קרוא וכתוב

הדבר העיקרי ואולי היחיד הטוב שניתן לומר על מערכת הבחירות הקרובה, הוא שהיא תהיה קצרה. למגינת לבם של כל גוזרי הקופונים למיניהם. תעשייה שלמה הרי מתפרנסת מבחירות; כולל יחצ”נים, פרסומאים וגם כלי תקשורת, שכידוע חלקם נמצאים לאחרונה במצב לא משהו. אין שום סיבה למערכת בחירות שאורכת יותר משלושה חודשים; וגם את זה אפשר לקצר כמו שיודעים לעשות במדינות אחרות, קצת יותר גדולות (בריטניה, למשל), שבהן מכריזים על בחירות תוך כמה שבועות.

המשך…

Read Full Post »

ממש במקרה יצא לי לשמוע חלק ממסיבת העיתונאים של אולמרט ברדיו, בדרכים. רק קצת לפני כן, כשפתחתי את אותו רדיו, נודע לי על הרחש-בחש שאחז את המערכת מוקדם יותר, חרושת השמועות והירידה בבורסה; כך שלא הספקתי אפילו להיכנס למתח. יוסי גורביץ כתב בבלוג החברים של ג'ורג' (מומלץ מומלץ) שלא קל לו, אבל הוא חייב מִלה טובה לאולמרט על החשיפה המלאה ואי-ההסתרה של מצבו הרפואי. בסוף תגובתי כתבתי שבמחשבה שנייה אכתוב על זה פוסט. ובכן:

לאולמרט לא היתה הרבה ברירה. זה לא העידן של הסרטן של גולדה או אשכול ואפילו הדיכאון של בגין. הסיפור של שרון הוא כמובן עניין אחר, ורלוונטי ישירות לענייננו ביותר ממובן אחד, כפי שנראה מיד. היום לא ניתן להסתיר את עצם קיומו של מצב רפואי (להבדיל מגילוי אמיתי של חומרתו). בעידן התקשורת החזותית הפולשת לכל פינה והאינטרנט שמסדרת לכל בעלת גישה תחנת שידור – זה פשוט בלתי אפשרי. קשה לנו היום להעלות על הדעת איך רוב אזרחי ארה"ב כלל לא ידעו בזמנו שנשיאם רוזוולט יושב על כסא גלגלים. אולמרט ידע היטב שבכל מקרה מצבו היה מתגלה. ושאם זה ייצא לא ישירות ממנו כמו שעשה אלא דרך שמועות ו”גילויים” עיתונאיות – מצבו יהיה הרבה יותר גרוע. לא רפואית, כמובן, אלא ציבורית. הוא גם לא יוכל לשלוט במידע שייצא, וגם יצטייר כמי שמבקש להונות את הציבור כחלק מניסיונו להוסיף ולהיאחז בתפקידו. לכן לא הייתי מתפעלת יתר על המידה מכנותו וחושפנותו. כן הייתי נותנת לו ציון טוב בהבנת הכוחות הפועלים בזירה, בעיקר התקשורתית, אבל הוא ממש לא זקוק לציון כזה ממני.

אלא שמנין לנו לדעת שאולמרט אכן חשף "הכול"? ההנחה הזאת יכולה להיות תוצאה של מניפולציה מכוונת. אולי זה בדיוק מה שאולמרט רוצה שנחשוב. אולמרט, או יועציו, יודעים היטב שכאשר מציגים חשיפה כביכול, יניחו השומעים והצופים כי הם אכן מקבלים חשיפה. דווקא "חשיפה" מאפשרת להסתיר את מה שרוצים להסתיר באופן מתוחכם, ובטוח, הרבה יותר מאשר ניסיון הסתרה. זה נימוק נוסף לטובת הצעד שעשה אולמרט מבחינת האינטרסים הצרים שלו, אבל במקרה הזה אנו זקוקים דווקא לביקורת, לא לתשבחות. ובכן, לכאורה אכן חשיפה מרשימה. אבל כבר בשמיעה ראשונית ניתן להעריך כי מדובר בהמעטה מאד אופיינית. שגרסה שמדובר רק ב"סימנים ראשונים לגידול" (סימנים או גידול?), “גידול מיקרוסוקופי”, “אהיה כשיר למלא את תפקידי באופן מלא” וכן הלאה. אולי הכול נכון, אבל – וזאת השאלה שעלינו לשאול כצופים ומאזינים לא תמימים – איך אפשר לדעת?

הבטחתי את שרון. יש לנו כבר ניסיון מאד גרוע עם המקרה שלו, שבו רופאיו שיתפו פעולה עִמו ועם יועציו כדי ליצור מצג-שווא של ארוע קל וחולף. כלומר, הם העדיפו את האינטרסים הפוליטיים שלו על פני האינטרסים הרפואיים שלו כפציינט. זה חמור מבחינת התנהלותם כרופאים, שאמורים לשים את האחרונים בראש מעייניהם, לא להיות שותפים לספינים פוליטיים של יועצי תקשורת. את המחיר הוא שילם אח”כ בגדול. לא פלא שהעיתונאים חשדנים עכשיו גם כלפי הסיפור של אולמרט, מעבר לחשדנות הרגילה שעליהם להפגין בכלל וכלפי פוליטיקאים בפרט.  גם אם יכול להיות, ויכול להיות, שכל מה שאולמרט ורופאיו אמרו היתה אמת לאמיתה. (שימו לב שאחד מהרופאים היה מעורב גם בסיפור שרון; הוא יכול להלין רק על עצמו אם עכשיו קצת פחות מאמינים לו). בסופו של דבר, יותר משהרופאים יודעים בעניינים האלה – הם לא יודעים. אבל דווקא זה מחייב קצת ענווה (בכלל, לא רק לגבי פציינטים שהם ראשי-ממשלה). לכן דווקא הביטחון העצמי והנחרצות  – מחייבים ספקנות מצדנו.

אחת מהשאלות שהופנו לרופאיו של ראש הממשלה היתה השאלה העקרונית האם לדעתם מחויב ראש ממשלה בדיווח שגרתי אודות מצב בריאותו לציבור. כיום אין חובה שבדין לעשות זאת (אולי זה מקור המִלה הטובה שקיבל). לא ברור מדוע הופנתה השאלה לרופאים. זאת איננה שאלה רפואית, זוהי שאלה של אתיקה ציבורית. מובן שעל רופאיו חל איסור לדווח לציבור, או למאן דהוא, על מצבו הרפואי ללא אישורו, כלומר ויתור על סודיות מצִדו. אלא שחובה זאת חלה כלפי כל פציינט, לא רק אם הוא מתגורר כרגע ברח' בלפור בירושלים. יותר מדי רופאים לא מקיימים את החובה הזאת. אין כמעט יום שאנחנו לא רואים בטלוויזיה רופאים המדווחים לצופים על מצבו של פצוע מתאונת דרכים, ארוע פלילי או פיגוע. משום מה אז הם שוכחים את חובתם לשמור על חיסיון רפואי. אבל השאלה כאן נוגעת לפציינט עצמו, ולהתנגשות בין שתי זכויות: זכותו לפרטיות וזכות הציבור לדעת את מצבו הבריאותי של מי שמקבל עבורו החלטות, גם הרות גורל. לא מדובר כאן ב'עניין לציבור', שיכול להתפרש ככל מה שמעניין את הציבור, אלא ב'עניין ציבורי' פר אקסלנס. לעומת מצבם של נפגעים בתאונות או פיגועים, שזכותם לפרטיות צריכה להישמר, האזרחים רשאים – וחייבים – לקבל מידע בדוק על מצבו הרפואי של ראש הממשלה. זאת כדי שהם יוכלו לשקול האם הוא פנוי לעסוק בעניינים שעבורם נבחר והאם שיקול דעתו לא עלול להיפגע, ולסכן אותם. האזרחים, בואו לא נשכח, הם הריבון. ראש הממשלה מכהן מתוקף הסמכות שהם נתנו לו. יתכן מאד שהגיע הזמן לעגן את חובת הדיווח הזאת בדין.
ואיחולי רפואה שלמה לאהוד אולמרט.

עוד בנושא:
ואם זה לא היה ראש הממשלה

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

פרקליטי הנשיא חזרו בהם מהודעתם כי לא יופיעו בפני ועדת הכנסת, שתתחיל מחר בדיון להדחת הנשיא על-בסיס קובלנתם של 40 חברי-כנסת. אבל הם מותחים ביקורת חריפה על עצם זה שעוד לפני השימוע של קצב בפני היועץ המשפטי לממשלה הוא ייאלץ להציג ראיות ולהתגונן בפני הכנסת, שאיננה רשות שופטת. הם גם לא מתכוונים לדבֵּר או לענות לשאלות שם. ממש שלושת הקופים (פחות אחד).

קשה לחשוד בשני הפרקליטים המכובדים שאינם מכירים את חוק יסוד: הנשיא. נדמה לי שהם גם לא לוקים בהבנת הנקרא. כך שהאפשרות הנותרת היא שהם פשוט בוחרים להתעלם מסעיף 20(א) לחוק זה: "הכנסת רשאית, בהחלטה, להעביר את נשיא המדינה מכהונתו, אם קבעה כי אין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה". ההדגשה היא שלי, לנוחות עמיתי המלומדים. לא מדובר בכך שמדיחים אותו בשל כך שהוא מורשע בדין או מועמד לדין, משום שאותו חוק עצמו לא מאפשר העמדה כזאת לדין של נשיא מכהן. מדובר בהתנהגות שאיננה הולמת. אדם יכול לצאת זכאי במשפט, או לא להיות כלל מועמד לדין, ועדיין להתנהג באופן שאיננו הולם את מעמדו.

רחמונעס

הנשיא בדימוס ברק מסביר למה חיבק את קצב: "ריחמתי עליו, ופחדתי שהוא יתקע לעצמו כדור בראש".

סעיפים 20(ג) ו-20(ד) לחוק היסוד מפרטים את הנוהל שבו תינתן ההזדמנות לנשיא המדינה להשמיע את דברו ולהיות מיוצג בפני הוועדה. הזדמנות שהנשיא ובאי-כוחו הנכבדים רשאים לא לנצל, אבל שעולה בקנה אחד עם זכות הטיעון שהיא זכות יסוד. הם העדיפו לעשות כאן מניפולציה קטנה. זה רק מתאבֵּן זעיר בדרך למנות העיקריות שעוד נכונו לנו, ואני חוששת שהן תהיינה הרבה יותר קשות לעיכול מבחינת מה שירשו לעצמם המעורבים כלפי המתלוננות.

ישננו עורכי-הדין הנכבדים 100 פעם: "העניין שבגינו מבקשים להדיח את הנשיא איננו משפטי. העניין הוא תרבות פוליטית ואתיקה ציבורית". זה לא נכון, כמובן, שהפרקליטים לא מבינים. הם מבינים מצוין. אבל המניפולציה שלהם נופלת על קרקע תחוחה היטב שנקראת המשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל. המושג "זה לא ייעשה" לא קיים. הרעיון שיש התנהגות שאיננה ראויה או איננה הולמת איש ציבור – נעדר. הכול רק פלילי או תקין. מי שמקבל תעודת יושר או זיכוי מסתובב כתרנגול בלול, במקום להליט את פניו בידיו על כך שהגינותו מוטלת בכלל בספק. הפוליטיקאים מגלגלים הכול לפתחו של בית המשפט ואחר-כך מתבכיינים שהוא מתערב בתחומים לא לו. הפתרון חייב להיות בביסוס סטנדרטים של אתיקה ציבורית ובהחזרת המושג של "לא ייעשה" לתפקוד בחיים הציבוריים. מי שדבק רבב בבגדו לא יכול לכהן במשרה הרמה ביותר במדינה. רק כשהאמיתות הפשוטות האלו יחזרו להיות ברורות ומובנות מאליהן – תהיה תקומה לזירה הציבורית בישראל.

עוד בנושא: חזקת החפות והאמון הציבורי

Read Full Post »