לפני כמה שבועות כתב שי ניב בדיון בפייס בעקבות מאמרו על שביתת הרופאים בגלובס, על צביעות התקשורת. הוא צפה שעוד נראה איך עובדי הרכבת שעומדים לשבות לא יקבלו תמיכה תקשורתית כמו זאת שקיבלו הרופאים:
בקרוב מאוד צפויים עובדי רכבת ישראל לפתוח בעיצומים בגלל התעקשות המדינה להפריט את מערך התחזוקה בחברה. אני רוצה לראות את יונית לוי מביעה אמפטיה לאותם עובדים, שלא נלחמים על תוספות שכר אלא על הבית, ואת זה אני אומר כי בפעם האחרונה שהם שבתו חצי יום – היא גערה בשר התחבורה ישראל כץ: "אדוני, אתה שר התחבורה, איין לך שליטה על העובדים האלה?"… ככה זה – התקשורת הישראלית מוכנה לקבל בחיבוקים רופאים צעירים שנוטשים מחלקות בניגוד לצוי מניעה, אבל בשום אופן היא לא מקבלת חצי יום שביתה ברכבת, או עיכוב של מזוודות בנתב"ג.
כתב וידע מה כתב. (הדברים מובאים כאן באישורו).
מה ההבדל בין השביתות, שהראשונה נדמה כי זוכה גם לתמיכה ציבורית והשנייה לא? הנה כמה הצעות, שלא מתיימרות למצות.
קרוא וכתוב 