Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביה"מ העליון’

רק אתמול נשא אהוד אולמרט נאום בזכותן של רשויות החוק והמריץ אותן להמשיך לחקור ולמלא את תפקידן והיום הוא ממנה את פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים. פרידמן הוא משפטן בעל שיעור קומה. אין ספק כי הוא מתאים יותר לתפקיד מן המועמד הפנימי ששמו עלה במערכת הפוליטית, זה שהיה המאמן של צחי הנגבי. הבעיה בעיקרה אינה בפרידמן, אם כי גם על השתלחותו במערכת המשפט תכף נדבר (האחרונה בסדרה היתה לאחר הרשעת רמון), אלא במסר ששולח אולמרט ביד שמאל שלו למערכת המשפט, זאת שיד ימין שלו ליטפה רק אמש. מרגע שדובר במועמד חיצוני היה ברור כי אולמרט מחפש לא סתם מועמד חיצוני שיעלה את היוקרה של מערכת המשפט וייצב אותה קצת אחרי הטלטלות האחרונות, אלא מועמד ביקורתי מאד כלפיה, שמעמדו האקדמי יאפשר לו להיכנס בה ראש בראש בלי לעורר עליו את החשד שהוא עושה זאת בגלל עמדותיו הפוליטיות גרידא. המשך…

Read Full Post »

מאוחר מדי: פרישתו של ליבאי / האבק של ברקלי: עוד מלה על התקשורת בפרשת רמון / בתחתונים של העליונים: ספר או מדור רכילות? / תודה, אבל לא תודה: זימון וסירובו

מאוחר מדי

עורך-הדין פרופ' דוד ("מי הן בכלל?") ליבאי איבד אצלי כל שמץ של הערכה כלפיו לאחר שיצא בטלוויזיה נגד המתלוננות בפרשת קצב. זה היה לפני פחות משבועיים, בערב שבו הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי יש בדעתו להגיש כתב-אישום נגד קצב בכפוף לשימוע. ליבאי יצא נגד המתלוננות, שזהותן חסויה (כאילו שאינו יודע שמתלוננות בעבירות מין נהנות מחיסיון על-פי חוק), המשטרה לא בודקת אותן ומנין הגיעו ו"מי הן בכלל?". בעיני חצה בכך ליבאי קו אדום לא פחות מהקו שחצה מרשו בנאום ההתלהמות שלו נגד כל רשויות המדינה בעודו עומד (על-פי חוק) בראשה של אותה מדינה; נאום השצף קצף (על השפתיים) נגד התקשורת בעודו נהנה משידור ישיר של דבריו על-ידה; נאום האליטות מתנכלות לי המושמע ממי שהגיע לטופ של הצמרת ומשכורתו היא הגבוהה בשירות הציבורי. [אגב, למה לקרוא "מסיבת עיתונאים" לנאום לאומה שבו לא מורשים עיתונאים לשאול שאלות?] המשך…

Read Full Post »

מכיוון שהתמצית שלהלן נתאחרה בפרסומה, למרות שנכתבה מיד לאחר הפסיקה, החלטתי לדחותה עוד קצת ולפרסמה היום, 13 ביוני 2006, במלאת 40 שנה להלכת מירנדה. ראו הערה והפניה בסוף הרשימה.

בית המשפט העליון קבע הלכה חשובה בדבר פסלות ראיה בפלילים שהושגה שלא כדין. המקרה שהובא כערעור לפני בית המשפט נגע לקבילותה של הודאה בשימוש בסמים שהושגה מבלי שהחשוד יוּדע בדבר זכותו להיוועץ עם עורך דין. את פסק הדין כתבה השופטת דורית בייניש. עד כה נקבע הכלל הזה רק בשלוש הוראות חוק ספציפיות: בסעיף 13 לחוק האזנת סתר, בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ובסעיף 12 לפקודת הראיות. כלל הפסלות הקבוע בסעיף האחרון מורה לפסול קבילותה של הודאת נאשם אם נמסרה שלא באופן חופשי ומרצון, ואחת השאלות הנדונות בפסק-הדין היא האם לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הודאה הנגבית ללא יידוע כנ"ל יכולה להתפרש ככזו שניתנה באופן חופשי ומרצון. מסקנתו היא כי מחדל כזה לא יוביל בהכרח לפסילת הודאה על-פי סעיף 12; אך גם כאשר היא אינה נפסלת, הוא עשויה לפגום במשקלה הראייתי.

בית המשפט צמצם אמנם את ההלכה שקבע בדבר פסלות ראיה, לכלל דוקטרינה יחסית שבה יש לבית המשפט שיקול דעת בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, כדי ליצור את האיזון הנאות בין זכויות הפרט לבין התגוננות בפני הפשע. הנחת המוצא של הדוקטרינה שאומצה היא "זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית – קבילה במשפט. עם זאת, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פסקת ההגבלה". ההלכה שקבע בית המשפט תחול על כל נאשם שעניינו תלוי ועומד בבית המשפט, על-פי הנסיבות הרלבנטיות.

על הדוקטרינה האמריקנית של פירות העץ המורעל – השונה מזו שאומצה בבית המשפט הישראלי – ראו הלכת מירנדה.

Read Full Post »

משטרה תחת אזהרה / שופטים במיטה / סיזיפוס בירושלים

משטרה תחת אזהרה

מאז ועדת אגרנט, הנוהג הוא כי ועדת חקירה מזהירה את מי שעלול להיפגע מממצאיה. נוהג שעוגן בתיקון לחוק ועדות חקירה. כך נהגה גם ועדת זיילר, למרות שהיתה ועדת בדיקה בלבד, שכן קיבלה סמכויות מקבילות. לאחר שהוזהרו, רשאים המוזהרים לשוב ולהופיע בפני הוועדה חמושים בעורכי-דין, לעיין בחומר החקירה ואף להביא ולחקור עדים, כדי לנסות ולהוכיח את צדקתם. אזהרה אין משמעה חריצת דין. ועם זאת, אני סבורה כי ההיגיינה הציבורית איננה מאפשרת למפכ"ל מוזהר להמשיך ולכהן בתפקידו כאילו דבר לא קרה. עליו להשעות את עצמו או לפחות לצאת לחופשה עד לבירור הסופי בוועדה.
אבל זה לא צריך שיטשטש את הבעייתיות האינהרנטית הטמונה בהליכים של ועדת חקירה. אמנם רשמית מסקנותיה הן בגדר "המלצות", אך על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה הן מחייבות את הממשלה. המלצות אלו יכולות לסיים קריירה של אדם מבלי שהוא יוכל לערער עליהן כמו בהליך שיפוטי, משום שאין ערכאת ערעור לוועדת חקירה. את הבעייתיות הזאת צריך לתקן.

שופטים במיטה

מישאל חשין, בתשובה לטענה ששופטי בית המשפט העליון הם חבורה סגורה ולא מאפשרים מינויים שאינם רוצים בהם: "מה זה סגורה? אנחנו חיים ביחד, ישנים ביחד באותה מיטה. אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו" המראיין מקשה: "אבל המיטה הזו היא לא שלך. המיטה הזו היא בית המשפט העליון של המדינה כולה. על זה בדיוק מאשימים אתכם, שאתם חבורה סגורה שבה חבר מביא חבר". חשין: "אלה דברים מקוממים. אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו. השקר המקובל של 'חבר מביא חבר', מה הקשקוש הזה? אנחנו לא חבורה סגורה אבל חיים חיים מאוד אינטנסיוויים ביחד. אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני."
"אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו"? נדמה לי דווקא שחשין עצמו אמר זאת, ממש רגע קודם ("אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו"). זה לא המקום היחיד בראיון הפרידה הזה שבו הוא מפגין חוסר קונסיסטנטיות, אם להתבטא בעדינות. כל אחד רשאי לבחור את המטאפורות שלו, כמובן, אבל ההתייחסות לבית המשפט העליון כאל מיטה שבעליה זכאי לבחור את הפרטנרים שהוא מכניס אליה עושה לחשין שירות דב. בנסיונו המתפתל להוכיח שלא מדובר בחבורה סגורה ("אלה דברים מקוממים") הוא כמובן מוכיח בדיוק ההיפך. בית המשפט העליון של ישראל לא צריך להיות מיטה, בין שופטיו לא צריכה לשרור אהבה, וחבריו הנוכחיים לא רשאים לשלוט על המינויים אליו כאילו היה זה עסק פרטי שלהם. מדובר במוסד חשוב במדינה דמוקרטית, לא במועדון חברים.

סיזיפוס בירושלים

ירושלים, כידוע לכל דריה ובאיה, היא מהמלוכלכות בערי ישראל. ידיעות אחרונות פירסם על כך כתבה בשבת האחרונה, תחת הכותרת הלירית 'תשעה קבין של לכלוך'. ציון שטרית, מנהל אגף התברואה בעיריית ירושלים, מתאר: "זו עבודה סיזיפית, אתה מסיים לנקות היום, ומחר בבוקר צריך להתחיל שוב מאפס". ואללה. עושה רושם שהוא לא מכיר הכרות אישית את עבודות הבית

Read Full Post »

אבל העיתוי, העיתוי (2)

לפני שנתיים וחצי פירסמתי את הפוסט הזה, על כך שהרעיון (הלא רע כשלעצמו) לשנות את שיטת הוותק שעל-פיה נבחר נשיא בית המשפט העליון מעורר חשד כשהוא מועלה ממש ערב כניסתה, לראשונה, של אשה לכהונה. שר המשפטים חיים רמון (צירוף מבשר רע) הודיע עכשיו שהוא לא מחויב לנוהגים ויבדוק את כל האופציות. רמון מקושר היטב לחרדים שעבורם מינויה של בייניש הוא סמרטוט אדום. גם בשביל הימין היא פרסונה נון-גראטה. כך שלא רק מינה של בייניש עומד לה לרועץ. מצד שני, הוא גם לא עוזר. זה מה שכתבתי בנובמבר 2003, וזה רלבנטי גם היום:

אפילו שעון מקולקל מראה פעם ביום (או פעמיים, תלוי אם הוא אנלוגי או דיגיטלי) את השעה הנכונה. ברוח זאת יש לתמוך הפעם בהצעתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, להפקיד את הבחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי השופטים עצמם. ראשית, הכל רק לא פוליטיקה. בחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי הפוליטיקאים – הצעה שנשמעה אף היא – תהיה הרת-אסון. שנית, משום שגם אם עד כה נבחרו נשיאים ראויים, אין ראיה לכך כי היה זה על-שום הוותק שלהם ולא למרות הוותק שלהם, או למצער שיש קשר בין שני הגורמים. בכלל, ותק זה לא קריטריון רלוונטי ליכולות. רק בקיבוץ הוא נחשב לאיזו שהיא שיטת חלוקה סבירה והיום גם שם לא (איפה שעוד יש מה לחלק). אז לא שאני משלה את עצמי שהשופטים עצמם לא נגועים בפוליטיקה פנימית, אבל מכל ההצעות זאת הרעה במיעוטה.

כל זה בסייג אחד: שינוי השיטה צריך להיות לאחר בחירת הנשיא/ה הבא/ה. אל"ף, משום שככלל לא תקין לשנות שיטה כשהפרסונות המעורבות כבר ידועות. בי"ת, משום שמאד מחשיד לעשות זאת דווקא ערב מינויה של אשה, לראשונה, לנשיאת בית המשפט העליון. אמנם, כידוע לנו, הפמיניזם הוא אנכרוניזם, ואין אצלנו כבר שום דעות קדומות נגד נשים, כפי שהוכח רק בסוף השבוע האחרון, אבל בכל-זאת מתגנב ללב החשד שמא הדחיפות להחליף את השיטה דווקא עכשיו קשורה גם למינה של מי שמיועדת לתפקיד.

הארכה נוספת

גם הנושא הבא קשור לזמן. אותו שר משפטים הצהיר כי בכוונתו להאריך את הוראת השעה בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל, ובמקביל לחוקק חוק הגירה כללי. שניים משופטי הרוב בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר לדחות את העתירות נגד החוק, הסתמכו בין השאר על העובדה שמדובר בהוראת שעה זמנית. השופט אליעזר ריבלין כתב: "גם אם ישוב המחוקק ויתן תוקף מחודש, לתקופה קצובה, להוראת השעה, אין לנו בסיס להניח כי ההוראה החדשה תהא זהה לזו אותה אנו מבקרים כיום". מסקנתו היא כי "אין צורך, ובפועל יש בכך בנסיבות המקרה משום חיסרון, להידרש לשאלת החוקיות של הוראת החוק, שפניה משתנות, ואשר לעת הזו שוקעת היא אל תוך מימיו העמומים של העתיד". השופט אדמונד לוי כתב כי "יש להותיר עד להשלמתה של מלאכת החקיקה ומחמת החשש מפני חסר נורמטיבי, את החוק ואת ההסדרים הקיימים מכוחו על כנם". הוא חותם את חוות דעתו במשפט: "אדגיש כי אם לא ישכילו המשיבים למלא אחר שהתבקשו [לקבוע אמצעים פוגעניים פחות, ע"י המרת ההסדר הגורף בבדיקה פרטנית – נ"כ], ספק בעיני אם יוכל החוק להתמיד ולצלוח את הביקורת השיפוטית גם בעתיד". יש להדגיש כי עמדתם המהותית של שני השופטים לגבי החוק – שונה. ריבלין סבור כי הוראת השעה מידתית, שכן לא מדובר בחשש ערטילאי לשלום הציבור אלא בזכותם האישית של חבריו לחיים. לעומתו, סבור לוי כי ספק אם הוראת השעה מידתית על-פי מבחן המשנה השני למידתיות, הדורש לבחור באמצעי שנזקו פּחוּת כדי להשיג את אותה תכלית. זאת משום שלדעתו, כאמור, ניתן להשיגה על-ידי בדיקה פרטנית קפדנית יותר. משמע, לו היה לוי מחליט לפסוק על-פי עמדתו המהותית לגבי החוק, היה מאזן הכוחות בפסק-הדין משתנה והמיעוט היה נהפך לרוב.
הודעתו של רמון שבה ומדגישה את הבעייתיות שבאי-התערבות שיפוטית בחוקתיותו של חוק רק בשל כך שהוא זמני. שוב ושוב אנו שומעים כי הכוונה היא לחוקק חוק כללי עם מבחנים אוניברסליים, שיחליף את הוראת השעה הספציפית. בינתיים חוזרים ומאריכים אותה, גם אם תוך הכנסת שינויים. אם בית המשפט יימנע לעד מהתערבות רק בשל העובדה שמדובר בהוראת שעה "זמנית" – מה ימנע מן המחוקק לשוב ולהאריך אותה עד בלי סוף?

חשין

המשנה לנשיא ביה"מ העליון בדימוס, מישאל חשין, התנצל על מה שאמר להארץ על הנשיא ברק בהקשר של הפסיקה בעניין חוק האזרחות. "מי שמכיר אותי יודע שאני מתחמם די מהר במהלך ויכוח". יודעים, יודעים. בעיקר עורכי-הדין שטענו לפני חשין. השאלה היא אם אדם כזה, על כל מעלותיו, היה צריך לשבת על כס השיפוט. מזג שיפוטי זה לא.

Read Full Post »

כשביקרתי ביום שישי בבית המשפט העליון של ארה"ב, עברה במוחי המחשבה שמא נשיאו של בית המשפט המקביל בישראל, אהרן ברק, היה רוצה להידמות לג'ון מרשל, אחד מנשיאיו של בית המשפט האמריקני. נשיאיו לשעבר של המוסד הזה מונצחים במסדרון הכניסה, המוביל אל אולם הדיונים, לא בצילומים אלא בפסלים. סטייל של נצח אמריקני. אבל הנשיא ג'ון מרשל לבדו זוכה לפסל ענק בקומת הקרקע, המוביל לתערוכה המוקדשת רק לו ולפועלו המשפטי. הוא גם האמריקני היחיד המונצח בתבליטים המקשטים את קירות אולם הדיונים. הסיבה, כפי שהסבירה המדריכה, היא ההחלטה שכתב ב-Marbury v. Madison, שבה קבע בית המשפט האמריקני כי בסמכותו לפסול חוקים של הקונגרס כבלתי-חוקתיים. לימים, ישתמשו שופטי ישראל בקו-טיעון דומה כשיקבעו בבנק המזרחי את אותה סמכות עצמה לבית המשפט הישראלי: סמכות שלא נקבעה מפורשות בחוק אך ברורה מלשונו. אלא שגם ההבדל בין שני המקרים מעניין. ב-Marbury v. Madison צימצם ג'ון מרשל את סמכותו המהותית של בית המשפט העליון, בכך שקבע כי החוק של הקונגרס העניק לבית המשפט (על-פי פרשנותו), סמכות שאין לו. מדובר היה במינויי שופטים רגע לפני חילופי השלטון בבחירות של 1800, שבהן הביס תומס ג'פרסון את הנשיא המכהן ג'ון אדמס. ג'יימס מרבורי קיבל מינוי כשופט אך כתב-המינוי, שכבר נחתם בידי הנשיא אדמס, לא הגיע אליו. מי שהיה אחראי לתקלה היה מזכיר המדינה (אחד, ג'ון מרשל). כשמזכיר המדינה החדש, מדיסון, נכנס לתפקידו, הוא סירב לפניית מרבורי לקבל את כתב המינוי. מרבורי פנה לבית המשפט בדרישה לקבל צו עשה למינויו; פנה היישר לבית המשפט העליון. זה אישר כי מינויו של מרבורי תקף, אך נשיאו ג'ון מרשל (כן, אותו אחד שקודם לכן היה מזכיר המדינה) פירש את החוק שאיפשר פנייה לקבלת צו כנ"ל כאומר שכל מי שמבקש צו כזה רשאי לפנות ישירות לבית המשפט העליון. בכך, קבע, הרחיב הקונגרס את סמכויותיו של בית המשפט העליון באופן לא חוקתי. הביקורת על החלטתו של מרשל היתה כי פרשנות סבירה לחוק היתה כי (רק) בהתמלא התנאים הנאותים, רשאי בית המשפט העליון לתת צו כאמור. כך או כך, קשה לי לראות את אהרן ברק, אבי הקונספציה של "הכל שפיט", מצמצם מרצונו את סמכויותיו של בית המשפט העליון בישראל…

עוד בנושא:
בית המשפט העליון האמריקני ועיקרון השיקוף
השימוע של אליטו

Read Full Post »

סמואל אליטו הבן הושבע היום (שעון ארה"ב) לכהונת שופט בבית המשפט העליון של ארה"ב, לאחר שהסנאט אישר את מינויו ברוב של 58 מול 42 מתנגדים. להצלחה השמרנית אחראי לא רק הנשיא ג'ורג' דבליו, בעל הסמכות למנות שופטים לערכאה זו, שאמר הערב בנאום השנתי על מצב האומה כי ימשיך למנות שופטים שיהיו משרתי החוק ולא כאלו ש"יחוקקו מהספסל". ההצלחה היא גם של קמפיין מאורגן להפליא של ארגוני שטח שמרנים. במינוי האחרון הם קצרו את הפירות שנטעו כבר ב-1982, בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן. תכניתם נועדה לדאוג לכך שמועמדים שמרנים כדבעי יאכלסו את בית המשפט בבוא העת. היא בוצעה תוך יצירת מאגר של משפטנים שמרנים, שנדחפו למעלה במהלך מתואם. בין השאר הופיעו ברשימה שמותיהם של ג'ון רוברטס וסמואל אליטו. השלב האחרון נכנס לפעולה לפני כמעט שנה, כשהחלו להתפשט השמועות על בריאותו הרופפת של נשיאו הקודם של בית המשפט, ויליאם ראנקוויסט, שהלך בינתיים לעולמו. התכנית דפקה כמו שעון. למעשה, מינוים של רוברטס לנשיא ביה"מ ושל אליטו לשופט עלה על ציפיותיהם הוורודות ביותר של המתכננים, כפי שהם עצמם מודים.

אליטו מחליף את השופטת סנדרה דיי אוקונור, מינוי רפובליקני במקור של רייגן, שכפי שכבר קרה בעבר "שייטה" במהלך כהונתה לעבר המרכז ובכמה פסיקות חשובות היתה לשון המאזניים בבית המשפט. אולי הדוגמא הבולטת והמעניינת ביותר לשינוי קו בהיסטוריה המשפטית האמריקנית של שופט מכהן היא של ארל וורן, מי שמונה על-ידי דוויט אייזנהאואר לנשיא בית המשפט העליון, ובתקופתו התקבלו פסקי הדין הליברליים ביותר. האגדה מספרת כי אייזנהאואר אמר שאם היה יודע מה הממזר הזה יעשה – לא היה ממנה אותו.

דיי אוקונור סיימה 25 שנים על ספסל השיפוט בבית המשפט העליון, אבל למרבה הבושה היא היתה האשה הראשונה במוסד הזה. כן כן, כמו שאתם שומעים: עד 1981 לא כיהנה בו אף אשה. לאחר שנסיונו של ג'ורג' דבליו למנות את הארייט מיירס כמחליפתה של דיי אוקונור כשל בעודו באִבּו, ואליטו הוא זה שזכה בפיס, נותר ההרכב הזה – בן תשעת השופטים – עם אשה אחת בלבד, רות באדר גינזבורג (מינוי של קלינטון). ועם שחור אחד בלבד, קלרנס תומאס השמרן. (מינוי של בוש האב. השחור הראשון בביה"מ, ת'ורגוד מרשל, מונה ב-1967). מי שזוכה ל"ייצוג יתר" שם הם הקתולים. עם מינוים של רוברטס ואליטו, מגיע מספרם של השופטים הקתולים בבית המשפט העליון לחמישה מתוך תשעה. הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסייה, שעומד על קצת יותר מ-20%.

ועדת זמיר שהוקמה אצלנו כדי לבחון שאלות הקשורות להרכבו של בית המשפט, דחתה את עיקרון הייצוג כבסיס להרכבו (רוצים שם ייצוג לגברים מכים, נניח?) והמליצה במקומו על עיקרון ה"שיקוף", שעל-פיו צריך בית המשפט העליון "לשקף" במידת האפשר את פני החברה. למרות הקושי לאייש את בית המשפט הישראלי בשופט ערבי עד לאחרונה, נדמה שבית המשפט האמריקני כושל הרבה יותר מזה הישראלי, מבחינה זאת. לפחות מצבן של הנשים טוב הרבה יותר אצלנו.


עוד בנושא:
השימוע של אליטו

Read Full Post »

מבריקה מדי?

האג'נדה של פרופ' רות גביזון לא מוצאת חן בעיני אהרן ברק. הוא לפחות אומר זאת עכשיו בהאי לישנא. לא רק שהיא פסולה כי היא "מועמדת שיש לה אג'נדה", כאילו לו אין כזאת. מעתה אמרו: האג'נדה שלה פסולה משום שהיא איננה האג'נדה שלי. זאת הסיבה לכך שלמרות שאיש לא יחלוק על כישוריה של גביזון (גילוי נאות: אני מכירה אותה, וגם עם ברק נפגשתי), היא פסולה בעיניו מלהצטרף לבית המשפט שהוא מבקש לעצב בצלמו ובדמותו. המועמדים הנכונים צריכים, לדבריו, "להתפתח עם התפקיד", כלומר, להתחנך ולעבור את הסוציאליזציה הנכונה. ע"י ברק כמובן.

אפשר להיות בעד או נגד דעותיה של גביזון על תפקיד בית המשפט ועד כמה הוא צריך להיות אקטיביסטי, וגם בעד או נגד דעותיה האחרות. אבל קשה להבין מה רע בכך שבית המשפט העליון יהיה פחות מונוליטי ויבטא עמדות שונות. פלורליזם כזה רק מפרה את השיח, כפי שכבר למדנו מזמן מג'ון סטיוארט מיל. מה גם שבקרוב יאבד בית המשפט את הברק שלו, תרתי משמע, עם פרישתו הקרבה ובאה של ברק (ושל חשין). האם לברק יש אינטרס סמוי, אולי סמוי אפילו מעיניו בהיותו לא-מודע, שבית המשפט שהוא משאיר אחריו יהיה בינוני? אם כך יהיה, עלולה מורשת ברק להיות קטלנית לחברה הישראלית משתי סיבות משלימות. קודם הוא הרחיב את זכות העמידה והשפיטות לפתחו של שער שהכל נכנס בו. עכשיו הוא מותיר אחריו בית משפט שאין בו איש ברמתו שיכול להתמודד עם התסבוכת הזאת. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא מועמדים בלי אג'נדה לגבי האג'נדה שהכתיב ברק.

ללא קשר לשאלה האם מינוי זה או אחר הוא ראוי, אופן בחירת השופטים לבית המשפט העליון כפי שהתקבע אצלנו הוא פסול. המינויים האלו מתנהלים, let's face it, בשיטה הידועה של "חבר מביא חבר". לפעמים חברה; לפעמים מתפשרים במסגרת דיל, אבל העיקר הוא שנציגי השופטים (שמצביעים כאיש אחד, כאילו אין להם דעה משלהם) מהווים למעשה בלוק בוועדה לבחירת שופטים, ולמעשה מכתיבים את המינויים למוסד שלהם. זה הביא את שרת המשפטים ציפי לבני לנקוט בצעד שגם הוא פסול: לעכב את התכנסות הוועדה ולגרום לכך שבית המשפט עובד בתקן חסר.

קרטל פסול?

השיטה הישראלית נחשבת לעדיפה על שיטות אחרות, שבהן הדרג הפוליטי ממנה או בוחר באופן זה או אחר את השופטים. אבל היא הגיעה לשיא של חוסר-סבירות שבו השופטים קובעים מי יתקבל למועדון, מי יחבור אליהם ומי יחליף אותם. בשום גוף ציבורי הדברים לא מתנהלים כך שהחברים הנוכחיים מחליטים מי יכול להצטרף אליהם או מי יירש את מקומם. למעשה, לו היתה מגיעה לבית-המשפט העליון עתירה נגד התנהלות כזאת של גוף ציבורי, ובמיוחד נגד התופעה ששלושת נציגי בית-המשפט העליון בוועדה עושים קרטל ולא מצביעים על-פי צו מצפונם, הוא היה פוסל זאת על המקום.
אה, אבל רק אם זה קורה אצל אחרים.

Read Full Post »

ביציות מופרות תישארנה בהקפאה ולא ייעשה בהן שימוש, בניגוד לרצון הנשים שהן שייכות להן, מאחר שהגברים שהפרו אותן חזרו בהם.

על-פי החוק הבריטי מ-1990 בעניין הפריות מבחנה, דרושה הסכמת שני ההורים כדי להתחיל בתהליך ואם אחד מהם חוזר בו – מה שהוא רשאי לעשות בכל שלב – יש להשמיד את העוברים. הנשים טענו כי זוהי הפרה של זכותן לפרטיות ולחיי משפחה המוגנת בחוק זכויות האדם הבריטי משנת 2000.

הנשים זכו לאהדת בית-המשפט, אך לא בתביעה. גם אם ניתנה הבטחה מצד הגברים כי אפשר יהיה להשתמש בביציות ללא קשר למצב היחסים, אין הבטחה זו גוברת על הוראות החוק, קבע השופט. זכותם של הגברים שלא להיות אבות לילדים מנשים שמהן נפרדו. עם זאת, הורה בית המשפט להשאיר את הביציות בהקפאה בעתיד הנראה לעין ולא להשמידן (הנשים עדיין יכולות לבקש שבית המשפט לערעורים ישמע את עניינן).

במקרה דומה בארץ, העדיף בית המשפט העליון (בדיון נוסף, שבו הפך את ההחלטה הקודמת) את זכותה של האשה להיות לאם על-פני זכותו של הגבר שלא להיות לאב. אצלנו, דומה, לוקחים ברצינות את קריאתה הנואשת של רחל, "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי".

עוד בנושא: אב לאחר מותו

Read Full Post »

« Newer Posts