Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביה"מ העליון’

המאבק על דמותה של מערכת המשפט, וזו של בית המשפט העליון בפרט, עלה דרגה. או שמא נאמר, ירד דרגה נוספת. נדמה שכמעט כל הכלים נשברו (אם כי תמיד אפשר לרדת עוד). בייניש החליטה לנהל את המאבק בגלוי, ממש דרך התקשורת. ואילו פרידמן מלכתחילה ניהל בגלוי את מאבקו בסגנונו הבוטה והלא מרוסן. את הקמפיין שלו נגד בית המשפט העליון הוא התחיל מעל דפי ידיעות אחרונות (שהמו"ל שלו מיודד מאד עם בועז אוקון, ידיד נוסף של הקאזוס בֶּלי של פרידמן). המעבר שלו למשרד המשפטים לא שינה כלום באג'נדה שאותה קידם באמצעות העיתון, לרסק את בית המשפט העליון. גם לא בסגנון. משני הצדדים מעורבים לא רק עקרונות אלא גם אינטרסים ומאבק להשיג או לשמר כוח, אם באופן אישי ואם עבור המוסד שהם מייצגים.

קשה לנהל מאבק ציבורי היום בלי להשתמש בתקשורת. ובכל זאת יש הבדל בין זה לבין לנהל אותו פשוט שם. סברתי שבייניש, גם לשיטתה, עשתה טעות במהלך האחרון שלה. ברק מעולם לא נזקק לקרבות רחוב כדי להשיג את מה שהוא רצה. הוא היה פוליטיקאי אמיתי, שמשך בחוטים מאחורי הקלעים כשמעטים הצליחו לעמוד בפני קסמו האישי. מצד שני, לברק לא היה את פרידמן מולו והוא לא נדחק אל הקיר עד שנאלץ לבצע צעד של יאוש כמו שנראה צעדה האחרון של בייניש. ברק הוא מי שקולו לא נשמע גם עתה. שתיקתו, ההולכת ונמשכת, היא שתיקה רועמת. על פי הדיווחים הוא בוחר גם עכשיו באחורי הקלעים. זה איננו משחרר אותו מאחריות רבה למצב שנוצר. האימפריאליזם השיפוטי שלו הוא גורם עיקרי ל-backlash שאנו חוזים בו כעת.

אבל על הפרק עומדות סוגיות חשובות מדי מכדי להתייחס לכל העניין כאל קטטה אישית בין פרידמן לבייניש. אני תומכת בעמדתו של פרידמן בעניין המינויים בפועל של שופטים מחוזיים לעליון. שופט כזה נמצא למעשה ב"תקופת מבחן". בגלל ה"בלוק" של שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים (וגם את מקבילית הכוחות הפסולה הזאת יש לשנות), הוא חייב לשאת חן בעיני עמיתיו כדי לקבל את מינוי הקבע. איזו משמעות יש בתנאים האלה ל"עצמאות שיפוטית"?

אלא שהבעיה איננה בעמדותיו של פרידמן אלא בדרך שבה בחר. לא כך מעבירים רפורמות. כך לא מבצעים שינוי. ודאי שלא במערכת שאין לנו אחרת זולתה ואי-אפשר לבנות אחרת מהיום למחר, משל היתה עולם ישן עד היסוד נחריבה. מאבקו של פרידמן הוא מאבק פראי וחסר מעצורים, שתכליתו העיקרית לקעקע את שארית האמון שנותרה לציבור במערכת המשפט. הוא ובייניש מתגוששים כעת בהיאבקות בוץ, וגם אם יש מי שנהנה מהמחזה (אני, האמת, מרגישה שחם מדי), הגיע הזמן לשים לזה סוף. לכולנו יש יותר מדי להפסיד. איפה כאן המבוגר האחראי? אה, זה אולמרט. עכשיו הכול ברור.

עוד בנושא:
פרידמאניה
הוונדטה של פרידמן
הכל אישי: יד ימין ויד שמאל

דומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור (ובעניין הפליטים, אולי כדאי שעליזה אולמרט תדבר עם זה שמבקש להחזירם למצרים, במקום לכתוב על כך דבל-ספרדים במוסף של ידיעות אחרונות? הם לא נפגשים?)

Read Full Post »

בתל אביב, כך אומרים, חוגגים בלילה לבן. מי ששנתה צריכה לנדוד היא מערכת המשפט. ומכיוון שזה לא קורה למערכות, הרי שנתם של בכיריה ושל מי שהיא עדיין חשובה להם. היועץ המשפטי לממשלה חייב לציבור הסבר על הפליק-פלאק לאחור שלו נתן פומבי היום, ולהתנהלותו בשנה האחרונה לאור הזיגזג הזה. ההסבר הזה צריך לבוא גם מבחינת מי שהשתכנעו שאמינותן של חלק מהתלונות נמוכה מכדי להשיג הרשעה בתיק; ודאי מבחינת מי שעדיין סבורים (למרות הודאתו) כי תפרו לנשיא תיק; וגם מבחינת אלה שרואים בהחלטתו של מזוז סטירת לחי לעיקרון של שוויון בפני החוק והקרבת גופן וכבודן של נשים למולך.

ד"ר אורית קמיר כתבה היטב גם על הטעמים שבשלהם אפשר להגן על עסקת טיעון וגם על הטעמים שאינם עומדים לה. המערכה הציבורית אכן בפתח, והשאלה הגדולה היא לאן תיטה הרוח. האם להבנה כי אפילו אחרי עסקת הטיעון וכתב האישום המדולל מאד, משה ("הכול עלילה שפלה") קצב עצמו מודה כי ביצע עבירות מין, זאת אומרת נחלץ בעור שיניו מכתב אישום חמור בהרבה. או, לספין שמנסים (שוב) עורכי-דינו לייצר, שעל-פיו הוא הודה בעצם במה שלא ביצע רק כדי לשים קץ למסכת הסבל של משפחתו, או לחילופין בדברים שניתן לפרש כ"חיבוק אבהי" ובכל מקרה התנהגות ללא כל כוונה מינית. עו"ד פלדמן כבר נדד היום מערוץ לערוץ כדי לערער את  אמינותה של א' הראשונה (אין מה להתרגש מהאיום המרומז שלו בתביעת דיבה על א'. זה הדבר האחרון שמשפטן אחראי יציע לקצב. לעומת זאת זה ישחק לידיה של עו"ד בראשי שסביר להניח שזה בדיוק מה שהיא רוצה, כדי שכל המגילה בכל-זאת תיפרש בבית משפט. אפשרות אחרת היא תביעה אזרחית נגד קצב); ואילו עו"ד אמיר תקף את כלי התקשורת על שנתנו בימה ל"מסע הכפשות" (כנראה שרק למרשו מותר לתת בימה כדי להשתלח מעליה בכל רשויות המדינה). מבחינה תקשורתית וציבורית המהלך של א' ושל עו"ד בראשי לצאת במסיבת עיתונאים היה חכם מאד. הוא נועד לא לאפשר לקצב להתחמק מסיפור כל המסכת בפומבי. מבחינה משפטית, לעומת זאת, ניתן היה להבחין בכמה נקודות תורפה שמסייעות להבין מדוע חששו בפרקליטות שהמקרה הזה לא ייגמר בהרשעה (ובכך אינני אומרת דבר בשאלת אמינותה בעיני באופן אישי). המערכה הציבורית שנפתחה היום היא חשובה שכן יש לזכור כי בית המשפט איננו מחויב לקבל עסקאות טיעון. את כוחה של דעת הקהל ראינו כבר בפרשת רמון, שבה פסק-דין חריף נהפך לגזר-דין של קול ענות חלושה, בעקבות מסע תקשורתי משומן שגייס את הציבור נגד הכרעת הדין. לנוכח החלטתו (המופרכת, לדעתי) של אותו בית משפט כי מעשה מגונה יכול שלא יהיה עִמו קלון, החלטה שנועדה לסלול את דרכו של רמון חזרה לממשלה, יכול קצב לנסות ולהמעיט עוד יותר בחומרת המעשים שבהם הודה. אך אם הוא יקרוץ יותר מדי לציבור זה עלול לשחק לרעתו: משפטן בכיר אמר לי הערב כי אם יתרשם בית המשפט שקצב הודה משפטית אך מכחיש ציבורית, אפשר ויחליט להבהיר לו את חומרת המעשים שבהם הודה באמצעים העומדים לרשותו. כך או כך, הציבור צריך לומר את דברו.

מזוז, לעומת זאת, אוכל כעת את הדיסה שבישל לעצמו בכך שאין לצִדו פרקליט מדינה פליליסט. גם למזוז וגם לשנדר אין את הניסיון הנדרש בתחום הפלילים והם בחרו שלא לקבל את עמדתם של אותם פליליסטים בפרקליטות שכן היו מעורבים בתיק. התנהלותו של מזוז בתיק הזה מעלה סימני שאלה רבים. אם הזיג-זג בעמדתו נבע מהשימוע שניתן לקצב, הרי יש לדרוש כי שימוע כזה ינתן לכל אדם, לא רק לרמי-מעלה. גם אם יתאמץ מאד מזוז להסביר את כל ההיבטים המתמיהים האחרים, הרי יש לדרוש ממנו דין וחשבון כיצד היה העיקרון של שוויון בפני החוק לחוכא ואיטלולא. יתכן ופרשת קצב מסמנת את סופו הקרב ובא של מוסד השימוע. גם זה משהו.

עיקרון נכון, דוגמאות שגויות

אם כבר הידרנו שינה מעיני מערכת המשפט הלילה, עוד קטנה אחת. עו"ד מוריאל מטלון פירסם השבוע מאמר בהארץ טוש ובו הציע אג'נדה לשופט בבית המשפט העליון. בין השאר, קרא מטלון לבית המשפט לא לפלוש לתחומן של הרשות המבצעת והמחוקקת כשמדובר בעניינים מדיניים. אכן, אג'נדה ראויה שאני מזדהה אתה. יש רק בעיה קטנה אחת, בדמות הדוגמאות שבחר עו"ד מטלון להביא לפלישה לא ראויה כזאת: ביטול "נוהל שכן" ושחרור "קלפי המיקוח" הלבנונים. שני מקרים שבהם התערבותו של בית המשפט לא רק ראויה אלא נדרשת, שכן מדובר בפגיעה בזכויות אדם. כדאי למצוא דוגמאות אחרות.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

כפיל בחנות חרסינה שועט שר המשפטים במערכת המשפט, הורס ומנתץ כל מה שבדרך, טוב או רע. כאילו לא החליף את כובעו, מכותב מאמרים משתלחים בבית המשפט בידיעות אחרונות לשר הממונה על המערכת, שצריך לגלות אחריות וריסון. כבר כתבתי בעבר כי אני שותפה לחלק מביקורתו של פרופ' פרידמן על מערכת המשפט ובעיקר על התנהלותו של בית-המשפט העליון. אבל הסגנון, כמו שאומרים; סגנון התנהלותו של פרידמן והאופן שבו הוא נחוש להגשים את האג'נדה שלו, בלי לקחת שבויים, מקשה מאד להצדיק כיום גם את החלק הענייני של הביקורת הזאת. כי שינויים יש לעשות באופן מדוד, מאוזן וזהיר. לא להסתער כאחוז דיבוק על היעד ולשכוח שאין לנו מערכת משפט אחרת, ושאם זאת תצא חבולה ומרוסקת – הנזק עלול להיות בלתי-הפיך ויידרשו שנות שיקום רבות, הרבה מעבר לשנות או חודשי כהונתו הנותרים של פרידמן.

יש יתרון בכך ששר מגיע מחוץ למערכת הפוליטית, ללא יומרות לשרוד בה בכל מחיר (אם כי מתוך נאמנות מתחייבת למי שהביא אותו אליה), אלא מתוך כוונה כנה להתמקד בתחום מומחיותו ולרתום את יכולתו לטובת המערכת הציבורית. אבל נדמה שלא יהיה זה מרחיק לכת לאבחן כי לא זה מה שמניע את פרידמן. המוטיבציה שלו שונה לגמרי, וקוראים לה פרופ' נילי כהן. פרידמן גילה את כשליו של בית המשפט העליון ביום שבו לא מונתה בת-חסותו לאותו בית משפט. מאז מדריך את צעדיו של פרידמן בכל הנוגע למערכת המשפט מבחן נילי: הלה הם אם לצרה? כך, דבר שמציעה או עושה נשיאת בית המשפט העליון איננו יכול להיות תקין או ראוי, משום שהיא התנגדה למינויה (ולא חשוב כרגע אם בצדק אם לאו). גם אם באופן קונטינגטי אכן יש להתנגד למהלך זה או אחר של בייניש, הרי התנגדותו של פרידמן לא תנבע ממניע ענייני. לפחות תהיה חשודה ככזאת.

הכתבה שפורסמה במוסף הארץ בסוה"ש מתארת את פרידמן כאדם אחוז דיבוק; אובססיבי לחלוטין בכל הקשור לקידומה של הפרוטז'ה שלו בחיים המקצועיים-האקדמיים. הכתבה מציינת כבדרך אגב שכהן חברה באקדמיה הלאומית למדעים לצד פרידמן וברק. משום מה היא מחמיצה את הסיפור שמסתתר מאחורי החברות הלא תמימה הזאת: פרס תנחומים לכהן לאחר שלא מונתה לבית המשפט העליון. פרס שבישל פרידמן בהסכמתם של שני החברים האחרים במקצוע המשפטים באקדמיה, ברק ואנגלרד, שלפחות הראשון שבהם היה ככל הנראה אחוז אשמה על שלא צלח בידו לקיים את הבטחתו לפרידמן למנותה לעליון. כך מתבצעים מינויים לגוף סטטוטורי בישראל. "אם נילי כהן לא מונתה, אף פרופסור לא ימונה". כך מצוטט פרידמן בתגובה להצעה להביא מועמד מהאקדמיה לבית המשפט העליון. ממש הקוזה נוסטרה. גם לי גם לך לא יהיה. כאילו היה בית-המשפט חלקתו הפרטית ולא מוסד מרכזי בדמוקרטיה הישראלית. מיום ליום מתברר: פרידמן בא למערכת המשפט לעשות ונדטה.

ענייני זה לא, גם לא בסמכות

אחד ממהלכי "אנטי בייניש" של פרידמן נגע למינויה של עו"ד נאוה בן-אור, לשעבר משנה לפרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. אפתח בגילוי נאות: נאוה היא ידידה טובה שלנו.  פרידמן דחה את מינויה לאחר שזה אושר כדין בוועדה למינוי שופטים, ובכך לדעתי פעל ללא סמכות. התלונה שהגיש נגד בן-אור עוה"ד דרור חוטר-ישי (ומי שעומדים מאחוריו) כבר התבררה שם. אבל בבן-אור תמכה בייניש, וזאת כמובן סיבה טובה לנסות לסכל את מינויה של פרקליטה שעל יושרה האישי והמקצועי אין חולק, גם לא סניגורים שהופיעו מולה בתיקים. לפרידמן זה לא הפריע לזרוק עליה בוץ בחצאי רמיזות שפורסמו בעיתונות. במאבק נגד בייניש הכל מותר.

כדאי בהזדמנות זאת לתקן שגיאה גסה שחזרה ונשנתה בדיווחים על המקרה שבן-אור היתה מעורבת בו כפרקליטה בכירה בפרקליטות המדינה, גם בדיווחים של "כתבים" משפטיים וגם כאן באתרים ברשימות. האזנות הסתר שבהן היה מדובר לא היו האזנות בלתי-חוקיות אלא האזנות שאושרו כדין בצו של בית משפט. האזנה היא לקו, לא לשיחות מסוימות, ולכן כשמאזינים לאדם מסוים נקלטות גם שיחות שאינן קשורות למושא החשדות נגדו, שבגינו הוצא הצו. כשמדובר בפוליטיקאי, באופן טבעי מוקלטות גם שיחות שבהן הוא עוסק בפוליטיקה. השאלות הקשות היו כיצד ומה מתמללים מאותן שיחות, מה עושים עם אותו חלק מתומלל שאיננו נוגע למושא הצו, ומה קורה אם במהלך ההאזנה מתגלים חשדות בדבר עבירות אחרות, לא אלו שבעטיים הוצא הצו. ניצב מזרחי סבר כי עליו לשמור את התמלילים האחרים בכספת, שמא יואשם בהשמדת ראיות. גם אם בן-אור טעתה בשיקול-הדעת בהנחיה זאת או אחרת – ואינני יודעת אם כך הוא – האם זאת סיבה לא למנותה לשופטת? כלום קיים שופט מחוזי בישראל שהחלטתו לא נהפכה אי-פעם בבית המשפט העליון, כלומר שעל שיקול דעתו חלקו בערכאה גבוהה יותר?

ומלבד זאת,  יש לעצור את רצח העם בדארפור.

Read Full Post »

רק אתמול נשא אהוד אולמרט נאום בזכותן של רשויות החוק והמריץ אותן להמשיך לחקור ולמלא את תפקידן והיום הוא ממנה את פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים. פרידמן הוא משפטן בעל שיעור קומה. אין ספק כי הוא מתאים יותר לתפקיד מן המועמד הפנימי ששמו עלה במערכת הפוליטית, זה שהיה המאמן של צחי הנגבי. הבעיה בעיקרה אינה בפרידמן, אם כי גם על השתלחותו במערכת המשפט תכף נדבר (האחרונה בסדרה היתה לאחר הרשעת רמון), אלא במסר ששולח אולמרט ביד שמאל שלו למערכת המשפט, זאת שיד ימין שלו ליטפה רק אמש. מרגע שדובר במועמד חיצוני היה ברור כי אולמרט מחפש לא סתם מועמד חיצוני שיעלה את היוקרה של מערכת המשפט וייצב אותה קצת אחרי הטלטלות האחרונות, אלא מועמד ביקורתי מאד כלפיה, שמעמדו האקדמי יאפשר לו להיכנס בה ראש בראש בלי לעורר עליו את החשד שהוא עושה זאת בגלל עמדותיו הפוליטיות גרידא. המשך…

Read Full Post »

מאוחר מדי: פרישתו של ליבאי / האבק של ברקלי: עוד מלה על התקשורת בפרשת רמון / בתחתונים של העליונים: ספר או מדור רכילות? / תודה, אבל לא תודה: זימון וסירובו

מאוחר מדי

עורך-הדין פרופ' דוד ("מי הן בכלל?") ליבאי איבד אצלי כל שמץ של הערכה כלפיו לאחר שיצא בטלוויזיה נגד המתלוננות בפרשת קצב. זה היה לפני פחות משבועיים, בערב שבו הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי יש בדעתו להגיש כתב-אישום נגד קצב בכפוף לשימוע. ליבאי יצא נגד המתלוננות, שזהותן חסויה (כאילו שאינו יודע שמתלוננות בעבירות מין נהנות מחיסיון על-פי חוק), המשטרה לא בודקת אותן ומנין הגיעו ו"מי הן בכלל?". בעיני חצה בכך ליבאי קו אדום לא פחות מהקו שחצה מרשו בנאום ההתלהמות שלו נגד כל רשויות המדינה בעודו עומד (על-פי חוק) בראשה של אותה מדינה; נאום השצף קצף (על השפתיים) נגד התקשורת בעודו נהנה משידור ישיר של דבריו על-ידה; נאום האליטות מתנכלות לי המושמע ממי שהגיע לטופ של הצמרת ומשכורתו היא הגבוהה בשירות הציבורי. [אגב, למה לקרוא "מסיבת עיתונאים" לנאום לאומה שבו לא מורשים עיתונאים לשאול שאלות?] המשך…

Read Full Post »

מכיוון שהתמצית שלהלן נתאחרה בפרסומה, למרות שנכתבה מיד לאחר הפסיקה, החלטתי לדחותה עוד קצת ולפרסמה היום, 13 ביוני 2006, במלאת 40 שנה להלכת מירנדה. ראו הערה והפניה בסוף הרשימה.

בית המשפט העליון קבע הלכה חשובה בדבר פסלות ראיה בפלילים שהושגה שלא כדין. המקרה שהובא כערעור לפני בית המשפט נגע לקבילותה של הודאה בשימוש בסמים שהושגה מבלי שהחשוד יוּדע בדבר זכותו להיוועץ עם עורך דין. את פסק הדין כתבה השופטת דורית בייניש. עד כה נקבע הכלל הזה רק בשלוש הוראות חוק ספציפיות: בסעיף 13 לחוק האזנת סתר, בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ובסעיף 12 לפקודת הראיות. כלל הפסלות הקבוע בסעיף האחרון מורה לפסול קבילותה של הודאת נאשם אם נמסרה שלא באופן חופשי ומרצון, ואחת השאלות הנדונות בפסק-הדין היא האם לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הודאה הנגבית ללא יידוע כנ"ל יכולה להתפרש ככזו שניתנה באופן חופשי ומרצון. מסקנתו היא כי מחדל כזה לא יוביל בהכרח לפסילת הודאה על-פי סעיף 12; אך גם כאשר היא אינה נפסלת, הוא עשויה לפגום במשקלה הראייתי.

בית המשפט צמצם אמנם את ההלכה שקבע בדבר פסלות ראיה, לכלל דוקטרינה יחסית שבה יש לבית המשפט שיקול דעת בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, כדי ליצור את האיזון הנאות בין זכויות הפרט לבין התגוננות בפני הפשע. הנחת המוצא של הדוקטרינה שאומצה היא "זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית – קבילה במשפט. עם זאת, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פסקת ההגבלה". ההלכה שקבע בית המשפט תחול על כל נאשם שעניינו תלוי ועומד בבית המשפט, על-פי הנסיבות הרלבנטיות.

על הדוקטרינה האמריקנית של פירות העץ המורעל – השונה מזו שאומצה בבית המשפט הישראלי – ראו הלכת מירנדה.

Read Full Post »

משטרה תחת אזהרה / שופטים במיטה / סיזיפוס בירושלים

משטרה תחת אזהרה

מאז ועדת אגרנט, הנוהג הוא כי ועדת חקירה מזהירה את מי שעלול להיפגע מממצאיה. נוהג שעוגן בתיקון לחוק ועדות חקירה. כך נהגה גם ועדת זיילר, למרות שהיתה ועדת בדיקה בלבד, שכן קיבלה סמכויות מקבילות. לאחר שהוזהרו, רשאים המוזהרים לשוב ולהופיע בפני הוועדה חמושים בעורכי-דין, לעיין בחומר החקירה ואף להביא ולחקור עדים, כדי לנסות ולהוכיח את צדקתם. אזהרה אין משמעה חריצת דין. ועם זאת, אני סבורה כי ההיגיינה הציבורית איננה מאפשרת למפכ"ל מוזהר להמשיך ולכהן בתפקידו כאילו דבר לא קרה. עליו להשעות את עצמו או לפחות לצאת לחופשה עד לבירור הסופי בוועדה.
אבל זה לא צריך שיטשטש את הבעייתיות האינהרנטית הטמונה בהליכים של ועדת חקירה. אמנם רשמית מסקנותיה הן בגדר "המלצות", אך על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה הן מחייבות את הממשלה. המלצות אלו יכולות לסיים קריירה של אדם מבלי שהוא יוכל לערער עליהן כמו בהליך שיפוטי, משום שאין ערכאת ערעור לוועדת חקירה. את הבעייתיות הזאת צריך לתקן.

שופטים במיטה

מישאל חשין, בתשובה לטענה ששופטי בית המשפט העליון הם חבורה סגורה ולא מאפשרים מינויים שאינם רוצים בהם: "מה זה סגורה? אנחנו חיים ביחד, ישנים ביחד באותה מיטה. אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו" המראיין מקשה: "אבל המיטה הזו היא לא שלך. המיטה הזו היא בית המשפט העליון של המדינה כולה. על זה בדיוק מאשימים אתכם, שאתם חבורה סגורה שבה חבר מביא חבר". חשין: "אלה דברים מקוממים. אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו. השקר המקובל של 'חבר מביא חבר', מה הקשקוש הזה? אנחנו לא חבורה סגורה אבל חיים חיים מאוד אינטנסיוויים ביחד. אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני."
"אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו"? נדמה לי דווקא שחשין עצמו אמר זאת, ממש רגע קודם ("אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו"). זה לא המקום היחיד בראיון הפרידה הזה שבו הוא מפגין חוסר קונסיסטנטיות, אם להתבטא בעדינות. כל אחד רשאי לבחור את המטאפורות שלו, כמובן, אבל ההתייחסות לבית המשפט העליון כאל מיטה שבעליה זכאי לבחור את הפרטנרים שהוא מכניס אליה עושה לחשין שירות דב. בנסיונו המתפתל להוכיח שלא מדובר בחבורה סגורה ("אלה דברים מקוממים") הוא כמובן מוכיח בדיוק ההיפך. בית המשפט העליון של ישראל לא צריך להיות מיטה, בין שופטיו לא צריכה לשרור אהבה, וחבריו הנוכחיים לא רשאים לשלוט על המינויים אליו כאילו היה זה עסק פרטי שלהם. מדובר במוסד חשוב במדינה דמוקרטית, לא במועדון חברים.

סיזיפוס בירושלים

ירושלים, כידוע לכל דריה ובאיה, היא מהמלוכלכות בערי ישראל. ידיעות אחרונות פירסם על כך כתבה בשבת האחרונה, תחת הכותרת הלירית 'תשעה קבין של לכלוך'. ציון שטרית, מנהל אגף התברואה בעיריית ירושלים, מתאר: "זו עבודה סיזיפית, אתה מסיים לנקות היום, ומחר בבוקר צריך להתחיל שוב מאפס". ואללה. עושה רושם שהוא לא מכיר הכרות אישית את עבודות הבית

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »