Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ארגוני זכויות אדם’

אחד ההיבטים היותר בעייתיים בעסקת שליט, אך שכמעט ולא זכה לתשומת לב, הוא העובדה שחמאס דרש – וקיבל – את שחרורם של אזרחים ישראלים מהכלא. בין היחידים שראיתי שכתב דברים נוקבים על העניין הזה הוא שלום בוגוסלבסקי:

הקו האדום שנחצה מבחינתי בעסקה הזאת היא שחרור אסירים שהם אזרחי ישראל. העובדה הזאת, והעובדה שזה לא עורר סערה ציבורית משקפת את העובדה שיש מעט מאוד משמעות למושג האזרחות במדינה הזאת והחלוקה לפיה היא מתנהלת היא לא בין אזרחים ולא-אזרחים אלא בין יהודים וערבים, "משלנו" ו"לא משלנו", כמו בשטעטל (…) אם ישראל הייתה מדינה ולא שבט שהשתלט על טריטוריה, אם מעמד האזרחות וכל הנובע ממנו היה אמיתי ולא איזו הצגה, שכבת צבע דקה שאמורה לתת רושם חיצוני של מדינה כדי לא להתבלט יותר מדי בנוף הבינ"ל, הדבר הזה לא היה עובר.

העובדה שחמאס דרש את שחרורם של אותם אזרחים מתיישבת עם השקפת העולם שלו לגבי יהודים ומוסלמים ועתידה של מדינת ישראל. אין צורך להעמיק באמנת החמאס לשם כך. די להקשיב למה שאומרים ראשי החמאס ופעיליו. שלא כמו חלק מחברי, אני לוקחת ברצינות גם את מה שמעידים אויבי על כוונותיהם. בניסיון לפטור אותם ב"הם לא באמת מתכוונים" יש משום התנשאות רבה, בעיני. העובדה שישראל נעתרה לדרישה מצביעה על כך כי היא מקבלת את תביעת המרות של החמאס על אזרחיה, רק משום שהם מוסלמים. על פי מה שקראתי, זה היה אחד העקרונות שעליהם ישראל התפשרה כדי שהעסקה תצא לפועל. גם מי שאכן רואה את ההבחנה בין יהודים לערבים כרלוונטית, ולא את זו בין אזרחים ללא-אזרחים שאמורה לעמוד ביסוד, צריך להיות מודאג. שכן בקבלת הדרישה הזאת מוותרת ישראל על ריבונותה כלפי אזרחיה ומכירה בכך שהם נתונים למרותה של ישות אחרת. דבר חמור גם לולא היתה אותה ישות אחרת ישות אויב.

אבל אולי המפליאה ביותר היא שתיקתם של ארגוני זכויות אדם וארגוני החברה האזרחית העוסקים במעמד הערבים בישראל ובזכויותיהם. אלה שבצדק רב קופצים מכל ניסיון להציג את הערבים בישראל כ”שייכים” פחות לישראל ויותר לאומה הערבית או לפלסטין. בין אם בהשוואת מצבם כאן ושם, במקום ההשוואה הנכונה בין אזרחי ישראל; בין אם בהצעה לשרטט מחדש גבולות כך שישובים ערבים, על תושביהם, יעברו לריבונותה של מדינה פלסטינית. יש למחות נגד כל פגיעה באזרחות. אזרחות איננה מתנה שהמדינה מעניקה אלא הזיקה היסודית במדינה דמוקרטית. אבל זה עובד לכל הכיוונים. פגיעה במעמד הזה נעשתה גם כאן, כשישראל למעשה מכירה בתביעת הריבונות של החמאס על אזרחים שלה רק משום שהם ערבים. נגד זה היו צריכים לצאת הארגונים האלה, לו היו נאמנים לעקרונותיהם. ולמה זה לא מפתיע אותי שזה לא קרה.
כדאי לזכור את השתיקה הזאת. לא שזה יקשה עליהם למחות בפעם הבאה (שוב, בצדק) על התייחסות לערבים בישראל כאל לא-אזרחים אפרופו הצעות – אכן בעייתיות – הקשורות לריבונות ואזרחות. אבל לפחות נדע איך קוראים לזה.

Read Full Post »

שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.

כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.

נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.

המשך…

Read Full Post »

כולם פתאום מומחים למשפט בינלאומי. כך לפחות נראה הפיד שלי בפייס אמש. דוח ועדת טירקל נקרע לגזרים. נו ברור, אם יצא דוח שישראל היתה בסדר אז סימן שהדוח לא בסדר וכותביו לא מבינים כלום או מהווים מומחים מטעם. בשוליים אין בעיה לאנשים שכותבים על עצמם שזכויות אדם וצדק הם בראש מעייניהם ללקות באייג’יזם מכוער ולהריץ דאחקות על גילם המופלג של חברי הוועדה. כאילו קשישים לא יכולים להיות צלולים וידענים. מה יעשו אם הוועדה של מזכ”ל האו"ם תאשר את הדו"ח של ישראל או חלקים ממנו? אסון.

כמובן, העובדה שמשהו חוקי על-פי המשפט הבינלאומי (או הפנימי באותה מידה) – עדיין לא עושה אותו לראוי, מוסרי או אנושי. מזמן אנחנו יודעים שמשפט איננו ממצה צדק וודאי לא מוסר. אבל ממה נפשך:
אי אפשר מצד אחד לפנות אל המשפט הבינלאומי כאל אסמכתא כשזה נוח, ואחר כך לא לקבל אותו כשהוא מאשר משהו. מה לעשות, שגוף המשפט הנקרא משפט הומניטרי בינלאומי, למשל, מתיר דברים מאד לא הומניטריים כמו הרג של אנשים, אפילו אם הם אזרחים (בכפוף לעיקרון הפרופורציונליות)? מה הומניטרי בזה, באמת?

המשך…

Read Full Post »

כמו מדי שנה (לפחות פעם אחת), מגיע האי-מייל מהאגודה לזכויות האזרח שמציע למרצים בתחומים קרובים לשלב בקורס שלהם “הרצאת אורח בתחום המשפט ההומניטרי הבינלאומי”. הטקסט חוזר על עצמו כל שנה. גם היהירות. אבל למעלה, כמנהגן של תוכנות מסוימות, מתנוסס שמי כאילו היתה זאת פנייה אישית. “ד"ר נעמי כרמי שלום רב”.

קשה, נכון? קשה לעשות עוד מאמץ קטן כשכבר מנסים לשוות לפנייה אופי אישי ולדאוג שתאייתו את שמי נכון. או במקרים אחרים שתהיה התאמה בין השם לבין המין בגוף המכתב (“כבלוגר בעל השפעה”). במיוחד למי שאמורים להבין ששם הוא זהות ולאדם יש זכות לזהות, למשל. כמו גם את חובתם, בנסיבות אחרות, למחוק ממאגרי המידע שלהם את מי שכבר אינם חברים בארגון ולהפסיק לדוור אליהם. פרטיות, אתם יודעים. נלחמים עליה שם כשלא מדובר בהם עצמם.

המשך…

Read Full Post »

הצעת חוק חדשה (rtf) מבקשת לתקן את חוק העמותות ולקבוע: “לא תירשם עמותה אם שוכנע הרשם כי העמותה תהיה מעורבת או תמסור לגורמים זרים מידע בעניין תביעות משפטיות, המתנהלות בערכאות הפועלות מחוץ למדינת ישראל, כנגד בכירים בממשל בישראל או קצינים בצבא, בגין פשעי מלחמה”.
תיקון נוסף מבקש להרחיב את עילות הפירוק של עמותה קיימת, כדי שעמותה הפועלת כך – תפורק.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: “בסיס ההנחה להצעת חוק זו היא כי יש להוציא פעילות זו או חשש לה מחוץ לחוק”.

אין לי מושג איך ישוכנע הרשם טרם רישום שזאת כוונת העמותה. ברור לי, לעומת זאת, שזהו צעד נוסף במאבק הפוליטי נגד שיח זכויות האדם בישראל. דרך בדוקה וידועה לכרסם בהגנה אפקטיווית על זכויות אדם היא להצר את צעדיהם של המגינים עליהן.

ייכתב שוב (מה שכתבתי כבר כל כך הרבה פעמים): לישראל חובה לחקור חשדות לפגיעות חמורות בדין הבינלאומי. ככלל, דין זה מאמץ את העיקרון של הסמכות המשלימה. כלומר, בתי משפט בינלאומיים נכנסים לפעולה רק שעה שהמדינה לא רוצה או לא יכולה לחקור בצורה אפקטיווית ולהעמיד לדין במידה ונמצא לכך בסיס. ככל שישראל תמלא באופן מיטבי את חובת החקירה שלה – כן יפחת הסיכון שזה ייעשה על-ידי גורמי חוץ או גורמים בינלאומיים. אך קודם כל, זהו האינטרס של המדינה עצמה.

ארגוני זכויות האדם קראו לישראל לערוך חקירות מקיפות וממצות. אבל אולי התשובה הקולעת ביותר להצעת החוק הזאת מצויה בדיווח על האפשרות שיוגש כתב-אישום נגד חייל משוחרר על הרג שתי פלסטיניות במבצע ‘עופרת יצוקה’: “חקירת מצ"ח החלה לאחר שהעדויות שנאספו על ידי ארגון ‘בצלם’ הועברו לצה"ל”. ובמה שכתב עמוס הראל בהארץ על כך:

הפצ"ר ומצ"ח נשענו, במידה רבה, על העדויות שאסף ארגון ‘בצלם’. בלא העבודה המקדימה של ארגונים כמו ‘בצלם’, בתחקור וראיון של עדים פלסטינים, בירור העובדות לא היה אפשרי. לא מפתיע שמנדלבליט מקפיד להחמיא ל’בצלם’ בראיונות, גם אם זה קורה למורת רוחם של חלק מהקצינים הבכירים. זו גישה סובלנית, המכירה בכך שתקריות מסוג זה יכולות להתרחש במלחמות ומחייבות חקירה ממצה.

אני מקווה שלא נראה קריאה להעמיד לדין את הפצ”ר, על שיתוף פעולה עם ‘בצלם’. בימים האלה אי אפשר לדעת.

עוד בנושא: השלב הבא / עכשיו יחקרו / מי מפחד משיפוט בינלאומי

Read Full Post »

תנאי כליאה כאמצעי לחץ

‘חוק שליט’ – הכוונה להחמיר את תנאי הכליאה של אסירי החמאס כדי ללחוץ על ארגונם לשחרר את שליט או למצער להעניק לו תנאי כליאה הולמים  – אושר בוועדת השרים לענייני חקיקה. חסר לי מידע בשאלה האם מדובר במי שהורשעו בעבירות או בעצירים מינהליים. כך או כך, ברור שאסור לנקוט בצעדים שהם כשלעצמם לא חוקיים. למשל, לו היו אסירים אלה שבויי מלחמה, אסור היה לפגוע בתנאים המובטחים להם באמנת ג’נבה השלישית רק כי הצד השני פוגע בשבויי המלחמה שלי. החובות שמטיל המשפט ההומניטרי מבחינה זאת אינן הדדיות. כדאי להזכיר בהקשר זה שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה משום שמעמד כזה ניתן רק בסכסוך מזוין בינלאומי.

המשך…

Read Full Post »

דוברות המרכז הבינתחומי מסרה כי, "דרך הפעולה של בצלם לא מקובלת על רייכמן", כך מדווח היום גדעון לוי בהארץ. הפרופ’ למשפטים אוריאל רייכמן הוא נשיא הבינתחומי, מגדולי הדוחפים לחוקה לישראל ומועמד לשעבר לשר החינוך מטעם שינוי.

את בג”צ הוא עדיין רוצה להשאיר. בכל אופן, אם לשפוט מכך שרק לאחרונה הוא עתר למוסד הזה יחד עם עמיתו פרופ’ אמנון רובינשטיין, בתביעה לכפות את לימודי הליבה על בתי-הספר החרדיים. אבל בצלם – כנראה שעדיף בלי. עדיף בלי מי שמציב מראה לא מחמיאה מול הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות שלו; שמהווה מקור מידע אמין וחשוב; ושגם כנראה טועה לעיתים, כמו כולנו. עבדתי שם פעם, בבצלם, בתור חוקרת. אני יכולה להעיד על הרצינות ועל הזהירות של הארגון הזה.

איזו חברה מייעד לנו הפרופ’ רייכמן, המגדל בהרצליה דור של משפטנים ואנשי ממשל, בין השאר? חברה ללא ארגונים לא ממשלתיים? חברה שאין בה קולות אחרים, מידע עצמאי וכוח נגד לדיווחים מטעם, לדובר צה”ל שקודם כל מכחיש ורק אחר כך – אם בכלל – בודק?

בהטלת הדופי בארגוני זכויות אדם, שקולו של רייכמן מצטרף אליה כעת, יש משום אי הבנת תפקידה של החברה האזרחית במדינה דמוקרטית. ביקורת עניינית על פעולות השלטון היא מיסודות הדמוקרטיה ומבצרת אותה. חופש הפעולה של ארגונים אלה מהווה ערובה להגנה מלאה על זכויות אדם, שהיא מחובותיו של כל שלטון. רק מדינות טוטליטריות מזהות את השלטון עם המדינה, וביקורת על השלטון עם חוסר נאמנות למדינה עצמה.

בעיני ישראל הראל הארגונים האלה מלשינים; ויהודים שומרי מצוות, הוא כותב היום, מתפללים שלוש פעמים ביום “ולמלשינים אל תהי תקוה”. אבל ליתר ביטחון לא נשאיר זאת בידי שמים, אם לשפוט על-פי היוזמות הצצות כאן לאחרונה להגביל את פעילותם של מי שהראל רואה בהם “שטינקרים”.  זהו מוטיב חוזר בכתיבתו של הראל: באפריל 2001 הוא פירסם מאמר בהארץ בכותרת (ב)צלם בברלין, שבו תקף אותי ואת עמיתי שייצגנו ארגוני זכויות אדם (אני את האגודה לזכויות האזרח, הוא את בצלם), בכנס שנערך בברלין, על “המלשינות, ההתרפסות הכפייתית, החולנית, דווקא על אדמת גרמניה”. הראל לא נכח בכנס. ערב לפני שהתפרסם מאמרו חזרתי הביתה ומצאתי הודעה במשיבון ממזכירתו שהוא חיפש אותי. אבל חשוב  יותר, מה שהפריע להראל, וממשיך להפריע לו עד היום, אינם המעשים המתועדים עצמם ולא העובדה שאלה נעשים בשמנו. כאז כן עכשיו מפריע לו שיהודים “מלשינים לגויים”.

הראל פחות מתוחכם ומלוטש מרייכמן. אבל שניהם חוברים יחד בברית לא-קדושה שמטרתה לקעקע את עבודתם החשובה של ארגוני זכויות אדם (שבהחלט מותר – וצריך – לבקר גם אותם באופן ענייני). התוצאה תהיה דמוקרטיה מדדה. “בלי בג”צ ובלי בצלם”, ייחל פעם יצחק רבין. את בג”צ הם משאירים. בינתיים. את בצלם לא.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »