Posted in חוק ואתיקה, שונות, tagged בית חולים כרמל, זהות המטפל, חוק זכויות החולה, טבעונות, רופאים, תג זיהוי on 17 בדצמבר 2018|
פוסט אשפוז
אפשר גם אחרת, יש אפילו מה לאכול, אבל רופאים צריכים להזדהות בפני החולה.
הפעם שהיתי במחלקה השנייה (לקודמת לא הייתי חוזרת בעד כל הון שבעולם), והטיפול היה בהחלט שונה. כידוע, מי שקובע את רוח המחלקה הוא המנהל שלה. (ובמרפאה: הרופא. זאת הסיבה שהמרפאה המקומית נראית כפי שהיא נראית. ולא לטובה אם מישהו לא הבין). אז אפשר גם אחרת.
Posted in זכויות אדם, חוק ואתיקה, tagged אתיקה רפואית, בית חולים כרמל, חולים, טיפול נמרץ, כירורגים, כירורגית א', פטרנליזם, רופאים on 14 באוגוסט 2015| 2 Comments »
א. למה את כאן
יום לאחר הניתוח, בטיפול נמרץ, אומר לי המנתח שאני נמצאת שם “כי לא היה מקום בהתאוששות”. כן, לכן הרדימו והנשימו אותי מחדש עד הבוקר שלמחרת, ושהיתי אחר-כך בטיפול נמרץ יומיים וחצי… חמש דקות לאחר מתן ה”מידע” הזה אני שומעת אותו מסביר בביקור הרופאים שם, ליד מיטתי, שהיתה התדרדרות אחרי הניתוח ולכן הועברתי לטיפול נמרץ…
ב. למה את רוצה לדעת?
בפעם אחרת שאלתי את המנתח שביקר בטיפול נמרץ פרט מסוים לגבי מה שבוצע בניתוח. פרט שיש לו גם השלכות על בריאותי בעתיד.
הוא: “למה את רוצה לדעת?”
אני: ….
(לאחר רגע שבו שאני מתאוששת מהתדהמה): “כי זה הגוף שלי?”
Posted in חוק ואתיקה, שונות, tagged אריק טופול, אתיקה רפואית, בית חולים כרמל, בתי חולים, חולים, חוק זכויות החולה, יואל דונחין, כירורגית א', סודיות רפואית, פטרנליזם, פרטיות, רופאים, רשומה רפואית on 21 ביולי 2015| 4 Comments »
מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.
לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.
כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.
Posted in חוק ואתיקה, tagged אתיקה רפואית, בית חולים כרמל, חוק זכויות החולה, חינוך רפואי on 12 בספטמבר 2013|
תמיד התרשמתי, כשהגעתי לביקורות, מהמודעה במעלית המזכירה לחברי הצוות הרפואי לכבד את פרטיותם של המאושפזים ולא לשוחח אודותיהם במקומות ציבוריים. גם חוק זכויות החולה (או גרסה של מגילת זכויות החולה, הנראית בתמונה וצולמה שם), תלוי שם בכל מחלקה. נו, אז תלוי. יש מחלקה (מח’ הביקורות שלי), שבה הערכים המגולמים בחוק הם נר לרגליהם של הרופאים/ות והאחיות, המטפלים בחולים באנושיות, בכבוד ובחמלה. ויש מחלקה… שלא נדע איך הערכים, האתיקה הרפואית והחוק הם למרמס בה ברגל גסה. באופן שקשה להאמין שמתקיים בתחילת המאה ה-21. באותו בית חולים עצמו. לא שזה חדש או מפתיע, שמנהל/ת המחלקה הוא הקובע את רוח המחלקה. ואין מה להכביר מילים על האמרה הידועה הכרוכה בדג וראש.
סוף עשרת ימי תשובה. אולי זמן לחשבון נפש. מה קרה לחינוך הרפואי, בדרך מהפקולטה למחלקה. ובעצם, ברור כל-כך מה קרה.
רפואה היא מקצוע היררכי והוא נלמד בעיקר דרך התנסות; כשהסטודנט, הסטאז’ר והמתמחה הם סוג של “שוליות” הלומדים את עבודתם תוך שהם מתבוננים בעבודתם של הבכירים מהם, ומוכשרים על-ידם בשטח. מי שנותן לרופאים את החינוך הרפואי האמיתי שלהם אינם המרצים באוניברסיטה אלא הרופאים הבכירים שאצלם הם מתמחים. ומנהלי המחלקות. ראו לעיל.
לכירורגים, אין ספק, תמיד תהיה יותר עבודה מלפילוסופים. אבל אולי לאחרונים יש מה לתרום בתחום החינוך הרפואי. כי מה שברור הוא שעבודה מעמיקה חיוני שתתבצע שם. ובאופן אחר.
המשך אולי יבוא. אבל לא בערוץ של הבלוג.
עוד בנושא: רוצה את הדרכון (הבריא) שלי בחזרה
חתימה טובה.
Posted in שונות, tagged אלימות, בית חולים כרמל, הנדסת אנוש, חדר מיון, ערן זיתן, רפואה on 13 במרץ 2012|
על פי ידיעה של דן אבן, כשליש מהצוות הרפואי בהדסה הודו כי התנהגותם תרמה לארוע אלים בין כתלי בית החולים. כמחצית מאנשי הצוות הרפואי אף העריכו כי התנהגותם תורמת להתפרצות האירועים האלימים. על פי המחקר, הם הודו כי יחס מזלזל למטופלים והתנשאות תרמו להתפרצות כלפיהם.
כדאי לומר על זה משהו דווקא מהכיוון החיובי. במיוחד כי המחקר מצא, באופן לא מפתיע, שהנטייה לאלימות בבית החולים גבוהה במיוחד בחדרי המיון. לפני כ-10 ימים ביקרתי במיון של בית החולים כרמל. חדר המיון המשופץ הוא דוגמא ומופת לארכיטקטורה והנדסת אנוש המשרים אווירת רגיעה, משפרים את תחושת החולים ומאפשרים תנאי עבודה הולמים לרופאים ולכלל הצוות. קיבלתי שם אישוש למה שידוע מאלף מקומות אחרים: שכאשר מכניסים אנשים לאווירה רגועה ומכבדת, המבטיחה להם שההגינות נשמרת בתור והם מקבלים את היחס הראוי – רוב רובם של האנשים יתנהגו כשורה. כן, יהיה המיעוט שכנראה יהיה אלים בכל אופן. אבל כך מצמצמים אותו באמת למיעוט קטן ביותר. היעדר הדוחק; הקבלה היעילה (גם הפקידותית וגם הרפואית); ההמתנה באולם מרווח; היידוע שהחולים מתקבלים על פי סדר עדיפות רפואי; המסכים שמדווחים איזה מספר (שאותו מקבלים עם סיום קבלת האח/ות) מטופל/ת אצל איזה רופא/ה כעת; הקריאה ברמקול למספר הבא להיכנס; ובעיקר – העובדה שהבדיקה והטיפול מתבצעים בחדר סגור, כשהחולה נכנס/ת אל הרופא ומקבל/ת ממנו טיפול ותשומת לב בפרטיות – עושים את כל ההבדל. זאת להבדיל מאולם אחד שבו מכונסים כל החולים עם וילון דקיק ביניהם, עמוס צעקות ורעש, ולא ברור מתי הרופא/ה יגיע. המיון בכרמל מחולק לשניים – מיון הולכים ומיון שוכבים. מהתרשמותי מבחוץ גם במיון שוכבים לא שררו המולה וצעקות. אם זה לא היה מיון שאליו מגיעים בכאב ובחולי של שעת חירום – כמעט אפשר היה לומר שזה מקום נעים. ואפילו להתעלם מהאחות שרטנה “מה זה היום כל בנות ה… מגיעות”… אז אם מיון, ואתם בצפון – רק לכרמל.
תודה מיוחדת לד”ר ערן זיתן המקסים.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 