Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בחירות’

ועדת האתיקה של רשות השידור דנה בשיבוצה של המגישה גאולה אבן להגשת משדר הבחירות המרכזי (יחד עם אילה חסון), אך התפזרה ללא המלצה בשל דעות חלוקות בנושא. כך הדיווח היום, המביא מן הדעות השונות של חברי הוועדה.
הבעיה שבלב המחלוקת היא הקשר הרומנטי שמקיימת אבן עם מועמד מרכזי ברשימת הליכוד ביתנו, אחד גדעון סער.

שווה בעיקר להתעכב על תגובתה של רשות השידור, המובאת בסוף הידיעה:

רשות השידור אינה עוסקת בחייהם האישיים של עובדיה. הנהלת הרשות סומכת על שיקול הדעת, יושרתה והבחנתה המקצועית של העיתונאית גאולה אבן ובמידה שתתעורר בעיה כלשהי, הרשות תידרש אליה.

המשך…

Read Full Post »

הדבר העיקרי ואולי היחיד הטוב שניתן לומר על מערכת הבחירות הקרובה, הוא שהיא תהיה קצרה. למגינת לבם של כל גוזרי הקופונים למיניהם. תעשייה שלמה הרי מתפרנסת מבחירות; כולל יחצ”נים, פרסומאים וגם כלי תקשורת, שכידוע חלקם נמצאים לאחרונה במצב לא משהו. אין שום סיבה למערכת בחירות שאורכת יותר משלושה חודשים; וגם את זה אפשר לקצר כמו שיודעים לעשות במדינות אחרות, קצת יותר גדולות (בריטניה, למשל), שבהן מכריזים על בחירות תוך כמה שבועות.

המשך…

Read Full Post »

ולכן לא למי שעלול לתמוך באפשרות שהוא יקים את הממשלה

נדב פרץ העביר אלי את השרביט במשחק הרשת למה לא ביבי, שפתח בו איתי אשר. למרות שהוא יודע שמשחקי רשת זה לא הקטע שלי, כתב.

נכון, משחקי רשת זה לא הקטע שלי (מכיוון שאני קצת תחת השפעתו של 'ואלס עם באשיר' שראיתי אתמול, אפשר לומר: לא בסיסטם שלי…). אבל זהו, שזה לא משחק. למרות שזה ברשת. ברור שאלו החיים שלנו, נכון? החיים האמיתיים. RL. שחלק מהם מתקיימים מול המסך, בגלישה, בקריאה וכתיבה, באינטראקציה ברשת. אבל החלק הרשתי שלהם לא מנותק מהמציאות, בעיני; הוא רק פן אחד שלהם. בדיוק כמו שלקרוא זה לא משהו מחוץ לחיים האמיתיים, כמו שאמרה לי נורא מזמן מישהי, אלא חלק מהחיים. חלק אהוב במיוחד. בכל אופן, איפה הייתי? כן. זה לא משחק. זה ממש ברצינות.

אני לא מתכוונת לכתוב דיסרטציה או לספק הסברים מלומדים למה לא ביבי. מה גם שאחת הסיבות המרכזיות מבחינתי שאסור שהאיש הזה ישוב להיות ראש הממשלה היא אישיותית: הוא נוכל בעיני. כמובן שאפשר להזכיר כמה סיבות כלליות יותר. בגלל המנהרה; בגלל הפזיזות וההילחצות; בגלל ה"הם לא יהודים"  ו"הם מ-פ-ח-דים";  בגלל הדמגוגיה, ההסתה וההשתלחויות הבלתי פוסקות; בגלל ליבוי השנאה בין הקבוצות השונות ופרימת אחרוני התפרים שהחזיקו יחד את החברה הישראלית.

מכיוון שבבחירות האלה יש מצביעים שוודאי לא זוכרים את כהונתו הראשונה והקטסטרופלית, כדאי היה להפנות למאמרו הנפלא של דורון רוזנבלום, שהתפרסם למחרת הבחירות שבהן הפסיד ביבי. למרבה הצער לא מצאתי ברשת את המאמר, שבו, בין השאר, דימה את השקט שהשתרר עם ירידתו מהבמה הפוליטית לשקט של הפסקת טרטור מחריש של מקדח הפועל מתחת לבית במשך שנים*. רק ציטוט קצר מצאתי:

"מה היה הדבר הזה שנמשך שלוש שנים? מי היה הטיפוס הזר והמוזר הזה, שצץ והרס את חיינו הישראליים, הגיר לתוכם את רעליו, הרס ככל שיכול היה, ונעלם פתאום כלעומת שבא? […] נתניהו, שהשווה את עצמו לצ'רצ'יל, סיים את דרכו כאפיזודה משונה וכהחמצה משוועת, כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה שלנו: 'באתי, הרסתי, הלכתי'".

כשרוזנבלום פירסם את מאמרו, האפשרות שביבי יחזור אי-פעם אל הבימה הפוליטית נראתה הזויה, כמו שאומרים היום. " זהו, הוא גמור. הוא לעולם לא יחזור", אמרה לי אז מישהי. אז מה, חלום הבלהות הזה עומד להתגשם?

כלכלה היא כמובן עניין מרכזי בסיפור של ביבי, המנסה למצב את עצמו כמר כלכלה של ישראל. מכיוון שזה לא תחום התמחותי, אספר סיפור אישי.
לפני שנים אחדות, הייתי בביקור בניו-יורק. הוזמנו לארוחת ערב אצל בן-דוד של ד', שכיהן בתפקיד בכיר במוסד אקדמי בעל שם בעיר. דירתם של מ' וב' ממוקמת באחד הרחובות היוקרתיים של מנהטן וגם היא, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לא ממש משכן עוני. בואו נסתפק בכך שעל קירות פינת האוכל תלויות תמונות מקור של אנדי וורהול. ישבנו ונגסנו במתינות (אני ממש חששתי לעשות בושות, האמת). ואז מ' הזכיר את שמו של ביבי, כבדרך-אגב. "יש לך קשר עם ביבי?" שאל ד', חצי בנימוס חצי בהתעניינות. "בוודאי, הוא היה כאן פעמים רבות לארוחת ערב. ישב באותו כיסא שלך", השיב מ'. ד' כמעט נחנק. לאחר שלגם מעט מים, קיבלנו עוד קצת פרטים. מתברר שביבי היה מרצה אורח מבוקש בביה"ס שמ' עומד בראשו. השניים התיידדו וביבי, כאמור, התארח מספר פעמים (גם עם שרה) באותה פינת אוכל שבה ישבנו גם אנו. מ' מעריך אותו מאד. עכשיו הוא שר האוצר אז הם מתראים פחות. "אמור לי", שאלתי את מ', "האם היית מסכים לתֵאור שמה שביבי מבקש לעשות במודע זה לפרק את מדינת הרווחה?". "בהחלט", השיב מ'.  אני את התשובה שלי קיבלתי. מקווה שגם אתם.

* העירו לי שיתכן שהיה זה דימוי של עמוס עוז ולא של רוזנבלום. הציטוט שהבאתי, בכל אופן, מרוזנבלום.

את השרביט אני מעבירה לדניאל בלוך, לאורית קמיר ולאורית עריף [בתקווה לקבל תשובה מאוירת..:-)].

Read Full Post »

כותב אלוף בן בהארץ של יום חמישי על אכזבתו מוועדת וינוגרד: "יש 'חשיבות ציבורית חיונית' לשאלה, אם בראש המדינה והצבא עומדים מנהיגים ומפקדים הראויים לכך. אם ההגה הלאומי מופקד בידי אנשים שכשלו, חובת הוועדה לדאוג להחלפתם." כותרת המאמר הזה היא ההחמצה של וינוגרד. אבל משקוראים את המשפט הזה, נראה כי נכון יותר להכתירו כאי-ההבנה של בן. מבחינת הבנתו בדמוקרטיה, היה צריך בן לקבל ציון 'בלתי מספיק'.

מהכתב המדיני של עיתון הארץ ניתן לצפות כי יזכור שהריבון בדמוקרטיה הוא האזרחים. בדמוקרטיה ייצוגית בשיטתה הנהוגה אצלנו הם בוחרים את נציגיהם לפרלמנט ואלו – את הממשלה. כאשר הממשלה כושלת לדעת האזרחים – בידם להחליפה באמצעות נציגיהם, שהפיקוח על הממשלה הוא אחד מתפקידיהם החשובים. לא רק ששום ועדה אינה חייבת, אלא היא אינה רשאית להחליף ראש ממשלה נבחר. אם האופוזיציה כושלת בתפקידה לבקר את הממשלה, אם נציגיהם של האזרחים מעדיפים שלא להחליף ממשלה כושלת ואפילו אם האזרחים עצמם שבים ובוחרים את אותם מנהיגים כושלים – זה חבל מאד. אך זה איננו מעניק שום הרשאה לא לוועדה ולא לבג"צ להחליף אותם; ודאי לא בהליך כמו זה של ועדת חקירה או בדיקה, שעל מסקנותיו אין ערעור. נדמה לי שבן היה פחות נלהב לו הוועדה היתה מסיקה מסקנות אישיות גם לגבי עיתונאים (אחדים מהם נושאים באחריות מסוימת להשפעה על מהלכים של מלחמת לבנון השנייה, יש הטוענים). וחברי כנסת ודאי לא היו מצדדים ב"זכותה" של ועדה כזאת לקבוע כי הם – שנבחרו לתפקידם – צריכים לפרוש ואינם רשאים שוב לעולם להיות נבחרי ציבור. כדאי שחולשתם הפוליטית של נבחרינו ותסכולם המקצועי של עיתונאים – שלא מצליחים להשפיע עליהם – לא יובילו אותם לקביעות מופרכות המעידות כי הבנתם בדמוקרטיה שואפת לאפס.

באפריל כתבתי רשימה על ועדת וינוגרד, שסעיפה השלישי דן בסוגייה הזאת. מפאת הרלוונטיות שלהם, אני מביאה את הדברים שוב.

היום שבו תיגמר הדמוקרטיה הייצוגית

הוא היום שבו ועדה – בדיקה או חקירה – תמליץ כי ראש ממשלה צריך להתפטר בשל תפקוד פוליטי לקוי. הוועדה צריכה להגיש מסקנות, נוקבות וחמורות ככל שיהיו, לגבי תפקודו של הדרג הפוליטי. את המסקנות הפוליטיות צריכים לקבל האזרחים. ישירות בקלפי, בהפגנות, או באמצעות נציגיהם הנבחרים בפרלמנט. למרות הביקורת שנהוג להשמיע על ועדת אגרנט בעניין זה, הרי ההפרדה שהיא שירטטה בין הדרג המבצע הממונה לבין הדרג הפוליטי היתה נכונה מבחינה דמוקרטית. בסופו של דבר, שלחו האזרחים את ממשלת המחדל הביתה, ובצדק. אבל אין קיצורי דרך, ואוי לנו שוועדה כזאת או אחרת, שאיננה מבטאת את רצון העם במובנו הדמוקרטי – תיקח על עצמה את התפקיד הזה. נציגינו בכנסת הם הם שצריכים לתבוע מן הממשלה דין וחשבון על פעולותיה הפוליטיות ונשיאה באחריות בגינן, בשם שולחיהם. לא לצפות שוועדת בדיקה או חקירה תשלח את הדרג הפוליטי הביתה במסגרת המלצות אישיות, לראות בכל מסקנה שאיננה כוללת המלצה כזאת משום מעילה של הוועדה בתפקידה, או לצפות שבית המשפט העליון יוציא עבורם את הערמונים מן האש. זאת איננה מלאכה פוליטית קלה והיא כרוכה בלא מעט תסכול, אבל יש להיזהר מפני פגיעה אנושה ברעיון שהממשלה צריכה לשאת באחריות פוליטית בגין מעשיה בפני שולחיה. ושאת האחריות הפוליטית הזאת צריך לקבוע העם בדרכים הדמוקרטיות שנועדו לשם כך, לא ועדת חקירה ולא בית המשפט. הדרג הפוליטי הוא דרג נבחר ואת החשבון אתו צריך לעשות העם, בין השאר על בסיס הממצאים והמסקנות שוועדה כזאת מגיעה אליהם. כולי תקווה שמסקנותיה יגרמו לעם לצאת לרחוב ולדרוש את לכתה של הממשלה. אבל היום שבו ועדה זאת או אחרת תפיל ממשלות באופן ישיר יהיה סופה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכן בית-המשפט צריך לנהוג ריסון יתר ולהיזהר רוב זהירות מפני החלת המשפט המינהלי באופן גורף על החלטות פוליטיות שהממשלה נבחרה בדיוק כדי לקבל אותן.  המלצותיה של ועדת כהן לגבי שרון לא גובשו בשל תפקודו הפוליטי הלקוי אלא בשל מעורבותו בפשעי מלחמה.  עיתונאים ואנשי ציבור המבקשים המלצות אישיות בדמות ראשו של פוליטיקאי זה או אחר, רצוי ראש-הממשלה – לא מבינים כי הם כורתים את הענף שעליו הם עצמו יושבים, יחד עם כולנו. הליכים דמוקרטיים לא יכולים להיות טובים רק כשהם מביאים לתוצאות הפוליטיות המועדפות עלינו. הבו לנו ממצאים ומסקנות, קשות ככל שיהיו. תנו לנו – האזרחים ונציגיהם הנבחרים – את מלאכת התרגום המעשי שלהן לכלל המלצות פוליטיות לגבי הדרג הפוליטי.

מתוך שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון) 18.4.07

Read Full Post »

זה לא נגמר היום

במובן מסוים זה כן נגמר – היכולת להשפיע. כי תקופת הבחירות היא אולי התקופה שבה הפוליטיקאים קשובים ביותר לציבור, זה שהם מבקשים את תמיכתו. זהו אולי הזמן היחיד שבו באמת אכפת להם ממה שאנחנו חושבים עליהם, לפחות אם הם מאמינים שזה יתורגם להצבעה בקלפי. אז אם נפגשתם עם פוליטיקאים בתקופה הזאת, פנים אל פנים, בטלפון או ברשת, והקשיתם עליהם – יתכן שהשפעתם לא פחות משישפיע הפתק שלכם היום. זה מסתיים ממש עוד מעט.

הפוליטיקאים שקוראים לכם לצאת להצביע לא מודאגים מאדישות הבוחרים כאינדיקציה למצבה העגום של הדמוקרטיה. (כל כמה ששיעור ההצבעה יהיה נמוך היום, הוא עדיין גבוה יותר משל רוב המדינות הדמוקרטיות. אבל שם, כמובן, לא עומדים על הפרק עניינים של חיים ומוות). אם הם מודאגים, זה משום שהם מעריכים ששיעור הצבעה נמוך יזיק למפלגה שלהם, זו שהם מבקשים להיבחר במסגרתה.

הצבעה היא זכות שאין לזלזל בה, במיוחד לנוכח היעדרה במקומות כה רבים בעולם. מקבוצות רבות היא נשללה במשך דורות, והיא לא הושגה בלי מאבק. לא צריך לקחת אותה כמובנת מאליה. אין לוותר על שום ערוץ, צר ככל שיהיה, לנסות ולהשפיע על צביונה של החברה שלנו. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי גם מצד הבוחרת, המתקשה למצוא את המפלגה המתאימה לה בדיוק ומוצאת פגם בכל אחד מהמועמדים המובילים. לו הייתי בארץ היום, הייתי מממשת אותה. (כן, יובל, הצבעתי אצלך, אל תדאג…).  אבל מחר כבר ישכחו הפוליטיקאים את "דאגתם" לנוכח האדישות של הבוחרים הישראלים. מחר הם כבר יחדלו להרגיש מחויבים למה שהם הצהירו עליו. אז למה מתפלאים שבציבור, ובין הצעירים בעיקר, שוררת אדישות קטלנית, אם לא מיאוס, תסכול שמקורו בתחושה שלא משנה למי נצביע, "הכל אותו דבר"? האחריות לכך נופלת קודם כל על הפוליטיקאים הצינים, תאבי הכוח, שהיום אומרים כך ומחר עושים אחרת. ואחר-כך על אותם חלקים בציבור שלא מענישים את אותם פוליטיקאים, ולא יוצקים תוכן במושג accountability. כשמפלגות שהצמיחו פוליטיקאים מושחתים לא נענשות – מדוע שהם לא ימשיכו לחגוג על חשבוננו?

דמוקרטיה איננה מסתכמת במימושה של זכות ההצבעה בקלפי אחת לארבע שנים. את ההשפעה שלנו צריך לתרגל מדי יום, בכל הכלים האזרחיים העומדים לרשותנו. במובן הזה, זה לא נגמר היום. אבל כל זה לא יעזור אם המושג של accountability לא יכה שורש במערכת הפוליטית הישראלית. זהו אולי הצורך הדחוף ביותר שלה. אם זה לא יקרה, הפוליטיקאים ימשיכו לנפנף אותנו, ולנו לא יהיה למי לבוא בטענות אלא לעצמנו. עד לפעם הבאה שהם יבקשו את אמוננו, באותו חריץ הזדמנויות דק שבין ההכרזה על בחירות חדשות לבין סגירת הקלפיות.

וכמובן, הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה בערבון מוגבל מאד. לרבים הנתונים לשליטתה של ישראל אין כל זכות הצבעה. תמונה שפורסמה היום בניו-יורק טיימס ממחישה זאת אולי יותר מכול. רואים בה חייל מצביע בקלפי צבאית ב"גדה המערבית". המקום שלתושביו, הנתונים יותר מכל לשרירות הלב של השלטון הישראלי, אין כל השפעה עליו. מרוב דיבורים חברתיים בבחירות האלו, נשכחה העובדה שזהו אולי הפגם המרכזי של הדמוקרטיה הישראלית, והליקוי המוסרי העיקרי שלה. אם לא נעשה ככל שביכולתנו, בקלפי ומחוצה לה, לסיום הכיבוש, מה שיסתיים הוא ה"דמוקרטיה" הישראלית.

[הערה: השימוש ב"פוליטיקאים" ברשימה זו הוא כמובן על דרך ההכללה].

רשימות קודמות על הבחירות –

שלוש הערות על הבחירות: החונטה מתגייסת; תראו מי שמדבר; בגלל המיאוס.
שלוש הערות על הבחירות (2): מפלגה של מספרי שתיים לשעבר; הקולגה; המנצח הגדול.
שלוש הערות על הבחירות (3): דילמת הסובלנות; האדמו"רים של שינוי (החדשה); המחסל.
שתי הערות על הבחירות (4): נקייה מיהודים; אפילו לא שיקול?
מחטף אחרון (ופרידה?): לשאול מופז, פוליטיקאי ציני ומסוכן, אסור להיות שר הביטחון.

Read Full Post »

מכיוון שיום האשה הבינ"ל חל השנה 20 ימים לפני מערכת הבחירות בארץ, היה זה אך מתבקש לבדוק את האתרים של מפלגות שונות, כדי לראות מי מהן מואילה להתייחס לנושא. היחידות שעושות כן באתרי האינטרנט שלהן הן קדימה וחד"ש. האחרונה באופן בולט ביותר, אולי כי ה-8 במרץ קשור באופן מקורי גם לסוציאליזם, לא רק לזכויות נשים. זה לא מקהה את עוקץ חסרונה של אשה במקום ריאלי בחד"ש. על עקרונות לא מספיק לדבר, כדאי גם להגשים אותם. בעיקר כשזה תלוי במפלגה עצמה, והיא איננה יכולה להאשים בכך את הבוחרים, את הכיבוש ואת מי לא. מרוב שהיה חשוב שיהיה יהודי במקום שלישי (זאת הרי רשימה ערבית-יהודית), אולי שכחו שם שיהודי יכול להיות גם יהודיה. זה היתרון של נשים: הן למעלה מ-50% מהאוכלוסייה, ובאופן שחוצה את כל הקבוצות החברתיות. ייצוג נשים איננו בא במקום ייצוג של אחרים.

זה לא אומר שמפלגות אחרות אינן מתייחסות לנושא הנשים. רובן עושות כן במצען. אבל יום האשה הבינ"ל יכול היה למנף ולהדגיש את המסר, ולפחות באתרי האינטרנט שלהן – דממה. מכיוון שאינני בארץ, אינני יודעת אם ניתן לכך ביטוי בכלי תקשורת אחרים. באתר מרצ מקשים מאד על המבקשים למצוא משהו בנושא: אם נכנסים לדף החדשות המלא שלהם, מפנים שם באיזה שהוא מקום לאתר עדכונים לקראת הבחירות, ובו מופיעה ידיעה קטנה על ארוע של פורום הנשים לכבוד יום האשה. ומדובר במפלגה שהיא צאצאתה של רצ, להזכירכם, שבה זכויות נשים (וזכויות אדם בכלל) היו אחד מהנושאים המרכזיים.

לא שהייתי בוחרת במפלגה על-פי מה שהיא מציגה באתר האינטרנט שלה ב-8 במרץ. גם לא די במה שכתוב במצעה. חשוב ככל שיהיה, מצע קשה להגשים כשאת לא בשלטון, וגם שם מרובות הפשרות מחמת הגועליציה. מה עושה המפלגה בפועל? – זה מה שהייתי בודקת. לא רק עד כמה היא נאה דורשת אלא עד כמה היא נאה מקיימת, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. זה כולל מיקום של נשים במקומות ריאליים ברשימה, ייצוג נאות שלהן בכל גוף ופורום פנימי, ומחויבות אמיתית של כל נבחריה – נשים כגברים – לנושא הזה. זאת לא פינת נשים, זאת סוגייה חברתית כללית. וחשובה.

והערת אגב לא קשורה, מכיוון שבדקתי לא מעט אתרי מפלגות: מה זה הסרטונים האלו שקופצים בפרצוף, בפול ווליום, אם ביקשנו או לא? תרגיעו.

Read Full Post »

נקייה מיהודים

על-פי הפרסום, מתגאים ברע"מ-תע"ל בכך כי ברשימתם לכנסת אין אף יהודי. אכן סיבה לגאווה. לא כל פעולה הלוקחת בחשבון קטגוריה של גזע או מוצא היא בהכרח גזענית. העדפה מתקנת, למשל, מתחשבת בקטגוריה הזאת, אבל רק כדי ליצור חברה צודקת  ושוויונית יותר, שבה הקטגוריה הקבוצתית (של מוצא, גזע או מין) לא תהווה שיקול. אבל לפעמים (ויותר מדי פעמים) גזענות היא רק גזענות; גם כשהיא ננקטת בידי מיעוט. עובדת היותו מיעוט לא יכולה ולא צריכה לחסן אותו מפני ביקורת שיש להשמיע במקרה כזה. במיוחד כשהקונוטציה של judenrein היא הראשונה לעלות. ככה קוראים לזה בגרמנית. במה בדיוק מתגאים שם?

אפילו לא שיקול?

הארץ פתחו לארנה קזין בלוג. כותבת ראויה (ושם מוצלח מאד לבלוג). שיהיה בהצלחה!
ברשימתה השנייה מתלבטת קזין האם להצביע לחד"ש או לעבודה. יש טיעונים לכאן ולכאן, שאת חלקם היא מונה. מה שחסר לחלוטין בהתלבטותה של קזין היא העובדה שבחד"ש אין אף אשה במקום ריאלי. נדמה לי שכפמיניסטית זה אמור להוות לפחות שיקול בהחלטה שלה.

שלוש הערות על הבחירות (3)
שלוש הערות על הבחירות (2)
שלוש הערות על הבחירות

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »