קרוא וכתוב

העתירה נגד עסקת שליט היא מחזה ידוע מראש. מבחינת העותרים, אפשר להניח שמדובר ברצון למצות עד תום את המאבק שלהם, גם אם הצעד נראה חסר סיכוי. בנוסף, זוהי בימה להשמעת עמדותיהם. הן בבית המשפט עצמו, הן בסיקור התקשורתי הנלווה לדיון המשפטי. הדיון הציבורי בסוגייה חשוב מאוד. לעומת זאת, אין מקום לדיון משפטי, שכן מדובר בנושא לא שפיט. מבחינה משפטית טהורה, נכון היה שבית המשפט ידחה עתירה כזאת על הסף: זהו נושא שמצוי באופן מובהק בסמכות (ואחריות) הממשלה.

המשך…

Read Full Post »

בית המשפט העליון דחה היום את בקשת חדשות ערוץ 10 להסיר או לצמצם את צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם (או שמא פרשת אורי בלאו), ואף את בקשת החילופין שלהם להורות לבית המשפט המחוזי לקיים דיון דחוף “עוד היום” בהסרת הצו.

מכיוון שהבקשה להסרת הצא”פ תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי, הרי כל עוד זה לא החליט אין מקום שבית המשפט העליון יכריע בסוגייה, קבע השופט אשר גרוניס. גם בבקשה להורות על קיום דיון דחוף (המועד לדיון נקבע ל-12.4), אין עילה להתערבות של בית המשפט העליון, הוסיף וקבע. עם זאת, הוא מסכים כי העניין אכן נראה דחוף ועל כן הדרך הראויה היא לפנות, “עוד היום”, לבית המשפט המחוזי ולבקש שם דיון דחוף כנ”ל.

(רע”א 2643/10). תודה לי’.

אינני יודעת אם אכן חדשות ערוץ 10 הגישו בקשה כזאת, כפי שהמליץ להם השופט גרוניס. אני כן יודעת שאולי בניגוד להתרשמות של המצויים פחות בתחום, זאת החלטה סבירה מאד. יש סדר דין וסדר דיון. ו”משחק” בשדה המשפטי – כפוף להם.

Read Full Post »

תגובה 32 אינה עונה (*)

תגובה מס' 32 (במקור) לידיעה בהארץ על פסיקת הטוקבקים – נמחקה. היא לא היתה אמורה לעלות מראש, לו היה האתר מפעיל כללים סבירים. אך לכך נגיע בסוף. התגובה האנונימית (אלא מה), ייחסה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין – שנתן את פסק-הדין בעניין – ביצוע עבירה פלילית חמורה לפני שנים רבות. עכשיו הוא מטיף לנו מוסר…סיים הטוקבקיסט. אינני יודעת אם ומה אמת בעניין. אך לא יהיה זה מרחיק לכת לשעֵר שהתגובה הועלתה כניסיון פרובוקטיווי מה, לבחון את השופט ריבלין בכך שמניחים את הכדור לפתחו: הרי לך, אדוני השופט. עכשיו תרגיש מה זה. לא היית רוצה לתבוע לשון הרע? ולשם כך נחוץ כי ספקית האינטרנט תחשוף, רק בצו בית משפט כמובן, את זהות הטוקבקיסט האלמוני (אחרי שאתר הארץ יתן לך את ה-IP שלו). אבל אתה איפשרת לכל אחד ללכלך עליך. המשך…

Read Full Post »

נרגעתי

הממשלה תקים ועדת שרים בעניין רצח הילדים. אם יש ועדה אני רגועה.
אחד משלושת המשפטים הפחות מהימנים באנגלית, כידוע, הוא I'm from the government and I'm here to help you. (אל תשאלו לגבי השניים האחרים: אני מקווה מאד שהם כבר לא רלוונטיים בתחילת המאה ה-21. אבל זה נצחי).

נאמן והניו-דיל

נאמן הודיע שיתפטר אם ירחיבו את הרכב בית המשפט העליון (ולא של בג"צ כפי שטוענת הכותרת באתר העיתון הנזכר באייטם הבא, אבל מה לו ולדיוק). כאן זה לא אמריקה, כאן עומדים איתן. כשרוזוולט איים להרחיב את הרכב בית המשפט העליון אחרי שזה פסל את חקיקת הניו-דיל שלו כלא-חוקתית, אחד השופטים פשוט שינה את דעתו.

רועש להחריד

ביום שישי, ביציאה מבית הקפה שאליו התפתיתי באופן חריג להגיע (צפוף להפליא ורועש להחריד בימי ו'), נפלתי על דוכן לקידום מכירות של הארץ. הוענק לי גיליון השבת (אף כי נטול מוסף וספרות, אבל העיקר שהיה הדה-מרקר). הרעיון, נאמר לי, הוא לשכנע אנשים לקבל את העיתון במשך חודש במחיר מבצע (שקל לגיליון). סירבתי מיד: אני כבר יודעת ש"מתנה" כזאת תכניס אותי שוב לרשימה השחורה של מסורבי מנוי סוף השבוע. מצד שני, המסקנה הסופית אחרי השבת הזאת היא שמנוי לא אחזור לעשות. בנוסף לכל הצרות, שכבר נמנו כאן לאורך השנים, הגרפיקה הצרחנית שנהייתה לעיתון הזה – התואמת את תקופת הביניים של מי שלא החליט אם הוא עדיין עיתון רציני (הוא לא) או תחתיתון – לא מתאימה לי לריהוט. לא רק בית הקפה, גם העיתון רועש להחריד.

קאמי

במלאת יובל למותו של אלבר קאמי, קישורים לשתי ביקורות שלי שהתפרסמו בזמנו במעריב.
האחת, איך אפשר לפספס את קאמי, על הביוגרפיה של קאמי מאת אוליביה טוד; השנייה, להמשיך לחתור בלב ים, על נאומים בשוודיה של קאמי ועל הומאניסט בשמש – קאמי וההשראה הים-תיכונית מאת דוד אוחנה.

בכל פעם שאני כותבת משהו על קאמי, אני צריכה להתאפק כדי לא לצטט את המשפט שאני אולי אוהבת ביותר אצלו. אז למה להתאפק? הנה שוב פעם, המשפט מהדבר: "למרות קרעי-הנפש של כל האנשים אשר אם אין בכוחם להיות קדושים, הנה ממאנים הם לומר לנגף טוב, והם מתאמצים, על אף הכל, להושיט ידם לעזרה".  מה עוד יש, באמת.

Read Full Post »

כשההתנתקות עמדה על סדר היום כתבתי על זה בקצרה. עכשיו, כששוב עולה הטענה מצד המתנחלים ש"לא יעלה על הדעת" שהצבא יפנה אזרחים, כנראה צריך לחזור לזה.
יש שתי סיבות עיקריות לכך שלא רק שלצבא יש סמכות לפנות אזרחים תושבי השטחים, אלא שזה תקין ואפילו מתבקש.  כדי להבין זאת, יש להבין מכוח מה יושבים המתנחלים היכן שהם יושבים, מבחינה משפטית.

השטח שבו יושבים המתנחלים איננו שטח ריבוני של מדינת ישראל אלא שטח הנתון לתפיסה לוחמתית (belligerent occupation). הוויכוח בישראל איננו על המצב המשפטי-העובדתי הזה, שבו הכיר גם בית המשפט העליון, אלא ויכוח פוליטי בשאלה מה צריך להיות מעמדו של השטח בעתיד. דיני התפיסה הלוחמתית מאפשרים תפיסת שטח רק על-פי צווים צבאיים. וכך נעשה גם לגבי תפיסת השטח לצורך הקמת ההתנחלויות. למעשה, אין למפקד צבאי סמכות חוקית לתפוס קרקע בשטחים אלא אם כן השטח כבוש (occupied). כלומר, המתנחלים יושבים היכן שהם יושבים רק בזכות זה שהמפקד הצבאי התיר להם לעשות זאת. מי שבוחר בכל-זאת לטעון שהשטח איננו כבוש, חייב לתת הסבר משפטי מכוח מה נתפסו שם שטחים.

אחת הנפקויות של תפיסת שטחים באמצעות צווים צבאיים מכוח דיני התפיסה הלוחמתית, היא שישיבתם שם היא זמנית. את זה לא אני אמרתי. את זה אמר בית המשפט העליון; בבג"ץ בית-אל, שבו קבע השופט לנדוי כי

"היישוב האזרחי יוכל להתקיים באותו מקום רק כל עוד מחזיק צה"ל בשטח בתוקף צו התפיסה. החְזקה זו עצמה יכולה לבוא לידי גמר באחד הימים, כתוצאה ממשא ומתן בינלאומי העשוי להסתיים בהסדר חדש שיקבל תוקף לפי המשפט הבינלאומי והוא אשר יקבע את גורל היישוב הזה, כמו של ישובים אחרים הקיימים בשטחים המוחזקים".

ולענייננו – מי שהעלה הוא זה שיוריד. זה נכון משפטית ומכל בחינה אחרת.

הסיבה השנייה היא שכאשר בהפרות חוק של אוכלוסייה היושבת באותו שטח מטפלים שני גופים שונים – בפלסטינים הצבא ובישראלים המשטרה, כפי שרוצים המתנחלים – זה מזכיר את המִלה הזאת שאסור להגיד בקול רם. לא שזה תקדים או פעם ראשונה. הם גם כפופים למערכת חוקים שונה; הם גם נוסעים בכבישים נפרדים. זה לא ממש טיעון שישכנע מישהו מאותו גרעין קנאי של המתנחלים, אני חוששת, אבל בכל-זאת צריך לומר זאת.

עוד בנושא:

כשהנוכחות מלכתחילה אינה חוקית
מהי קטסטרופה הומניטרית
במורד האפרטהייד (ב')
כביש נוסף במורד האפרטהייד

Read Full Post »

ממש ערב יום העצמאות למדנו כי שר המשפטים מבקש לתקן את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כדי להוציא את כל תחומי האזרחות, ההתאזרחות והכניסה לישראל מסמכות שיפוטו של בג"צ. לכל החוקים הרלוונטיים, וחקיקה עתידית של הכנסת בנושאים אלה, יוקנה מעמד על והם יהיו חסינים מביקורת שיפוטית. צריך לציין, ראשית, את הטעם לפגם שיש בהעלאת הצעה כזאת בדיוק (איזה צירוף מקרים) כשבג"צ דן בעתירות נגד הוראת השעה במתכונתה החדשה והמתוקנת. אבל הליקוי העיקרי הוא סובסטנטיווי.

בתפיסותיו כלפי האקטיוויזם של בית המשפט פרידמן אינו היחיד בביקורתו. בהקשר של ביקורת שיפוטית וסמכות לבטל חוקים, יש המציעים דגם דומה לזה של הבריטי, שבו בית המשפט רק מחזיר חוקים לא ראויים לבחינה מחודשת של הפרלמנט, ולא מבטל אותם. הדגם הבריטי נסמך על תפיסה יסודית שעל-פיה הפרלמנט הוא הריבון, לא רק במובן שאין גוף עליון יותר היכול להגביל אותו אלא גם כי הוא עצמו לא יכול להטיל על עצמו מגבלות משפטיות. אך יש לזכור שני הבדלים חשובים בין ישראל לבין בריטניה. ראשית, הפרלמנט הבריטי כן כפוף לביקורת שיפוטית, זאת של בית המשפט האירופי. בריטניה היא צד לאמנה האירופית לזכויות אדם והצדדים לאמנה כפופים מרצונם לפסיקתו של בית המשפט האירופי לזכויות אדם שהיא מחייבת מבחינתם. בריטניה אימצה את האמנה האירופית בחוק פנימי, המקנה לבתי המשפט שלה סמכות לבדוק אם חקיקה אחרת מתיישבת אתו (וכפועל יוצא עם האמנה), אך לא לפסול אותה כשאינה. וכאן נכנס לפעולה, בדרך-כלל, ההבדל הנוגע לתרבות הפוליטית. בבריטניה לא ייתכן שבית המשפט יחזיר לפרלמנט חוק שהוא קובע כי אינו חוקתי (גם ללא חוקה פורמלית בעלת עליונות על חקיקה רגילה) והפרלמנט לא יתקן אותו, עקב הביקורת השיפוטית שנמתחה עליו. רשויות השלטון פועלות על-פי המתחייב מדמוקרטיה חוקתית גם בלי הגבלות משפטיות פורמליות. לא כך בישראל.

עדיין, המתכונת הנוכחית שבה לבית המשפט סמכות לבטל חוקים אינה נקייה מקשיים. ניקח דוגמא שגם תחזיר אותנו ללב המחלוקת הסובסטנטיווית שסביבה מבקש פרידמן, בהזדמנות זאת שאוסישקין מת, לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון. חוק האזרחות והכניסה לישראל הוראת השעה נשאר על כנו על חודו של קול. לו היה השופט אדמונד לוי פוסק על-פי עמדתו המהותית, כי החוק פוגע בזכות חוקתית לחיי משפחה באופן לא מידתי – היה חוק של הכנסת נפסל ברוב של שופט אחד. מה שמעלה את השאלה הכללית האם שיקול דעתו של שופט אחד עולה על זה של רוב פרלמנטרי. ככלות הכול, תהליכי חקיקה הם על-פי רוב ארוכים; ובמהלכם נשמעות דעות שונות וקולות שונים, גם של גופים ואנשים מחוץ לכנסת. דיונים סביב חוקים אמורים לקחת בחשבון היבטים שונים והשלכות אפשריות. את כל אלה יכול לבטל, כאמור, שופט אחד. כמובן, העובדה שחוק התקבל ברוב קולות לא הופך אותו לצודק, ראוי, או לא פוגע יתר על המידה בזכויות. תפקידה של חוקה וביקורת שיפוטית המתבצעת על פיה, הוא לערוב בדיוק לכך. הרי גם חוקים עוברים לעיתים על חודו של קול. אבל בעוד שחוקים מסוימים, בעיקר בעלי אופי חוקתי, דורשים רוב מיוחס (או ראוי כי ידרשו), אין דרישה כזאת בהליך ביטולם. מחוקקים גם נבחרים על-ידי העם; ולכן שופטים חייבים להיות מרוסנים מאד בפסילת חוקים וזהירים במיוחד מפני "דיקטטורה שיפוטית". אחת ההצעות שמועלות כדי להתמודד עם הקושי הזה הוא שבתיקים כאלה בית המשפט העליון ישב בהרכב זוגי, כדי שהרוב שבו יבוטלו חוקים, אם יבוטלו, יהיה יותר משל קול אחד. (זהו המודל הגרמני).

כתבתי כאן לא מעט על הבעיות שעולות כשבית המשפט מתערב יתר על המידה בהחלטות שצריכות להיות במרחב התמרון של הרשות המבצעת או המחוקקת. כלומר, בהחלטות הנוגעות לסדר היום שבשלו נבחרו. כתבתי גם, ועל כך יש לחזור בהקשר הנוכחי, כי יש להבחין בין הדרישה לאי-התערבות שיפוטית בהחלטות כאלה (שלא מונעת כלל ביקורת עליהן בכל אמצעי פוליטי), לבין הצורך לשמור מכל משמר על שפיטותן של החלטות שלטוניות, ושפיטותם של חוקים, הפוגעים בזכויות הפרט. שפיטות אין משמעה שבהכרח בית המשפט יתערב ויהפוך את ההחלטה או יבטל את החוק. אלא, שהם אינם חסינים מפני כניסה לתהליך בחינה שיפוטית.
ההצעה להעניק חסינות לכל התחום של אזרחות והגירה איננה ראויה. נכון, לזרים אין זכויות מוקנות להיכנס למדינה שאינה ארצם. ודאי שלא לרכוש את אזרחותה. אבל השאלה האם אזרחים אינם רשאים להתגורר בארצם עם בני-זוגם נוגעת לזכויות של אזרחים, וזה היה גם ההיבט שבו נבחנה בזמנו הוראת השעה בבג"צ. חסימת האפשרות בפני אזרחים ותושבים לפנות לקבל סעד משפטי כאשר זכויותיהם נפגעות לכאורה איננה קבילה.

עוד בנושא
הזכות לחיים ומרחב התמרון של השלטון
הכול אישי: יד ימין ויד שמאל
הרשות המבצעת נ' הרשות השופטת (בבבריטניה)
החרב המתהפכת של האקטיוויזם השיפוטי

Read Full Post »

נכון שיש שיטה ואג'נדה מאחורי ההצעות שמעלה שר המשפטים חדשות לבקרים, בתזזית מוסברת דווקא (מי יודע כמה זמן תארך הקדנציה?). האג'נדה היא לפרק את מוקד הכוח של בית המשפט העליון. אפשר לטעון שעצם קיומה של האג'נדה הזאת מצדיק התנגדות (ותקיפה) של כל מה שמציע פרופ' פרידמן. ואפשר לטעון שבחלק מהביקורת שלו יש ממש, גם אם אופן פעולתו, והאינטרסים האחרים שהן משרתות בעקיפין, מקשים מאד על תמיכה בהצעותיו.
התבוננות בחלק מהתגובות להצעותיו של פרידמן מעלה את הרושם כי המאניה כבר אינה נחלתו שלו בלבד אלא גם מתנגדיו נדבקו בה. כך, למשל, טורו של ב. מיכאל מיום שישי האחרון. אבל לפני כן, התייחסות קצרה להצעות עצמן.

בהצעה לבטל את המינויים הזמניים של שופטים אני תומכת. במיוחד כשמדובר בבית המשפט העליון. ידיעתה של שופטת שהפיכת מינויה הזמני למינוי של קבע תלויה, בין השאר, בחבריה לספסל ובפוליטיקאים – איננה בדיוק מתכון לעצמאות שיפוטית.
גם לשינוי במתכונתה של הוועדה לבחירת שופטים אינני מתנגדת באופן גורף. אני אכן סבורה שיש לפרק את הבלוק שיצרו בוועדה השופטים שאיננו מאפשר להעביר מועמדת שאיננה מקובלת עליהם. לא ייתכן שאיבר כה חשוב של המשטר ישכפל את עצמו, או שחבריו יקבעו מי יצטרף למועדון שלהם. ברור לי שהתנהלות דומה של כל גוף ציבורי אחרי – לו היתה מגיעה לבג"צ – היתה נפסלת על אתר. רק מה, להם מותר.
אבל, בשום פנים ואופן אין להחליף את הבלוק השיפוטי בבלוק פוליטי. אסור אפילו להטות את מרכז הכובד בוועדה לכיוון הפוליטי. ההרכב הנוכחי של הוועדה נועד למנוע שליטה פוליטית במינויים לתפקידי שיפוט, ובצדק. נכון, יש מדינות שבהן שופטים נבחרים באופן פוליטי. אך שיטות המשטר שלהן מספקות איזונים ובלמים באופן אחר. ומלבד זאת, כלל לא ברור שהמצב שם טוב יותר מאצלנו. לכן אפשר להקטין את מספרם של שופטי העליון בוועדה או להחליף אחד מהם בשופט מחוז בדימוס, נניח. אסור לתת לפוליטקאים לבחור שום חבר אחר בוועדה, בשום כסות. די להם בכיסאות שהם כבר מחזיקים בהם. אפשר להוסיף כיסא אחד לאקדמיה המשפטית, שייבחר על-ידי דיקני הפקולטות למשפטים או על-ידי נשיאי האוניברסיטאות.

ועכשיו לתגובות שיצאו מכלל פרופורציה. בטורו מיום שישי האחרון בידיעות אחרונות, תוקף ב. מיכאל את פרידמן ויוזמותיו האחרונות. חלק גדול מביקורתו של מיכאל מוצדק. אכן, פרידמן מצטייר "כאיש צר באופן מביך. משפטן הקרוי 'משפטן נישה'. אלוף העולם בדיני חוזים, אך לא הרבה יותר". אך ההנמקות, ובעיקר הדוגמא לתפלות כוונתו (אליבא דמיכאל) של פרידמן להביא לדמוקרטיזציה של מערכת המשפט" – מביכות אף הן. כותב מיכאל:

"צדקה עשה עימנו רה"מ אולמרט שמינה את פרופ' פרידמן לשר המשפטים ולא לשר הבריאות. כי במשרד הבריאות הוא בוודאי היה פועל ללא ליאות כדי להביא ל'דמוקרטיזציה' של מערכת הבריאות: ועדה ממשלתית למינוי נוירוכירורגים, חברי כנסת יבחרו גסטרואנטרולוגים ורוטציה על פי מפתח מפלגתי בקרב מנתחי הלב. הרי לא יעלה על הדעת שרק רופאים ימנו רופאים, וחבר יביא חבר, ומלוא מגוון הדעות של הציבור לא ייוצג כראוי בקרב ציבור הפרוקטולוגים".

כן, זה קצת מביך. כי ביום שבו נוירולוגים ידונו בעתירה המבקשת להורות לממשלה למגן את בתיהם של תושבי שדרות; ביום שבו גסטרואנטרולוגים יתווכו בין הצבא לבין ארגונים העותרים בזמן אמת בשאלה איזה ציוד יש להעביר ואת מי יש לשחרר ממתחם שמתנהלת בו לחימה באותו רגע ממש; ביום שבו פרוקטולוגים יסברו כי יש בידם סמכות לצוות על ראש הממשלה לפטר שר למרות שזה לא נקבע בחוק, כי זה "לא סביר" בעיניהם – אז יהיה מקום לדוגמאותיו של מיכאל. בינתיים הן מופרכות עד כאב בטן (זה שייך לגסטרו?). מיכאל הוא כותב שנון. אבל כתיבה כזאת התאימה אולי ל"ניקוי ראש'. לא לדיון רציני בהצעות רפורמה במערכת המשפט.

וברצינות: בניגוד למערכת הבריאות, מערכת המשפט היא אחת מרשויות השלטון. ישנם עניינים שבהם הרשות השופטת חייבת להתערב במעשי השלטון (או במחדליו). כאשר הוא פועל באופן לא-חוקי או פוגע בזכויותיו של אדם שלא כדין, למשל. אבל כאשר רשות זאת איננה מרסנת את עצמה (בעיקר ברטוריקה, אך גם מדי פעם בפסיקותיה ובעיקר בשינוי כללי המשחק המקדימים, הקובעים את גבולות המגרש ומי רשאי לשחק בו) – היא לא יכולה להלין רק על אחרים כאשר הם באים להגביל את כוחה. זהו בדיוק האיזון העדין שעליה להיות מודעת לקיומה ולהיזהר בצעדיה כדי לא להרחיק לכת בהפרתו. כאן המקום להפעיל ריסון עצמי על-מנת שהמחוקק לא יבוא וירסן אותך באופן לא-רצוי ולא-מידתי. כדאי, לכן, שגם השופטים יתבוננו בעצמם ויכירו בתרומתם למצב הקטסטרופאלי שעלול להיווצר כאן. תרומה מיוחדת למשבר החוקתי שמאיים להתרגש עלינו (כן כן, בלי להגזים), הרים נשיאו לשעבר של בית המשפט העליון והאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו. אם מתבוננים רגע בתמונה הכוללת ביושר וקצת מרחוק, הרי שני הצדדים התנהלו וממשיכים להתנהל באופן שרק מסלים את המשבר.

עוד בנושא: פרידמאניה / מי כאן המבוגר האחראי / הוונדטה של פרידמן / יד ימין ויד שמאל

ואם כבר התקררות עזה (אל דאגה, זה לא מדבק דרך המחשב) הושיבה אותי לכתוב ביום שמש יפה, עוד שתי הערות:

פריימריז. אצלם.

כמו הבצורת שצריכה להדאיג אותנו הרבה יותר אם היא מתרחשת באמריקה (כך אשכול הבלתי נשכח), גם הפריימריז ובעקבותיהם הבחירות לנשיאות שם. אני תוהה לְמה האמריקנים מוכנים פחות: לנשיאה אשה או לנשיא שחור. אולי התשובה שלהם תהיה עוד פעם לבחור במועמד הרפובליקני.

Comeback

ארי שביט חזר לנהל את המדינה. סליחה, לכתוב בהארץ. בתזמון שקשה להניח כי הוא מקרי, ערב פרסומו של דוח ועדת וינוגרד. נו, מי ינזוף בחברי הוועדה אם לא מי שערב סיום המלחמה קרא לראש הממשלה להתפטר אם לא ייצא למתקפה יבשתית? לא שכחנו.

Read Full Post »

המאבק על דמותה של מערכת המשפט, וזו של בית המשפט העליון בפרט, עלה דרגה. או שמא נאמר, ירד דרגה נוספת. נדמה שכמעט כל הכלים נשברו (אם כי תמיד אפשר לרדת עוד). בייניש החליטה לנהל את המאבק בגלוי, ממש דרך התקשורת. ואילו פרידמן מלכתחילה ניהל בגלוי את מאבקו בסגנונו הבוטה והלא מרוסן. את הקמפיין שלו נגד בית המשפט העליון הוא התחיל מעל דפי ידיעות אחרונות (שהמו"ל שלו מיודד מאד עם בועז אוקון, ידיד נוסף של הקאזוס בֶּלי של פרידמן). המעבר שלו למשרד המשפטים לא שינה כלום באג'נדה שאותה קידם באמצעות העיתון, לרסק את בית המשפט העליון. גם לא בסגנון. משני הצדדים מעורבים לא רק עקרונות אלא גם אינטרסים ומאבק להשיג או לשמר כוח, אם באופן אישי ואם עבור המוסד שהם מייצגים.

קשה לנהל מאבק ציבורי היום בלי להשתמש בתקשורת. ובכל זאת יש הבדל בין זה לבין לנהל אותו פשוט שם. סברתי שבייניש, גם לשיטתה, עשתה טעות במהלך האחרון שלה. ברק מעולם לא נזקק לקרבות רחוב כדי להשיג את מה שהוא רצה. הוא היה פוליטיקאי אמיתי, שמשך בחוטים מאחורי הקלעים כשמעטים הצליחו לעמוד בפני קסמו האישי. מצד שני, לברק לא היה את פרידמן מולו והוא לא נדחק אל הקיר עד שנאלץ לבצע צעד של יאוש כמו שנראה צעדה האחרון של בייניש. ברק הוא מי שקולו לא נשמע גם עתה. שתיקתו, ההולכת ונמשכת, היא שתיקה רועמת. על פי הדיווחים הוא בוחר גם עכשיו באחורי הקלעים. זה איננו משחרר אותו מאחריות רבה למצב שנוצר. האימפריאליזם השיפוטי שלו הוא גורם עיקרי ל-backlash שאנו חוזים בו כעת.

אבל על הפרק עומדות סוגיות חשובות מדי מכדי להתייחס לכל העניין כאל קטטה אישית בין פרידמן לבייניש. אני תומכת בעמדתו של פרידמן בעניין המינויים בפועל של שופטים מחוזיים לעליון. שופט כזה נמצא למעשה ב"תקופת מבחן". בגלל ה"בלוק" של שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים (וגם את מקבילית הכוחות הפסולה הזאת יש לשנות), הוא חייב לשאת חן בעיני עמיתיו כדי לקבל את מינוי הקבע. איזו משמעות יש בתנאים האלה ל"עצמאות שיפוטית"?

אלא שהבעיה איננה בעמדותיו של פרידמן אלא בדרך שבה בחר. לא כך מעבירים רפורמות. כך לא מבצעים שינוי. ודאי שלא במערכת שאין לנו אחרת זולתה ואי-אפשר לבנות אחרת מהיום למחר, משל היתה עולם ישן עד היסוד נחריבה. מאבקו של פרידמן הוא מאבק פראי וחסר מעצורים, שתכליתו העיקרית לקעקע את שארית האמון שנותרה לציבור במערכת המשפט. הוא ובייניש מתגוששים כעת בהיאבקות בוץ, וגם אם יש מי שנהנה מהמחזה (אני, האמת, מרגישה שחם מדי), הגיע הזמן לשים לזה סוף. לכולנו יש יותר מדי להפסיד. איפה כאן המבוגר האחראי? אה, זה אולמרט. עכשיו הכול ברור.

עוד בנושא:
פרידמאניה
הוונדטה של פרידמן
הכל אישי: יד ימין ויד שמאל

דומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור (ובעניין הפליטים, אולי כדאי שעליזה אולמרט תדבר עם זה שמבקש להחזירם למצרים, במקום לכתוב על כך דבל-ספרדים במוסף של ידיעות אחרונות? הם לא נפגשים?)

Read Full Post »

בתל אביב, כך אומרים, חוגגים בלילה לבן. מי ששנתה צריכה לנדוד היא מערכת המשפט. ומכיוון שזה לא קורה למערכות, הרי שנתם של בכיריה ושל מי שהיא עדיין חשובה להם. היועץ המשפטי לממשלה חייב לציבור הסבר על הפליק-פלאק לאחור שלו נתן פומבי היום, ולהתנהלותו בשנה האחרונה לאור הזיגזג הזה. ההסבר הזה צריך לבוא גם מבחינת מי שהשתכנעו שאמינותן של חלק מהתלונות נמוכה מכדי להשיג הרשעה בתיק; ודאי מבחינת מי שעדיין סבורים (למרות הודאתו) כי תפרו לנשיא תיק; וגם מבחינת אלה שרואים בהחלטתו של מזוז סטירת לחי לעיקרון של שוויון בפני החוק והקרבת גופן וכבודן של נשים למולך.

ד"ר אורית קמיר כתבה היטב גם על הטעמים שבשלהם אפשר להגן על עסקת טיעון וגם על הטעמים שאינם עומדים לה. המערכה הציבורית אכן בפתח, והשאלה הגדולה היא לאן תיטה הרוח. האם להבנה כי אפילו אחרי עסקת הטיעון וכתב האישום המדולל מאד, משה ("הכול עלילה שפלה") קצב עצמו מודה כי ביצע עבירות מין, זאת אומרת נחלץ בעור שיניו מכתב אישום חמור בהרבה. או, לספין שמנסים (שוב) עורכי-דינו לייצר, שעל-פיו הוא הודה בעצם במה שלא ביצע רק כדי לשים קץ למסכת הסבל של משפחתו, או לחילופין בדברים שניתן לפרש כ"חיבוק אבהי" ובכל מקרה התנהגות ללא כל כוונה מינית. עו"ד פלדמן כבר נדד היום מערוץ לערוץ כדי לערער את  אמינותה של א' הראשונה (אין מה להתרגש מהאיום המרומז שלו בתביעת דיבה על א'. זה הדבר האחרון שמשפטן אחראי יציע לקצב. לעומת זאת זה ישחק לידיה של עו"ד בראשי שסביר להניח שזה בדיוק מה שהיא רוצה, כדי שכל המגילה בכל-זאת תיפרש בבית משפט. אפשרות אחרת היא תביעה אזרחית נגד קצב); ואילו עו"ד אמיר תקף את כלי התקשורת על שנתנו בימה ל"מסע הכפשות" (כנראה שרק למרשו מותר לתת בימה כדי להשתלח מעליה בכל רשויות המדינה). מבחינה תקשורתית וציבורית המהלך של א' ושל עו"ד בראשי לצאת במסיבת עיתונאים היה חכם מאד. הוא נועד לא לאפשר לקצב להתחמק מסיפור כל המסכת בפומבי. מבחינה משפטית, לעומת זאת, ניתן היה להבחין בכמה נקודות תורפה שמסייעות להבין מדוע חששו בפרקליטות שהמקרה הזה לא ייגמר בהרשעה (ובכך אינני אומרת דבר בשאלת אמינותה בעיני באופן אישי). המערכה הציבורית שנפתחה היום היא חשובה שכן יש לזכור כי בית המשפט איננו מחויב לקבל עסקאות טיעון. את כוחה של דעת הקהל ראינו כבר בפרשת רמון, שבה פסק-דין חריף נהפך לגזר-דין של קול ענות חלושה, בעקבות מסע תקשורתי משומן שגייס את הציבור נגד הכרעת הדין. לנוכח החלטתו (המופרכת, לדעתי) של אותו בית משפט כי מעשה מגונה יכול שלא יהיה עִמו קלון, החלטה שנועדה לסלול את דרכו של רמון חזרה לממשלה, יכול קצב לנסות ולהמעיט עוד יותר בחומרת המעשים שבהם הודה. אך אם הוא יקרוץ יותר מדי לציבור זה עלול לשחק לרעתו: משפטן בכיר אמר לי הערב כי אם יתרשם בית המשפט שקצב הודה משפטית אך מכחיש ציבורית, אפשר ויחליט להבהיר לו את חומרת המעשים שבהם הודה באמצעים העומדים לרשותו. כך או כך, הציבור צריך לומר את דברו.

מזוז, לעומת זאת, אוכל כעת את הדיסה שבישל לעצמו בכך שאין לצִדו פרקליט מדינה פליליסט. גם למזוז וגם לשנדר אין את הניסיון הנדרש בתחום הפלילים והם בחרו שלא לקבל את עמדתם של אותם פליליסטים בפרקליטות שכן היו מעורבים בתיק. התנהלותו של מזוז בתיק הזה מעלה סימני שאלה רבים. אם הזיג-זג בעמדתו נבע מהשימוע שניתן לקצב, הרי יש לדרוש כי שימוע כזה ינתן לכל אדם, לא רק לרמי-מעלה. גם אם יתאמץ מאד מזוז להסביר את כל ההיבטים המתמיהים האחרים, הרי יש לדרוש ממנו דין וחשבון כיצד היה העיקרון של שוויון בפני החוק לחוכא ואיטלולא. יתכן ופרשת קצב מסמנת את סופו הקרב ובא של מוסד השימוע. גם זה משהו.

עיקרון נכון, דוגמאות שגויות

אם כבר הידרנו שינה מעיני מערכת המשפט הלילה, עוד קטנה אחת. עו"ד מוריאל מטלון פירסם השבוע מאמר בהארץ טוש ובו הציע אג'נדה לשופט בבית המשפט העליון. בין השאר, קרא מטלון לבית המשפט לא לפלוש לתחומן של הרשות המבצעת והמחוקקת כשמדובר בעניינים מדיניים. אכן, אג'נדה ראויה שאני מזדהה אתה. יש רק בעיה קטנה אחת, בדמות הדוגמאות שבחר עו"ד מטלון להביא לפלישה לא ראויה כזאת: ביטול "נוהל שכן" ושחרור "קלפי המיקוח" הלבנונים. שני מקרים שבהם התערבותו של בית המשפט לא רק ראויה אלא נדרשת, שכן מדובר בפגיעה בזכויות אדם. כדאי למצוא דוגמאות אחרות.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

כפיל בחנות חרסינה שועט שר המשפטים במערכת המשפט, הורס ומנתץ כל מה שבדרך, טוב או רע. כאילו לא החליף את כובעו, מכותב מאמרים משתלחים בבית המשפט בידיעות אחרונות לשר הממונה על המערכת, שצריך לגלות אחריות וריסון. כבר כתבתי בעבר כי אני שותפה לחלק מביקורתו של פרופ' פרידמן על מערכת המשפט ובעיקר על התנהלותו של בית-המשפט העליון. אבל הסגנון, כמו שאומרים; סגנון התנהלותו של פרידמן והאופן שבו הוא נחוש להגשים את האג'נדה שלו, בלי לקחת שבויים, מקשה מאד להצדיק כיום גם את החלק הענייני של הביקורת הזאת. כי שינויים יש לעשות באופן מדוד, מאוזן וזהיר. לא להסתער כאחוז דיבוק על היעד ולשכוח שאין לנו מערכת משפט אחרת, ושאם זאת תצא חבולה ומרוסקת – הנזק עלול להיות בלתי-הפיך ויידרשו שנות שיקום רבות, הרבה מעבר לשנות או חודשי כהונתו הנותרים של פרידמן.

יש יתרון בכך ששר מגיע מחוץ למערכת הפוליטית, ללא יומרות לשרוד בה בכל מחיר (אם כי מתוך נאמנות מתחייבת למי שהביא אותו אליה), אלא מתוך כוונה כנה להתמקד בתחום מומחיותו ולרתום את יכולתו לטובת המערכת הציבורית. אבל נדמה שלא יהיה זה מרחיק לכת לאבחן כי לא זה מה שמניע את פרידמן. המוטיבציה שלו שונה לגמרי, וקוראים לה פרופ' נילי כהן. פרידמן גילה את כשליו של בית המשפט העליון ביום שבו לא מונתה בת-חסותו לאותו בית משפט. מאז מדריך את צעדיו של פרידמן בכל הנוגע למערכת המשפט מבחן נילי: הלה הם אם לצרה? כך, דבר שמציעה או עושה נשיאת בית המשפט העליון איננו יכול להיות תקין או ראוי, משום שהיא התנגדה למינויה (ולא חשוב כרגע אם בצדק אם לאו). גם אם באופן קונטינגטי אכן יש להתנגד למהלך זה או אחר של בייניש, הרי התנגדותו של פרידמן לא תנבע ממניע ענייני. לפחות תהיה חשודה ככזאת.

הכתבה שפורסמה במוסף הארץ בסוה"ש מתארת את פרידמן כאדם אחוז דיבוק; אובססיבי לחלוטין בכל הקשור לקידומה של הפרוטז'ה שלו בחיים המקצועיים-האקדמיים. הכתבה מציינת כבדרך אגב שכהן חברה באקדמיה הלאומית למדעים לצד פרידמן וברק. משום מה היא מחמיצה את הסיפור שמסתתר מאחורי החברות הלא תמימה הזאת: פרס תנחומים לכהן לאחר שלא מונתה לבית המשפט העליון. פרס שבישל פרידמן בהסכמתם של שני החברים האחרים במקצוע המשפטים באקדמיה, ברק ואנגלרד, שלפחות הראשון שבהם היה ככל הנראה אחוז אשמה על שלא צלח בידו לקיים את הבטחתו לפרידמן למנותה לעליון. כך מתבצעים מינויים לגוף סטטוטורי בישראל. "אם נילי כהן לא מונתה, אף פרופסור לא ימונה". כך מצוטט פרידמן בתגובה להצעה להביא מועמד מהאקדמיה לבית המשפט העליון. ממש הקוזה נוסטרה. גם לי גם לך לא יהיה. כאילו היה בית-המשפט חלקתו הפרטית ולא מוסד מרכזי בדמוקרטיה הישראלית. מיום ליום מתברר: פרידמן בא למערכת המשפט לעשות ונדטה.

ענייני זה לא, גם לא בסמכות

אחד ממהלכי "אנטי בייניש" של פרידמן נגע למינויה של עו"ד נאוה בן-אור, לשעבר משנה לפרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. אפתח בגילוי נאות: נאוה היא ידידה טובה שלנו.  פרידמן דחה את מינויה לאחר שזה אושר כדין בוועדה למינוי שופטים, ובכך לדעתי פעל ללא סמכות. התלונה שהגיש נגד בן-אור עוה"ד דרור חוטר-ישי (ומי שעומדים מאחוריו) כבר התבררה שם. אבל בבן-אור תמכה בייניש, וזאת כמובן סיבה טובה לנסות לסכל את מינויה של פרקליטה שעל יושרה האישי והמקצועי אין חולק, גם לא סניגורים שהופיעו מולה בתיקים. לפרידמן זה לא הפריע לזרוק עליה בוץ בחצאי רמיזות שפורסמו בעיתונות. במאבק נגד בייניש הכל מותר.

כדאי בהזדמנות זאת לתקן שגיאה גסה שחזרה ונשנתה בדיווחים על המקרה שבן-אור היתה מעורבת בו כפרקליטה בכירה בפרקליטות המדינה, גם בדיווחים של "כתבים" משפטיים וגם כאן באתרים ברשימות. האזנות הסתר שבהן היה מדובר לא היו האזנות בלתי-חוקיות אלא האזנות שאושרו כדין בצו של בית משפט. האזנה היא לקו, לא לשיחות מסוימות, ולכן כשמאזינים לאדם מסוים נקלטות גם שיחות שאינן קשורות למושא החשדות נגדו, שבגינו הוצא הצו. כשמדובר בפוליטיקאי, באופן טבעי מוקלטות גם שיחות שבהן הוא עוסק בפוליטיקה. השאלות הקשות היו כיצד ומה מתמללים מאותן שיחות, מה עושים עם אותו חלק מתומלל שאיננו נוגע למושא הצו, ומה קורה אם במהלך ההאזנה מתגלים חשדות בדבר עבירות אחרות, לא אלו שבעטיים הוצא הצו. ניצב מזרחי סבר כי עליו לשמור את התמלילים האחרים בכספת, שמא יואשם בהשמדת ראיות. גם אם בן-אור טעתה בשיקול-הדעת בהנחיה זאת או אחרת – ואינני יודעת אם כך הוא – האם זאת סיבה לא למנותה לשופטת? כלום קיים שופט מחוזי בישראל שהחלטתו לא נהפכה אי-פעם בבית המשפט העליון, כלומר שעל שיקול דעתו חלקו בערכאה גבוהה יותר?

ומלבד זאת,  יש לעצור את רצח העם בדארפור.

Read Full Post »