Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אתיקה עיתונאית’

מיהו איש רוח? על-פי מועצת העיתונות – נכון לעכשיו – זהו עיתונאי המועסק גם ככותב נאומים לראש הממשלה. כך עולה מההחלטה לדחות תלונה שהוגשה למועצה על כך ששני עיתונאים – דרור אידר מ"ישראל היום" ואורי אליצור מ"מקור ראשון" – מועסקים גם ככותבי נאומים ויועצים למשרד ראש הממשלה. ההחלטה, של המשנה ליועצת המשפטית של המועצה, נומקה בין השאר בטעם ש"אין פסול בכך שאנשי הרוח יעשירו בשפתם את שרוצים מנהיגי ציבור להביא בפני הציבור" (כפי שנכתב במכתב החתום בידי מזכ"ל המועצה, אריק בכר, המודיע למגיש התלונה, עו"ד ערן חרמון, על גניזתה).

להמשך קריאת הטור שלי ב’עין השביעית’

Read Full Post »

כדרכן של פשרות, הסדר הטיעון שנחתם בין הפרקליטות לאורי בלאו לא ירצה אף אחד מהצדדים. לא את המתנגדים להעמדתו לדין – מחמת התקדים המסוכן שנוצר כאן לדעתם מהעמדה לדין של עיתונאי על שביצע את עבודתו – שכן הסדר הטיעון משמעו למעשה הרשעה, על-פי כתב האישום המתוקן שיוגש. (וכדברי בא כוחו, בלאו לא כפר בעובדות שבכתב האישום). ולא את הסוברים, מן הצד השני, שהיה צריך למצות עם בלאו את הדין, שכן ארבעה חודשים עבודות שירות הם סנקציה קלה מאוד.

המשך…

Read Full Post »

פשע! נגד! האנושות!

קשה לכתוב טור שבועי בעיתון על סוגייה אחת. כל עיתונאית מכירה את התחושה: לפעמים צריך לחפש מתחת לאדמה את הנושא, את הזווית, את הייחודיות; לא לחזור על עצמך. התוצאה, לפעמים, היא שנכתבות שטויות, או שהכותב מפליג למחוזות רחוקים שהקשר בינם לבין מה שהטור אמור לעסוק בו קלוש.

קשה לי במיוחד לבקר טור פמיניסטי, שעצם קיומו בתקשורת הוא ברכה. אבל כשצריך אז צריך. לצפי סער זה קורה יותר מדי לאחרונה והטור היום של ‘גברת מג’ונדרת’ הוא דוגמא בולטת. האייטם הראשון עוסק בגירוש הילדים הסודאניים. זה מושווה לחטיפת ילדי תימן ונקבע שהוא מהווה פשע נגד האנושות. שכולנו משתפים איתו פעולה.

המשך…

Read Full Post »

הצעת החוק שמדוּוח כי הגישה ח”כ זהבה גלאון – להסיר אחריות פלילית מעיתונאי שהחזיק במסמכים סודיים לשם מילוי תפקידו – היא בעִתה. לא, למעשה העת היתה כשפרצה פרשת בלאו. אם לא קודם. שכן אם החוק במתכונתו הנוכחית בעייתי, אם סוברים שיש להכניס בו חריג לעיתונאים, מעבר לסעיף 113(ה) לחוק העונשין – המקנה הגנה למי שהחזיק במסמכים סודיים בתום לב ולמען מטרה סבירה – יש לפעול לתיקונו. הכפפה הזאת, שזרקתי מזמן, לא הורמה עד היום. וכל שחזינו בו הן הודעות, עצומות והפגנות נגד הפגיעה בחופש העיתונות המתבטאת בהחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו. ללא יוזמה מקבילה לתקן את החוק, אם סבורים כי הוא פגום, כל שנותרנו אִתו הוא טעם חמצמץ של קולגיאליות גרידא. וכבר כתבתי אז: “בין שאר תפקידיה הביקורתיים של התקשורת מצויה גם הביקורת על אי אכיפת החוק ועל אי-שוויון בפני החוק. לתפקיד הזה היא צריכה לבוא בידיים נקיות. ואלה קצת מתלכלכות שכשמדובר בקולגה פתאום צריך לא לאכוף את החוק.” הרצון לתקן את החוק על אף שהוא מקנה הגנות, כאמור, נובע מהטענה המוצדקת כי חופש העיתונות עלול להיפגע מעצם האיום להעמיד לדין והאפקט המצנן שלו, אף אם אחר-כך זה מסתיים בזיכוי.

המשך…

Read Full Post »

מנכ”ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, ניתץ את הלבנה האחרונה שנותרה מהחומה שפעם עמדה בין המחלקה המסחרית למערכת (או מחלקת התוכן) בתקשורת.

‘המחאה בקיץ היוותה מכה קשה לשוק הפרסום ובכללו לערוץ’, אמר לעובדים והוסיף כי ‘מחאה נוספת עלולה להוות מכת מוות’.

בעצם, צריך להודות למר ורשבסקי על גילוי הלב. הוא אולי הציג את העניין באופן עירום ובוטה, אבל הציג אותו ישר ולעניין. אולי עדיף על פני המתכסים בכל מיני סיסמאות יפות בעוד שבחדר האחורי אצלם במערכת השיקולים הם בסופו של דבר אותם שיקולים. מי שסבורים שהנכנסים לעסקי המו”לות עושים זאת מתוך חרדה לחופש הביטוי – כדאי שיחשבו שוב. במקרה הטוב, או הרע, חופש הביטוי הוא רק סיסמה שהמו”לים מדקלמים על מנת לאפשר לעצמם את החופש האמיתי שלשמו נכנסו לביזנס – החופש לקדם את האינטרסים המסחריים שלהם.

אבל לדבריו של ורשבסקי היה גם המשך. והוא יותר מעניין אותי כאן.

‘אנחנו עיתונאים’ אמר ורשבסקי, ‘אבל חשוב לשים לב שאנחנו מסקרים אירועים ולא מייצרים אותם’.

ואללה? ואללה!
ואני לתומי חשבתי שתפקידה של התקשורת – תמיד, ללא קשר למחאה או לעניינים אחרים שהיא עוסקת בהם – הוא לסקר חדשות ולא לייצר אותן. רק שיותר מדי עיתונאים שכחו את זה. הם מייצרים את החדשות ואחר כך מסקרים אותן; נהפכים למוקד הארוע (לדעתם); ומראיינים זה את זה בכל הערוצים כזונות המפרכסות זו את זו (הם יעדיפו שם את המשך הפסוק, מן הסתם. נו כן, תלמידי חכמים).

אז להוריד ווליום של סיקור כי זה פוגע במחלקה המסחרית – זאת בהחלט השחתה של העיתונות. לפחות זאת הראויה לשמה. אבל לפרסם בעמוד הראשון כותרת ענק “צאו להפגין!” – נו, גם זה לא מי יודע מה עיתונאות.

 

 

Read Full Post »

כהרגלו בכל פעם שמסתמן איום על ההרכב הרצוי בעיניו של בית המשפט העליון או על יחסי הכוחות בתוכו, פותח עיתון הארץ בקמפיין. הפעם לא בקמפיין מלוכלך וחסר מעצורים כפי שניהל בזמנו נגד פרופ' רות גביזון. בכל זאת, מדובר בגבר. אבל הוא מספק לנו בסוף השבוע כתבה רכילותית צהובה, חסרת כל ערך משפטי ונחותה מבחינה עיתונאית, על השופט אשר גרוניס, המועמד להיות נשיא בית המשפט העליון.

המשך…

Read Full Post »

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

על מה המהומה? הביקורת על הביקורת על הצעת החוק לתיקון לשון הרע התחלקה פחות או יותר לשתיים. האחת, ביקרה את התקשורת על הבורות שגילתה לגבי הצעת החוק עצמה. טענתה של השנייה היתה שלמי שעושה מלאכתו נאמנה, כותב אמת ובודק את דבריו – לא צפויה שום בעיה. “החוק לפרסום האמת”, הפליג ראש הממשלה בתארו אותו, בהגזמה מקבילה לאלה שכינו אותו "חוק ההשתקה". לשתי הביקורות משותפת הטענה נגד הניפוח ההיסטרי של הסיקור התקשורתי את הצעת החוק.

אפשר בהחלט להצטרף להערכה שהתקשורת לקתה בהיסטריה קלה בסיקור של הצעת החוק לתיקון לשון הרע. עצם כינויה "חוק ההשתקה" – לא בטורי הדעה אלא בידיעות החדשותיות(!) – היא ראיה מספיקה. כן, התקשורת היא שטחית, רדודה ופשטנית, עד כדי בורות לעיתים, צהובה ופאניקרית. מה עוד חדש? לא משהו שלמדנו ביומיים האחרונים. ובנוסף, היא מקימה כאן קול צעקה כי מדובר גם בה עצמה.

הביקורת השנייה המופנית למבקרים את הצעת החוק היא טענה שגורה כאשר מבקשים להגביל זכויות ובה אני מבקשת להתרכז. כשמדובר בזכות לפרטיות מספרים לנו שלמי שאין מה להסתיר אין בעיה. כשמדובר בזכות לחופש הביטוי (וחופש המידע) – שלדוברי אמת אין בעיה. אבל למשמיצים – להם לא תהיה תקומה. ולמה שתהיה, באמת. ובכן, כרגיל, לא זאת באמת הבעיה. אלא האפקט, ההשפעה של חוקים כגון אלה. וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, כחלק ממחאת הבלוגרים.

המשך…

Read Full Post »

ההתנצלות של ערוץ 10 אמש היתה מהמביכות שנראו על המסך (או נקראו). וכזאת היא היתה בין אם מוכתבת בין אם אותנטית. שכן אם אכן היה מקום להתנצל כי "לאחר שידור הכתבה בדקנו את ההאשמות. בדיקותינו גילו שהאשמות אלה היו – והינן – כוזבות לחלוטין" ו"אנו מצטערים מאד שלא בדקנו את ההאשמות האלה לפני ששידרנו אותן" – זהו ביזיון עיתונאי שהכתב, העורך ואולי עוד כמה היו צריכים לעוף בגללו. לבדוק בודקים קודם, לא אחר כך… אם, לעומת זאת, זוהי התנצלות שנכפתה על הערוץ ונוסחה הוכתב ע"י נשואה – שלדון אריסון אדלסון (כפי שנכתב למשל כאן) – הרי "אסור לעבור לסדר היום על מה שנראה בעינינו כשבירה של ערכים מקצועיים ואתיים" כדברי גיא זהר בהתפטרותו בשידור חי אמש.

זהר נקט צעד אמיץ (גם המחאה של אנשי המערכת, בשידור רולר הקרדיטים הריק), אף כי חלקי. הוא לא יגיש יותר את מהדורת 'השבוע' אבל ימשיך ב"מסגרות אחרות של ערוץ 10", לדבריו. אז נמשיך לראות אותו ב’היום שהיה’, אני מבינה. טוב, כולם צריכים להתפרנס. ואני אומרת את זה ברצינות לגמרי. נראה שכל משרה בתקשורת היום כרוכה בהתפשרות על סטנדרטים אתיים-מקצועיים. כי התקשורת משרתת יותר מתמיד את בעלי ההון שמממנים אותה, לא את האינטרס הציבורי. לראודור בנזימן המתפטר יש כנראה יותר אפשרויות במפת התקשורת הנוכחית. אם אכן ההתנצלות הוכתבה ונכפתה עליהם הר כגיגית בידי רון לאודר המחזיק כיום את הערוץ בחיים – ראשי הערוץ התכופפו, כנראה, כדי למנוע את התמוטטותו (שהיתה מביאה לפיטורין ואובדן פרנסה של עשרות אם לא מאות עיתונאים ועובדים אחרים בערוץ).

באותה מהדורה אמש שודרה כתבה ארוכה על אילן בן דב, שהכין אותו כתב עצמו שעל כתבתו על אדלסון נדרש הערוץ להתנצל. סגן מו"ל הארץ (והעורך המייסד של דהמרקר!) גיא רולניק אמר בדיון באולפן שהתקיים לאחר מכן, שלו בן דב היה נכנס כמשקיע לערוץ 10, כל הדיון לא היה מתקיים. צודק. ניפגש בכתבה שיכין הארץ על ליאוניד ("שלא בפניו") נבזלין.

הסיפור הזה עצוב ומדאיג מכל זווית שלא מסתכלים עליו. לכולנו יש אינטרס בתקשורת חופשית ומגוונת. שגם יודעת להתנצל כשבאמת צריך, לא רק כשהיא מקבלת מכתב מעורך-דין צמרת של טייקון זה או אחר. שבמבחן התוצאה אפילו לא פועל תמיד לטובת הלקוח שלו.

בכל מקרה, התקשורת כולה נחלשה מהביזיון שראינו אמש. מעתה בעלי ההון חזקים קצת יותר ולנו יש תקשורת חופשית קצת פחות. אבל לפחות אנחנו יודעים את זה; נחמה פורתא.

נוסח ההתנצלות של ערוץ 10

Read Full Post »

אתמול הותר לפרסום כי נסגר תיק אונס נגד איש תקשורת "מוכר". התיק נסגר בשל חוסר ראיות. על הפרשה הוטל חודשים רבים צא"פ נרחב. תחילה ע"י המשטרה לצרכי חקירה וכשזאת ביקשה להסירו – לבקשת החשוד. כעת צומצם הצא"פ רק לזיהויו של איש התקשורת.

כמו בעבר – למשל ברשימה אחד משלהם שפירסמתי בעין השביעית – גם כעת אני מתכוונת לכתוב רק על ההיבט התקשורתי של הפרשה. (על צא"פים ואיסורי פרסום בכלל בהקשר זה כתבתי בזמנו כאן בבלוג). בעין השביעית שאלתי, בזמנו, האם התקשורת חורגת ממנהגה ואינה מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום בפרשה רק משום שהחשוד הוא עיתונאי.

מה קרה כעת, משהוסר הצא"פ על פרטי הפרשייה עצמה?

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »