Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בית המשפט העליון’

הדיון המהותי שהתפתח בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בדבר פתיחת סופרמרקטים בתל אביב בשבת הוא מעניין מבחינה זאת שדי לראשונה, נדמה לי, נשמעים קולות מגוונים ב"שמאל" החילוני התומכים ברעיון של יום מנוחה שבועי מטעמים של זכויות סוציאליות. רעיון שברוב העולם השמאל תמיד נאבק למענו. ואילו כאן השתלט – בשם המאבק בכפייה הדתית או במסווה שלו – הרעיון הלקוח דווקא מבית המדרש הליברטריאני, של חופש מוחלט לעשות כרצוננו בכל רגע ואיסור על הרשויות להתערב בו; ולא חשוב איזה מחיר משלם על כך הזולת. של קדושת הקניות המחייבת שהכול יהיה פתוח כל הזמן, לפחות בק"ק תל אביב, המדינה העצמאית.

המשך…

Read Full Post »

כהרגלו בכל פעם שמסתמן איום על ההרכב הרצוי בעיניו של בית המשפט העליון או על יחסי הכוחות בתוכו, פותח עיתון הארץ בקמפיין. הפעם לא בקמפיין מלוכלך וחסר מעצורים כפי שניהל בזמנו נגד פרופ' רות גביזון. בכל זאת, מדובר בגבר. אבל הוא מספק לנו בסוף השבוע כתבה רכילותית צהובה, חסרת כל ערך משפטי ונחותה מבחינה עיתונאית, על השופט אשר גרוניס, המועמד להיות נשיא בית המשפט העליון.

המשך…

Read Full Post »

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

פורסם לראשונה בסלונה

הצעת החוק לשימוע פומבי של מועמדים לבית המשפט העליון בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת היא הצעה גרועה. גרועה כי היא תגרום לפוליטיזציה של המערכת המשפטית. משמעותה היא העברת הבחירה למעשה מהוועדה לבחירת שופטים אל הכנסת.

המשך…

Read Full Post »

בבית המשפט העליון צפוי להיווצר עומס רב בשל יציאתו של השופט דנציגר לחופשה לא צפויה. אבל את העומס הגדול באמת הביא בית המשפט על עצמו במו ידיו. אתמול, למשל, עסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירה שדרשה לאלץ את ראש הממשלה להתערב בסכסוך העבודה עם הרופאים. העותר היה אחד, עו"ד דוד פורר. מה לו ולסכסוך העבודה הלז? כלום.

בעבר, השימוש בבג"צ נועד לטפל בסכסוכים בין הפרט לשלטון. אדם שנפגע מהחלטה שלטונית פנה לבג"צ. למי שלא היה נפגע ישיר כזה לא היתה זכות עמידה בפני בג"צ.

המשך…

Read Full Post »

משפחת שליט מתכוונת להגיש בג”צ אם ראש הממשלה לא ייעתר לתביעתה להפסיק להעביר את הכספים לרשות הפלסטינית כדי להביא לשחרורו של בנם. זוהי דוגמה מובהקת לעניין שאין מקומו בבית המשפט. השאלה כיצד להביא לשחרורו של גלעד שליט היא שאלה המסורה לחלוטין לסמכותה של הממשלה הנבחרת. גם אם לא אוהבים אותה. אם תוגש העתירה דינה לא להתקבל. אך היה עליה להידחות על הסף: פעם היו זורקים עותרים כאלה מכל המדרגות של בית המשפט. בינתיים הורחבה זכות העמידה לפתחו של שער והשפיטות מילאה את הארץ. במבחן התוצאה משכיל בית המשפט, בדרך כלל, לערוך את ההבחנות הנכונות. אבל זמן ומשאבים יקרים של בית המשפט העמוס עד לעייפה מבוזבזים על עניינים שמקומם במגרש הפוליטי ולא המשפטי. ככלל, כל עוד הרשויות אינן פועלות באופן לא חוקי, בחוסר תום לב או ממניעים זרים – אין מקום להתערבות משפטית.

במקרה הזה לא מדובר רק ברעה החולה המוכרת של המשפטיזציה, שבה בית המשפט נהפך עבור העותרים למחליף הממשלה. כפי שהעיר אתמול בתבונה רועי בפייס שלי, דומה כי האנשים היקרים והמסכנים האלה נהפכו לכלי בידי אנשים שעבורם הקמפיין הזה הוא מגרש ניסויים לכל תרגיל יחצ”ני. אכן, הלב יוצא אל משפחת שליט. אלא כמו שכתבתי כבר בעבר, בעוד שמובן מאוד שהורים יבקשו לעשות הכול על-מנת להחזיר את בנם, שיקוליה של ממשלה הם אחרים וקצת יותר רחבים. וכך צריך להיות.

כמובן שלא אחת העמדות הפוליטיות קובעות מהו המחיר שמוכנים לשלם עבור החזרת שליט. בעוד שרבים בשמאל תומכים בלהט בשחרור אסירים למען עסקת שליט, ההתלהבות מצטננת כשמשפחת שליט דורשת להדק את הסגר על עזה או לא להעביר את הכספים לרשות. תמונת מראה של עמדת הימין, ככלל. שתי הדרישות האחרונות מבהירות, אני מקווה, מדוע “כל מחיר” היא דרישה חסרת תוקף מוסרי, כפי שכבר כתבתי בעבר (ראו קישורים בסוף). כי משמעותה היא שהמטרה מכשירה כל אמצעי. אין רבותא בהתנגדות לכך כאשר המטרה לא ראויה. העיקרון המוסרי שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים נבחן דווקא כאשר המטרה ראויה מאוד, כמו במקרה הזה של שחרור שליט.

אשר לעצם העניין, הכספים שישראל מעבירה לרשות הם כספיה של האחרונה, הנגבים על-ידי ישראל מתוקף הפרוטוקול הכלכלי להסכם הביניים (פרוטוקול פריז). הסכמים אלה עדיין בתוקף: הם טרם בוטלו על-ידי מי מן הצדדים.

עוד בנושא:
“אין בעולם מחיר” – על ילדים, ממשלות, הכרעות ותג מחיר
”כל מחיר” אינו מטבע מוסרי

 

Read Full Post »

בית המשפט העליון החליט לדחות את העתירה נגד עסקת הטיעון עם אחד משה קצב מקרית מלאכי. ההחלטה ניתנה ברוב של שלושה נגד שניים. קרי, חמישה שופטים ישבו בהרכב. הוגשה בקשה לדיון נוסף, בהרכב מורחב של 11 שופטים.

האפשרות לקיים דיון נוסף כאשר ההרכב הראשוני כבר היה מורחב נשענת על הלכה שבחטא יסודה. מדובר בהלכה שנפסקה בפרשת נחמני. פרשה שעניינה שאלת השימוש בביציות מופרות על-ידי האשה לאחר שבני-הזוג נפרדו ובניגוד לרצונו של האיש. הפרשה התגלגלה בערכאות ובערעור לבית המשפט העליון זכה האיש. עורך דינה של האשה ביקש דיון נוסף. דא עקא, שהערעור נדון כבר בפני הרכב של חמישה. האם ניתן להרחיב הרכב מורחב מלכתחילה? לשם כך יש לפנות ללשון החוק. שני חוקים עוסקים בשאלה. האחד הוא חוק יסוד: השפיטה; השני – חוק בתי המשפט.

חוק יסוד: השפיטה קובע מפורשות: "ענין שפסק בית המשפט העליון בשלושה, ניתן לקיים בו דיון נוסף בבית המשפט העליון בחמישה או יותר, בעילות שנקבעו בחוק ובדרך שנקבעה לפי חוק." (ההדגשה שלי).
העילות דנן מפורטות בחוק בתי המשפט:
(א) ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.
(ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.
(ג) בהחלטה שניתנה לפי סעיף קטן (א) או (ב) רשאי בית המשפט או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקויים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה.

מלשון חוק היסוד (ובהוראה החוזרת עליו בחוק בתי המשפט), עולה בבירור כי ניתן להרחיב הרכב לדיון נוסף כאשר הדיון המקורי התקיים בהרכב של שלושה. אבל השופט שמגר קיבל את הבקשה בפרשת נחמני לקיים דיון נוסף. לעורכת הדין של הבעל נאמר שתטען את טענותיה נגד חוקיות ההחלטה בדיון הנוסף עצמו וכך עשתה. אך בית המשפט לא התרשם. ברוב דעות (עם כמה צדיקים שהתנגדו), הוא קבע כי שכשכתוב "שלושה" הכוונה בעצם ל"שלושה או יותר" ואיפשר לדיון להתקיים. התחכמות של ברק שנועדה לאפשר לבית המשפט לדון דיון נוסף במקרה, כנראה משום שדעתם של חלק משופטיו לא היתה נוחה מפסק-הדין שניתן, שלא התיישב עם תחושת הצדק שלהם. בדיון הנוסף נהפכה ההחלטה ונפסק לטובת האשה.

אז מה היה לנו? מקרה שבו בית המשפט העליון, בהחלטה שנכתבה בידי אהרן ברק:

  • קובע בניגוד ללשון החוק המפורשת.
  • מרחיב את גבולות הפרשנות באופן שאינו מתיישב גם עם תפיסתו של ברק עצמו את הפרשנות המשפטית, כפי שהוא מציגה בספריו. ("הלשון קובעת את גבולות הפרשנות").
  • פוסק בניגוד לעמדתו המוצהרת של ברק בפסקי-דין רבים, כי חוק רגיל אינו יכול לסתור חוק יסוד, שנמצא מעליו במדרג ההיררכי (מעבר לכך שגם חוק בתי המשפט עצמו חוזר על אותה הוראה).
  • פועל בניגוד לרציונל של דיון נוסף. הרעיון של דיון נוסף איננו עצם קיומו של דיון נוסף אלא הרצון שהלכות חדשניות ייקבעו בהרכב רחב יותר. אבל כאן הרכב כזה ישב מלכתחילה.

בקיצור: מה חשוב החוק, אפשר לעקם אותו כשרוצים/כשנוח/כשהעניין מספיק חשוב (מחקו את המיותר). מותרות ששופטי בית המשפט העליון לא יכולים להרשות לעצמם. שהרי בכך הם חותרים תחת עצמם ותחת הרעיון היסודי לרשות השופטת, של שפיטה על-פי לשון החוק (ועוד חוק היסוד המסדיר את עיסוקם). לו היה המחוקק רוצה שדיון נוסף יתקיים גם כשהדיון הראשוני ניתן בהרכב מורחב, הוא היה כותב "שלושה או יותר". הוא לא כתב. אבל ברק לא התרשם. פרשנות יצירתית עד הסוף. לא רק נגד רוח הטקסט, נגד לשון הטקסט.
והיום זאת כבר הלכה פסוקה. עדיין צריך עילות, אבל הסייג הפרוצדורלי ששם חוק יסוד: השפיטה היה כלא היה.
לו הייתי דניאל פרידמן, זה היה ה-case לדוגמא שלי. להדגים כיצד בית המשפט נוטל לעצמו סמכויות שלא כדין.

Read Full Post »