Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אריאל’

היא: מה את אומרת על השחקנים שלא רוצים להופיע באריאל?
אני: זכותם. זאת מחאה.
היא: ??!
אני: הם לא פקידים. הם אמנים.
היא: אבל זה אריאל! זאת לא איזו התנחלות… זאת פעם ראשונה שאני שומעת שמדברים על זה ככה.
אני: זאת התנחלות. זאת הבעיה, ששוכחים את זה.
היא: אבל יש שם משפחות!
אני: בכל מקום יש משפחות.
היא: אריאל! אף אחד לא הכריז שזאת לא מדינת ישראל.
אני: הפוך. אף אחד לא הכריז שזאת מדינת ישראל.
      זאת הבעיה, שמתנחלים כמו אלה מקבלים לגיטימציה. שוכחים שהם הלכו להתיישב בשטח
      כבוש. צריך להזכיר את זה. אפילו אם שכשתהיה מדינה פלסטינית אריאל ככל הנראה   
      תשתייך לישראל, כחלק מתיקוני גבול. אני לא מוכנה לתת להם עכשיו לגיטימציה.
היא: אבל זה לא הם הלכו על דעת עצמם. הממשלה שלחה אותם. זה חוקי.
אני: הממשלה שלחה את כל המתנחלים, וזה לא חוקי על פי המשפט הבינלאומי.

השיחה הזאת משקפת את הלגיטימציה שקנו בישראל מי שהלכו לשבת באריאל, במעלה אדומים ובאופן כללי במה שנקרא חמש דקות מכפר סבא. כביכול הם אינם “מתנחלים” ממש. סתם אנשים, כמונו וכמוכם, שקשיי החיים דחפו אותם מעבר לקו הירוק. עניין של יכולת. איך אמרה שם מישהי? היא לא מתנחלת, סתם מורה לספרות. גם מנקה, גם מלבין
נכון: לא מדובר בנוער הגבעות. לא בתפוח ולא בגרעין הקשה של המתנחלים. מדובר באנשים שחיפשו איכות חיים יותר בזול. אבל הם בחרו לעשות זאת בשטח כבוש. אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, למרות שהן יותר בזול. אז מי שעשו זאת לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. גם אם עיקר הטענה צריכה להיות מופנית כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן ומדיניותן. הם יושבים על שטח לא להם. הם נוטלים חלק פעיל במדיניות המנצלת את משאבי הקרקע והמשאבים האחרים לטובת האוכלוסייה האזרחית של המדינה הכובשת תוך הפרה של הדין הבינלאומי. שכניהם ודיכוים נעלמים מעיניהם. אולי, בין השאר כי אסור להם לנסוע על אותם כבישים, שנסללו על אדמתם שהופקעה לשם כך.

גם אם אינני חושבת שצריך להפוך את האנשים האלה לאויב, את הבחירה הזאת שלהם בהחלט מותר לשפוט. מותר להזכיר למי שמעדיפים לעצום עינים ולהציג עצמם כ”כמונו כמוכם” – שהם בחרו אחרת. בחירה שיש לה השלכות ותוצאות מוסריות ופוליטיות.

פוסט קודם בנושא: כדי שלא נמות מהאמת

כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית (בצלם)

Read Full Post »

אפשר להתווכח על צעד המחאה של אנשי התיאטרון, המבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל. לגיטימי להתווכח על הצדקתו או על תבונתו. אפשר לעשות זאת בשדה המוסרי (האם חרם הוא מוסרי ובאילו נסיבות), הפוליטי (האם צעד כזה תורם לסיום הכיבוש או למצער למודעות לעוולותיו), או האמנותי. המחזאית מרים קיני, המתנגדת למהלך, עושה זאת בשדה האחרון כשהיא אומרת: “תפקידה של האמנות – להיות אופוזיציה של אדם אחד. לא מעניין אותי לשכנע את המשוכנעים ולדבר רק עם הקהל שבאופן אוטומטי חושב כמוני. אני רוצה לדבר גם אל אנשים שמצויים איתי בקונפליקט.” הדיון בצעד הזה הוא דיון חשוב וטוב שייעשה בממדים שונים של שיח.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על התגובה לצעד של שרת התרבות לימור לבנת. הנחרדת מכך שאנשי התיאטרון יוצרים “קרע בחברה הישראלית” וקוראת להשאיר את הוויכוח הפוליטי “מחוץ לחיי התרבות והאמנות”.

לבנת, את מצחיקה אותי. פעם אחת כי לא אנשי התיאטרון יוצרים קרע בחברה הישראלית. הכיבוש עושה זאת. למעשה, אני מתקשה לראות פיסת בד מטאפורית אחת שלמה בישראל. כולה קרעים קרעים. פעם שנייה כי תרבות ואמנות הן פרקטיקות אנושיות החדורות עד לשדן בפוליטיקה. פוליטיקה במובן הרחב: של הדרך שבה מארגנים בני אדם את חייהם המשותפים; ופוליטיקה במובן הצר יותר: של ויכוח על סדרי העדיפויות החברתיים. היכן בדיוק את רוצה להשאיר את הוויכוח הפוליטי? במליאת הכנסת (תיאטרון בפני עצמו)? הדיון הדמוקרטי מתנהל בכל מקום, וטוב שכך. כמובן שיש אמנים הבוחרים את הנתיב האישי והלירי. גם בהתכנסות אל האישי אפשר למצוא אמירה פוליטית, בפרשנות המתאימה. אבל ודאי שאי אפשר לכפות אותה עליהם. אך מאז ומתמיד היתה האמנות מקום של אוונגרד פוליטי. מקום של שאלה. של ספק. של תגר. של בעיטה.

אני רוצה להישאר כאן, הפעם. למרות שמדגדג לי מאוד, כפי שאתם מתארים לעצמכם, להתייחס לאמירה הפוליטית במובהק של לבנת: “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר”. ולדבר קצת על האזרחים האלה, שחיים בשטח שישראל עצמה מכירה בו כשטח כבוש הכפוף למשטר משפטי של תפיסה לוחמתית. שאף שישראל החילה עליהם את חוקיה באופן פרסונלי, חיים לצד תושבים הכפופים לדינים אחרים באותו שטח. שחלקם הגדול, דומני, נוסעים יום יום לישראל גופה כדי לעבוד בה. על הזכות הזאת, המומצאת, לצרוך תרבות “בכל מקום שירצו” (כביכול כל אזרח בפריפריה בישראל נהנה ממנה), המצטרפת לזכויות היתר שיש לאדוני הארץ הללו.  ואף מִלה על כל הזכויות הנשללות בה בעת מתושבי השטחים הפלסטינים.

ואולי צודקת לבנת כשהיא תובעת את זכותם של תושבי ההתנחלויות לצרוך אמנות בביתם. אחרי הכול, כמו שאמר ניטשה, האמנות ניתנה לאדם כדי שלא ימות מן האמת.

Read Full Post »