Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ביקורת’

ביטויים החוסים תחת חופש הביטוי אינם חסינים מפני ביקורת. גם ביקורת על צורותיה השונות היא חלק מאותו חופש ביטוי עצמו. כתבתי על כך בעבר בפוסט כשל הביקורת: על הזכות לבקר מימוש זכויות.

הרעש סביב חופש הביטוי לאחרונה מצריך להזכיר זאת, משום שבין השאר הוא מעלה שוב גם את חוסר ההבנה הזה. כך, למשל, תמונה שהופצה אתמול בפייסבוק מביאה זאת לסוג של פאתטיות:

הארץ

כביכול, לעיתונאי הארץ יש הזכות לכתוב כרצונם בעיתון, אבל לאחרים אסור בעקבות זאת להמליץ לא לקרוא אותו. לא, זאת כבר מתקפה על חופש הביטוי!

המשך…

Read Full Post »

אחד הבלבולים הנפוצים, שאני נתקלת בו יותר מדי לאחרונה, מזהה בטעות ביקורת על פעולה כלשהי עם ניסיון להגביל אותה או לאסור עליה. יש הבדל מכריע בין ביקורת על ביטוי או על מעשה, לבין ניסיון לאיים עליו או לפגוע בו באמצעות סנקציות. הנה שלוש דוגמאות והבהרות למה שאני מכנה ‘כשל הביקורת’.

המשך…

Read Full Post »

במובן מסוים הפוסט הזה ממשיך או משלים את קודמו.

בחודשים האחרונים קיבלתי כמה פעמים – לאחר פוסט ביקורתי על שביתת המתמחים – תגובה שאמרה לי למעשה לשתוק, כי לי אין אחריות. "חוכמה גדולה לשבת מול המקלדת ולשפוך 'מוסר' צדקני על אנשים שמקריבים שעות על גבי שעות למערכת לא יעילה, חולה. מתי בפעם האחרונה תפסת כוננות מהבית והוזעקת לטפל בחולה ב-2 בלילה? "."מאוד קל לשבת ביציע ולאמר מה הגון ומה לא". בעצם, ביטא זאת הטוב ביותר אותו מתמחה שהתריס: "דורית ביניש הייתה פעם ליד מישהו ואמרה שאבא שלו עומד למות מלוקמיה? … אותי ילמדו על מוסר?". כמו שכתבתי כשציטטתי אותו במלואו, זה מזכיר לי משהו. אה, כן, את הטיעונים של הצבא, למשל, כאשר בית המשפט פוסק נגדו: מה מבינים השופטים בלחימה? מתי היו תחת אש כמונו וסיכנו את חייהם?..

המשך…

Read Full Post »

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.

כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.

נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.

המשך…

Read Full Post »

נקודה אחת בכתבתה של ציפי שוחט היום עניינה הרבה מעבר לאופירה הניג, פיטוריה מאנסמבל הרצליה, תיאטרון ואמנות בכלל. כותבת שוחט:

אל מול אלה הסבורים שהצגות האנסמבל חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, יש החושבים שהן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו”נפוחות מחשיבות עצמית”. בעלי דעה זו ביקשו לומר את הדברים שלא לייחוס, כנראה מחשש שתדבק בהם תווית של “לא איכותיים”. באופן תמוה, כמה מהם חתמו על עצומה התומכת בהניג.

אפשר להבין את מי שמותחים ביקורת שלא לייחוס. לאו דווקא מהסיבה שבוחרת לייחס להם שוחט, אלא כי הביצה קטנה (בכל תחום), ולא תמיד מוכרחים לרכוש לעצמך אויבים שלא לצורך. לעומת זאת, קשה יותר להבין מדוע מי שדעתו כזאת חותם על עצומה בעד המנהלת האמנותית שפוטרה. במקום להניח הנחות ולשער השערות, היה מקום ששוחט פשוט תשאל את אותם אנשים שהיא ששה להביא מדבריהם, מדוע אם הם חושבים כך חתמו על עצומה התומכת במי שחתומה אמנותית על יצירות משעממות, לא מתקשרות ונפוחות. הרי אין חובה כל שהיא לתמוך במי שאינך עומד מאחורי מה שהיא עושה מקצועית. אי-חתימה כזאת עדיין אינה שקולה לעמידה בשמך מאחורי הביקורת שלך עליה בעיתון. לבי להניג, שעכשיו לא יודעת מי מבין תומכיה הגלויים מדברים עליה רעות מעל גבי העיתון, אך בלי לעמוד מאחורי דבריהם בשמם. נו טוב, תיאטרון. מסכות, אתם יודעים.

שלא כמו התראיינות לעיתון בעילום שם, חתימה על-פי הגדרה היא בזהות מלאה. הסבר אפשרי ומטריד לחתימה על עצומת התמיכה בלי לעמוד מאחוריה, הוא שזה נעשה מתוך התיישרות עם איזה קוד לא כתוב של תקינות פוליטית במילייה המקצועי שבו מסתובבים אותם אנשים. זה לא תקין שם לא לתמוך במה שמייצג את האוונגרד האמנותי, במי שרואה בתיאטרון הישראלי “אמנות בורגנית מתחנפת” ומתנגדת “לתיטרון מרגש שגובל כמעט בפאשיזם”. נו, פאשיזם. איך אפשר לא לחתום על עצומה התומכת במי שמתנגדת לו. מעניין איך מתיישבת הנטייה הזאת, ליישר שורות ולסגור פיות (ולפתוח אותם רק בעילום שם לתקשורת), עם הביקורתיות והאנטי-קונפורמיות שאמורה האמנות לייצג. וזאת בדיוק הנקודה: מדובר בביקורתיות ואנטי-קונפורמיות שנהפכת ל-mainstream וקונפורמיות בעצמה, באותם חוגים. אבוי למי שיקרא עליהם תגר. הוא יסומן ויורחק. אולי קשה להלין על מי שחסר את האומץ לעשות זאת בנסיבות האלה. והתופעה הזאת מתרחשת לא רק שם אלא במקומות רבים נוספים המתיימרים לייצג קדמה, נאורות וביקורתיות.

מה שנראה לי חסר יושרה לחלוטין הוא ביד אחת לחתום על עצומת תמיכה בהניג וביד שנייה להחזיק את שפופרת הטלפון שלתוכה מלעיזים עליה “שלא לייחוס” לאזני העיתונאית.

Read Full Post »

כמו מדי שנה (לפחות פעם אחת), מגיע האי-מייל מהאגודה לזכויות האזרח שמציע למרצים בתחומים קרובים לשלב בקורס שלהם “הרצאת אורח בתחום המשפט ההומניטרי הבינלאומי”. הטקסט חוזר על עצמו כל שנה. גם היהירות. אבל למעלה, כמנהגן של תוכנות מסוימות, מתנוסס שמי כאילו היתה זאת פנייה אישית. “ד"ר נעמי כרמי שלום רב”.

קשה, נכון? קשה לעשות עוד מאמץ קטן כשכבר מנסים לשוות לפנייה אופי אישי ולדאוג שתאייתו את שמי נכון. או במקרים אחרים שתהיה התאמה בין השם לבין המין בגוף המכתב (“כבלוגר בעל השפעה”). במיוחד למי שאמורים להבין ששם הוא זהות ולאדם יש זכות לזהות, למשל. כמו גם את חובתם, בנסיבות אחרות, למחוק ממאגרי המידע שלהם את מי שכבר אינם חברים בארגון ולהפסיק לדוור אליהם. פרטיות, אתם יודעים. נלחמים עליה שם כשלא מדובר בהם עצמם.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »