Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אשמה’

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

המשך…

Read Full Post »

אבי המנוח היה נוהג לומר שיש שתי מילים המסכנות חיי נישואים: “תמיד” ו”אף פעם”. רוצה לומר, ויכוחים ומריבות המתחילים ב”את תמיד..” או ב”אתה אף פעם לא..”.  אבל יש עוד סכנות במושג הכול.

“כולנו אשמים” הוא משפט קלישאי שחוק שמרבים לשמוע על רקע תופעות חברתיות או פוליטיות שליליות. כולנו אשמים ברצח במשפחה? באלימות במועדונים? בהתפרעות המתנחלים? ובכן, לא. ונעזוב בצד את ההבחנה בין אשמה לאחריות. כולנו אשמים משמעו למעשה שאיש אינו אשם. זוהי אמירה חסרת משמעות, ריקה מתוכן, שלמעשה מסירה אחריות מכולם. כמה נעים לחסות בחיק החמים של “כולנו”. כן, כולנו אחראים לפעולות הממשלה שלנו, גם מי שהצביעו למי שבאופוזיציה. אבל האמנם אפשר להשוות את האחריות הזאת לאחריות של מי שעומד בראש רשויות הרווחה? של השוטר שקיבל את התלונה? ובעיקר: מרוב שכולנו אשמים שוכחים שהאשם העיקרי הוא בכל זאת מי שלחץ על ההדק. מי שחנקה. ואין לי שום חשק לשחרר אותם מאחריות.

להתנערות מאחריות שמאפשר ההמון יש גם רמה מעשית מאד: ידוע שאנשים נוטים פחות להגיש עזרה ככל שיש יותר אנשים בסביבה העדים למעשה. כל אחד מניח שהשני יגש או יזעיק עזרה.

התכונה הזאת של השימוש ב”הכול” מתפקדת באופן מעוּות בהקשרים נוספים. ארגונים נוטים להרחיב את המנדט שלהם באופן מתמיד. גם כדי שתהיה להם תמיד עבודה, גם כדי להצדיק את המשך פעולתם. אבל כאשר ההרחבה הזאת משתמשת בכשל המושגי של “הכול” היא מסכנת את המנדט המקורי של הארגון ואת יכולתו לקדם אותו ביעילות. אני עוקבת אחרי התופעה הזאת בתחום זכויות האדם, שמעניין אותי. לאט לאט סוגיות נוספות נאספות ומוכנסות תחת כנפי הארגון בשם זכויות האדם. מבלי להרגיש הוא נהפך כמעט לממשלת צללים, בעל אג’נדה חלופית בכל אחד ואחד מתחומי החיים. אג’נדה חלופית זה אחלה. אבל זכויות אדם הן תחום מובחן. שכוחן נובע מהמעמד המיוחד שיש לתביעות שלהן כלפי כל משטר או סדר-יום פוליטי. אם הכול זכויות אדם – שום דבר איננו זכויות אדם. וזה נכון לכל מושג אחר. שום דבר איננו “הכול”. לכל מאבק יש מקום וכמעט לכל מאבק יש גם ארגון. אבל מומלץ מאד לא לסכן לא את הדיוק המושגי, לא את האינטגריטי הארגוני ולא את יעילות המאבק. הסכנה אינה רק אמירות המתרוקנות מכל תוכן בעל משמעות, אלא גם פעילות מעוקרת, והסתכנות ב-backlash.

Read Full Post »