Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בית חולים’

בשנים האחרונות הדרכון של ממלכת החולים לא מאופסן במגירה. הוא כל הזמן בתוקף, ונוכחותו מורגשת בכל יום. אבל יש זמנים שבהם הוא משתלט ודוחק לחלוטין את הדרכון הבריא. כשאת שבה ו"מפעילה" את האזרחות האחרת שלך, של ממלכת החולים – עוד לפני שאת מופשטת מבגדייך (כדי להקל על הדה-הומניזציה שתעברי), את מופשטת מהפרטיות שלך ומכבודך.

המשך…

Read Full Post »

גם בלי לשבת בסוכה, אפשר להרהר על משמעות מרכזית שחג הסוכות מכוון אותנו אליה. המעבר מהדיור היציב והקבוע אל משכן ארעי מבקש מאתנו התבוננות באותו “יציב” ו”קבוע”, ובעיקר במעבר ממנו ואליו. זוהי דרך מבוקרת, אולי מוגנת, לעשות את המעבר הזה ואת ההתבוננות שהוא מציע ומאפשר. כי החיים, בדרכם, הרבה פחות צפויים. והיציבות שלהם, או נכון יותר אשליית היציבות שלהם, נפרמת בדרך כלל בחטף, ללא הכנה. הקליפה הדקה מתבקעת. ואז אנו מטולטלים, לא מבינים, מתקשים לעכל את הארעיות, את הרעיעות, את העובדה שדבר לא יחזור להיות יציב, כנראה משום שאף פעם לא באמת היה. 
כה כמהים אנו להחזיר אל חיינו את הקביעות, את היציבות והביטחון של השגרה. אבל תמיד מבעבעת מתחתיה הארעיות, הרעיעות, של עצם קיומנו בעולם.
אולי סוכות הוא חג המלמד אותנו ענווה.

המשך…

Read Full Post »

או שמא מעשה ברופאה רשלנית.

במוצאי שבת נאלצתי להגיע לחדר מיון עם בעיה לא קשה אבל דחופה. הרופאה בדקה, נתנה מרשם לשלוש תרופות ואמרה “אין לי כאן חותמת, אני רושמת את מס’ הטלפון ואם יש בעיה שיתקשרו מבית המרקחת”. בנוסף היא מנחה אותי לגשת עוד יומיים שלושה לרופא מומחה בקופ”ח לביקורת.

המשך…

Read Full Post »

במאמרה ‘קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי’, מגוללת אווה אילוז סיפור מזעזע על רופאים ערלי לב וצוות רפואי אטום. מעבר לתאור של הכאב האישי יש מקום, ודאי עבור סוציולגית כפרופ’ אילוז, לפרספקטיבה המנסה לטעת ארועים כגון אלה בהקשר הרחב שלהם; אך אינני בטוחה שכל מסקנותיה הכלליות תקפות וכל הסבריה משכנעים.

המשך…

Read Full Post »

לפני שלוש שנים פחות חודש פתחתי בלוג פרטי. סגור לקוראים. קראתי לו ‘ולא כמטאפורה’. פראפרזה על ספרה המומלץ של סוזן סונטאג ‘המחלה כמטאפורה’. כותרת המשנה שלו היתה ‘מסע מחלה. משא מחלה.’ והוא נועד לעשות בדיוק את זה: לתעד וללוות את עצמי במחלה קשה שחליתי בה. ציטוט ששימש כמוטו מסוים של הבלוג היה משל איזק דינסן: "אפשר לשאת בכל הייסורים אם הופכים אותם לסיפור או מספרים על אודותיהם סיפור".

המשך…

Read Full Post »

אבא שלי מת בערב יום העצמאות לפני 20 שנה. צלצול הטלפון קרע את שנתי הטרופה, אליה שקעתי מוקדם באותו ערב, אחרי שחזרתי מבית החולים. אבא שלך במצב קשה, אמרה האחות. כל הדרך – מרחק שעת הנסיעה התקצר מעט בשל השעה המאוחרת – קיוויתי שאגיע לראות אותו חי. לא ידעתי שכבר בשעת הטלפון שלה הוא לא היה בין החיים. כשנכנסתי למחלקה קפאתי למראה החלל הריק שבו עמדה מיטתו. לא לא, פשוט העבירו אותו לחדר אחר, הרגיעה אותי האחות. בואי, הרופא רוצה לדבר אִתך. גם אחרי שהרופא התורן שהכניס אותי לחדרו אמר לי שיש לו בשורה קשה עבורי לא הבנתי עד הסוף ולא עשיתי את מלאכתו קלה. “אבא שלך מת”, נאלץ להפטיר לבסוף.

המשך…

Read Full Post »