תהא אשר תהא דעתנו בשאלת פולארד, הפרשייה הזאת היא עניין בין ישראל לבין ארה”ב. לכן תמוה ביותר, בלשון המעטה, שתמורת שחרורו ישראל משלמת לפלסטינים. בסוג של עסקה סיבובית.
כמו אנשים, גם מדינות ועמים יכולים להיקלע לסכסוכים שבהם הם זקוקים לסיוע מבחוץ, תיווך וגישור, כדי להיחלץ מהם. עד כאן הכול בסדר. אבל כאשר המו”מ בין הצדדים מתערבב בעניינים שבין אחד הצדדים למגשר או למתווך, דומה הדבר למטפלת זוגית שתנהל רומן עם אחד מבני הזוג שהגיעו אליה לטיפול. או תקנה ממנו דירה באותו זמן.
אפשר גם להחזיק בדעות שונות לגבי שחרור אסירים והאם אכן מדובר בצעדים בוני אמון. אבל הקושי הגדול ביותר שעולה מהעסקה הסיבובית הזאת, שטרם ברור אם תקרום עור וגידים, הוא שכביכול לישראל אין אינטרס בקידום המשא-ומתן. בסיום הכיבוש ובסיום הסכסוך (שני דברים שלהבדיל מחלקים לא קטנים בשמאל הישראלי, לי ברור כי אינם זהים). עד כדי כך שהיא מוכנה לעשות מחווה במסגרת הניסיון הזה רק תמורת מתן לא מן הצד השני אלא מהמתווך (והוא בתורו מציע אותו). האמת היא שאנחנו לא עושים לאף אחד טובה ולישראל יש אינטרס ראשון במעלה בניסיון כן ואמיתי לקדם את כל אלה.
איך כתב מישהו בטוויטר: אם המו”מ בין ישראל לפלסטינים היה משפט גירושים, ישראל היתה יוצאת עם משמורת על הילדים של השופט…
צילום: איי.פי.
עוד בנושא: האזרחים הישראלים של החמאס
קרוא וכתוב 