Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אריק זנסי’

'פנמה' מאת אריק זנסי. מאנגלית: אלינוער ברגר. עם עובד, 1996, 341 עמ'

החלטתי לפרסם מדי פעם גם ביקורות ספרים שנכתבו מזמן, על ספרים שכבר אינם חדשים. בדיסציפלינה שלי, לפחות, שבים וקוראים טקסטים "עבשים" שנכתבו לפני הספירה והם עדיין רלוונטיים מאד… טקסטים מעניינים או סתם מהנים לא מתיישנים. ובכל מקרה, ביקורת ספרים, לדעתי, לעולם איננה מדברת רק על הספר עצמו אלא מנסה להציג באמצעותו גם תובנות כלליות יותר שהוא מאפשר. אם נורא רוצים, אפשר לקשור את הביקורת על 'פנמה' לט' באב, המצוין היום. כשאנו זוכרים את החורבן הלאומי ואת תוצאותיו של אובדן הריבונות המדינית, כדאי לא לשכוח את הסכנות שיש גם בקיומה של מדינה באשר היא. הבעיה היחידה היא שאני עצמי כבר לא זוכרת לאיזו פרשייה מתייחסות ההערות האקטואליות בגוף הביקורת. מה היה לנו ב-1996? במחשבה שנייה מה זה משנה, תמיד יש איזו פרשייה שזה אקטואלי לגביה… הנה, אפוא, הרשימה הראשונה במסגרת הסדרה (בלי נדר) "היה היו".

'פנמה' הוא ספר מתח משובח, שיכול להיקרא ככזה ולהסב הנאה מבלי להיכנס לממדיו הנוספים. עלילתו מספרת על הנרי אדמס, היסטוריון ונכדו של נשיא אמריקאי, הפוגש בפאריס בחורה צעירה שמנערת את קורי העכביש מעל רגשותיו, שקפאו לאחר התאבדותה של אשתו שבע שנים קודם לכן. העניינים (ואדמס עצמו) מתחילים להסתבך כאשר הוא נקרא לזהות את גופתה כביכול, וטוען בעקשנות שזו איננה האשה שהכיר. היכן מרים טלבוט? מיהי מרים טלבוט, יותר נכון? מדוע בכירי הפוליטיקאים הצרפתים לא רק מתעניינים בפרשה, אלא גם שקועים בה עמוק עד צוואר? ומה הקשר של טלבוט הנעדרת לפרשת פנמה ולשערורייה הפוליטית שמאחוריה: רשימת חברי בית-הנבחרים ששוחדו, ככל הנראה, על-ידי החברה הצרפתית בעלת הזיכיון לכריית התעלה על-מנת שיעבירו חקיקה נוחה לה? (זוהי, כמובן, התשובה לשאלה הקודמת). הסתייגות אחת מהמשפט הפותח של הרשימה: הספר מותח יותר מאמצעיתו. מעניין, לעומת זאת, הוא מתחילתו, וזאת בזכות אותם ממדים נוספים אליהם ניגש מיד.

כל ספר מתח טוב שואל שאלות של זהות. לא רק על זהותו של הרוצח ושל קורבנותיו אלא גם על זהותו של החוקר. בקיצור, על זהותו של כל אדם. ב'פנמה' מוצגת הזהות האנושית רק כקצה קרחון, מוצר סופי של מאורעות אין ספור שעיצבו אותה, שברובם אינם נוגעים לאדם כלל אך הוא נהפך לצופה בהם, סטטיסט בתסריט שלא הוא כתב, נסחף במאורעותיו. זה במקרה הטוב. במקרה הרע, אם אתרע מזלו והוא מנסה לברר מה עומד מאחורי כל זה, הוא נהפך לקורבן המאורעות האלו ומאבקי הכוח שמאחוריהם. השאלה, לכן, איננה רק מיהי מרים טלבוט, ומיהי אותה לא-מרים שגופתה נפלטת מן הסיין, וגם לא רק מהו תפקידו של ההיסטוריון (שהוא לא רק אדמס אלא גם זנסי עצמו), המבאר לנו את השתלשלות הארועים, לעומת זה של הבלש, שנוטל על עצמו חקירה מסוג אחר. השאלה העיקרית שנשאלת ב'פנמה' היא מה מנהל את העולם? והתשובה: סבך של קנוניות, שחיתות, מניפולציות ותככים פוליטיים. בקצרה, כוח. וכדי לשמר אותו: שוחד, רצח – כל האמצעים כשרים. (מזכיר לכם את הא-פרשה המסעירה? לא מקרה… ואל תלכו שולל אחרי זה שפה (עדיין?) אין רצח. ספר כמו 'פנמה' מחקה את המציאות, לא המציאות את הספר).

הרעיון שהמדינה היא מנגנון של אלימות ממוסדת איננו חדש. ביסודו הרעיון המדיני הוא טוב, רק חבל שמשהו מתקלקל בדרך. האזרחים נדרשים לוותר על פתרון סכסוכים בדרכי כוח תמורת הגנה על חייהם, ביטחונם, רווחתם ושמם הטוב. אבל המדינה עצמה מפעילה מנגנונים אלימים של כוח. חלקם גלויים כמו משטרה ובתי-סוהר, וחלקם סמויים יותר. אלו מופעלים בעזרתן הנמרצת של מניפולציות מן הסוג הגרוע ביותר, מפני שהן גורמות לנתינים להאמין שזהו מופע של "נייטרליות המדינה" בעוד שלמעשה מתבצרות מאחוריהן קבוצות כוח שהפוליטיקה מהווה את החזית למאבקיהן. אלא שהפוליטיקה שולטת גם על השיח ולכן פעולתו של האזרח היחיד נקראת "אלימות", בעוד זו של המנגנון החברתי חפה מכל תיוג מפליל (מזכיר לכם פרשה אחרת, מקומית יותר? אהה!) האם אפשר להתמודד עם אלימות בדרך לא אלימה? זו שאלה ללא תשובה, בינתיים. התשובה שיש לנו בוודאות היא זו של לורד אקטון: כל כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. ומשום שברור שמתוך תאוות הכוח מתחילות כל הצרות, הרי המסקנה הפוליטית היא, מן הסתם, לשים איזונים ובלמים על הכוח הזה. לדאוג לכך שתהיה אופוזיציה חזקה ולו רק מתוך האינטרס של האזרחים לדעת את האמת שהשלטון מנסה להסתיר, ולתת לה אפשרות להחליף אותו once in a while.

"אימפריית הדמיון מושלת זמן-מה, והיא מתוקה ומשוחררת, אבל אימפריית הכוח מושלת לעד", מצוטט פסקל לקראת סוף הספר. כמעט כמו כל דבר אחר בו, זה לא בדיוק מה שזה נראה. האם העובדה שאת הספר עצמו אנו קוראים באמצעות מנגנון מתווך של דמיון – בכוח הסיפור הבדיוני – לא אומרת שבכל-זאת הדמיון מנצח את הכוח, הבדיון את המציאות? בדרך מסוימת לפחות, נקווה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »