערכו של התואר שהן מספקות.
אבל המחלוקת שאני צופה (ומקווה) שתפרוץ באוניברסיטה העברית צריכה להתמקד לא רק בפן הזה אלא בפן העקרוני יותר, של ההתפשרות על הסטנדרטים האקדמיים. יספרו לנו מה שיספרו, התפשרות כזאת או אחרת היא תוצר לוואי של המסלולים האלו. לא מובן לגמרי מהי המוטיבציה של האוניברסיטאות ביצירתם. האם הן באמת מאמינות שהן מכשירות דור חדש ומצוין של חוקרים או שפשוט גם הן נופלות בשבייה של ה"הילה" הביטחונית. ואֵלו אינטרסים כלכליים מתחבאים מאחורי הסיבות הרשמיות, כמו תמיד (כמעט). גם אם לא ברור באיזה מטבע מקבלות האוניברסיטאות את התשלום שלהן, ברור, כמו שההוא אמר, שהעיקרון כבר נקבע ועכשיו מדובר רק בשאלה של מחיר.

עוד בנושא: דוקטורט סודי (ביותר)

Read Full Post »

ימי הבושה

חבר הכנסת יאיר פרץ חשוד בקבלת תואר אקדמי במרמה. הארץ מקדיש לפרשה כתבה היום. לפני כמה שנים השתתפתי בכנס בברלין שהשתתף בו גם ח"כ פרץ. איש חביב מאד ברמה האישית, אגב. הוא סיפר לי שהוא עושה תואר שני באוניברסיטת בן-גוריון, מה שהיה תמוה בעיני לנוכח העובדה שהאיש איננו מבין מִלה באנגלית. כשעמדנו בתור לצ'ק-אין בשדה התעופה בברלין, בדרך חזרה, הלכו חבריו לקבל החזר מיסים על הקניות שעשו והוא קרא לי לדלפק לתרגם לו כדי שיבין איזה מושב מציע לו הפקיד האדיב. הגענו לדבר על ההשכלה שלו ביום הראשון לכנס, שכן בטעות הוא קיבל מהמארגנים תווית זיהוי שהתנוסס עליה התואר ד"ר. כשהערתי לו על התווית המטעה הוא סיפר לי בגאווה על התואר (הראשון) שעשה ועל התואר (השני) שהוא עושה כעת. את התווית, אגב, הוא לא הסיר.

לא הייתי נדרשת לסיפורו של יאיר פרץ לולא סמיכות הזמנים לכתבה אחרת, שהתפרסמה במוסף הארץ של סוף השבוע, על האחים בורוביץ. בין השאר מספר בה דדי בורוביץ כי הכיר את אשתו – תמי מוזס-בורוביץ – דרך גיסה דאז עמירם ניר ז"ל. ניר סיפר לו כי היא זקוקה לסיוע בעבודת המאסטר שכתבה במימון. הוא ממשיך בגאווה: "ניר אמר לה שיש אחד שיעשה לה עבודה שלא ראתה בחיים. דיברנו בטלפון עשרה ימים. עשיתי לה את העבודה דרך הטלפון. היא כתבה ובסוף קיבלה 98. עד היום אני לא מבין איך היא לא קיבלה 100".

כשאנשים לא מבינים מה פסול במעשיהם אלא מתגאים בהם ומנופפים בהם בראש עיתון; כשעבודות אקדמיות מוצעות לכל המרבה במחיר; כשתארים אקדמיים נקנים דרך האינטרנט – אוחזים בי געגועים לימי הבושה. בושה היא מעלה מוסרית מבחינה זאת שהיא מצביעה על כך שהאדם מודע לכך שכשל, לפער שבין התנהגותו לבין ההתנהגות הראויה. ופרץ ובורוביץ? עליהם לא נותר אלא לומר, כפי שנוהג לומר ידידי א': זאת כבר לא בושה, זה חוסר בושה.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »