Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בלוג’

כמו בשנה שעברה, גם השנה לא נזקקתי לקבל את סיכום הנתונים של הבלוג, שוורדפרס.קום שולחים כל סוף שנה כדי לדעת שכתבתי פחות. ברור היה לי כי המגמה הזאת של הכתיבה ההולכת ופוחתת – שכתבתי עליה בסוף השנה שעברה – נמשכה השנה ואף הועצמה. ושוב, כמו בשנה שעברה, לא מדובר רק בעייפות החומר או התייבשות פשוטה, אף כי אולי גם אלה נותנות אותותיהם. זוהי אותה תנועה של התכנסות פנימה ושינוי במה שנראה חשוב.
כך, אם לומר משהו על הנתונים, שלוש מתוך חמש הרשימות הנקראות ביותר בבלוג השנה (מקומות 3,1 ו-4) עסקו ברופאים ויחסם ובפוליטיקה של רפואה. רשימה אחת בחופש הביטוי ואחת בתופעה של הטלת האחריות על בחירותינו על אחרים. הרשימה הנקראת ביותר היתה זו שבה הצלחתי – אחרי שנתיים! – לתאר שתי תמונות (רק שתיים…) מחוויותי בבית חולים, והפניתי את המבט אל התמונה הגדולה המצטיירת מהן. קישורים בסוף הפוסט.
אבל יש עניין נוסף, חיצוני יותר. והוא הקושי למצוא את הקול בקקפונייה הרעשנית שאנחנו מוקפים בה.

המשך…

Read Full Post »

(סיכום שנה אחר)

מאז שהבלוג עבר לפלטפורמה של וורדפרס.קום, בכל סוף שנה אזרחית אני מקבלת דוח על הפעילות באתר. השנה לא הייתי צריכה את הנתונים כדי לדעת שכתבתי פחות. העליתי פוסט פחות מפעם בשבוע (בממוצע), לעומת כתיבה תדירה הרבה יותר בשנים הקודמות (הבלוג קיים מ-2003). זה משהו שהרהרתי בו לאחרונה עוד טרם קבלת הסיכום השנתי. אינני חושבת שמדובר סתם, ודאי לא רק, בעייפות החומר. גם לא רק בסיבות אובייקטיוויות של מחסור בכוח, שהשנה החולפת סיפקה לי בשפע. אלא באיזה שהוא שינוי נרחב יותר, תנועה עמוקה יותר פנימה. ניתן לתארך פחות או יותר את תחילת השינוי הזה, על אף שככל השינויים המשמעותיים (כך נראה לי), הוא איטי ומדורג. שינוי שמקורו בהיסט בפרספקטיבה, בסדרי חשיבות. כך, למשל, אני ממעטת מאוד לצפות בחדשות ואם הרדיו פתוח הרי זה על ערוצי המוזיקה. אני מתעדכנת אמנם באמצעות הרשת, אך דברים רבים מעניינים אותי פחות וחלקם נראים אפילו חסרי חשיבות לעיתים. ומכאן שאני גם פחות מתייחסת אליהם בכתיבתי. הכתיבה עדיין מרכזית עבורי, אבל הדחף הזה לקפוץ אל המחשב כשמשהו שדורש התייחסות קורה – הדחף הזה הצטנן. הבלוג עדיין פוליטי במובן הרחב, אבל אני אולי קצת פחות. הדרך פנימית יותר.

041ללא קשר לבלוג, עדיין לא ברור מה ייצא מהתנועה הזאת פנימה. הרבה פעמים צריך קודם לפנות מקום כדי שדבר מה חדש יוכל להיכנס. ולפעמים די בהיסט במבט: הכול כבר נמצא. רק שלא ראינו, כי לא התבוננו בו. כל כך מרוכזים היינו בלהביט החוצה.

2014 היתה שנה קשה מאוד. כשהתחילה תשע”ד, אמרתי שבטוח שהיא תהיה טובה יותר. פשוט לא יכול להיות שלא אחרי ההתרסקות שבה הסתיימה השנה העברית שקדמה לה. אבל למען האמת, היא ארעה קרוב מאוד לתחילת תשע”ד. ובמושגים שבהם מדובר היא פשוט לא יכולה היתה שלא לצבוע את השנה כולה בצבעיה. כך שהשנה כולה עמדה בסימנה ובסימן הניסיון, אט אט, לגרד את עצמי מהרצפה ולהתחיל להתאושש ממנה. המסע שהתחלתי כמה שנים קודם לכן בצעדים מהוססים קיבל טלטלה נוספת. שעדיין לא נהירה לי אחריתה. ואולי גם לא תהיה. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

אז הנה הזדמנות נוספת להתחיל.
שתהיה 2015 טובה יותר. הברכה וההתכוונות הזאת תמיד רלוונטית.

087

Read Full Post »

על פי הנתונים של וורדפרס.קום, בשנת 2013:
פורסמו 51 פוסטים (כלומר, כמעט כל שבוע רשימה).
נכנסו לבלוג 120,000 מבקרים.
חמש הרשימות הנצפות ביותר, בסדר יורד:
1. אני חלק מהציבור הזה. (פוסט שהביא גם ליום רב-הצפיות של השנה). 
2.
עמירה הס: פשט, דרש ומטאפורה
3.
ספקי הבנות.
4.
בקרוב הגיליוטינות.
5.
עשר הערות על התגובות לפרשת רוזן.

הפוסט שזכה למרב התגובות היה: רוצה את הדרכון (הבריא) שלי בחזרה.

תודה לכם ושתהיה לנו שנת 2014 שקטה ופורייה.

שולחן עבודה קרוב

כאן הכול נכתב…
ותודה מיוחדת לתומכות/ים בבלוג.

Read Full Post »

כן, איך הזמן רץ…
בדרך כלל לא נהגתי לציין כאן את השנים שחלפו, אבל עשור זה עשור.
במאי 2003 נפתח הבלוג ‘קרוא וכתוב’ באתר רשימות. הרשימה הראשונה פורסמה ב-7.5.03, בדיוק היום לפני 10 שנים.
(פרוייקט רשימות הושק רשמית ב-17.5.03).
באפריל 2010 הבלוג עבר לפלטפורמה הנוכחית.
סה”כ פורסמו 1,184 רשימות.
צפיות: מהמעבר לוורדפרס באפריל 2010 קרוב ל-410,000, ועוד כמיליון וחצי בשנים ברשימות,  מאז שהכניסו שם מונה…
אפשר לעקוב אחרי פרסומים חדשים באימייל (רישום משמאל), ברסס, בפייסבוק ובגוגל פלוס.
אות מיס פיגי מתפרסם בסרגל משמאל ובדף הפייסבוק של הבלוג. זה הרסס של האות.  
לאחרונה נוסף לסרגל הצד כפתור תרומה, המאפשר לתרום דרך פיי-פאל לאחזקת הבלוג כאות תודה לשעות הרבות המוקדשות לכתיבתו. תודה לכל התורמות והתורמים.

‘קרוא וכתוב’: על שם שני הדברים שאני אוהבת ביותר.
הבלוג היה לחלק משמעותי וחשוב בחיי. המעניק לי חירות לעשות את הדבר שאני אוהבת ביותר: לכתוב.  

תודה מיוחדת לאורי ברוכין.
וכמובן תודה רבה לכם הקוראים! ברוכים תהיו.

Read Full Post »

סיכום 2011 בבלוג

זוהי השנה הראשונה ש’קרוא וכתוב’ נמצא על וורדפרס.קום במשך השנה כולה; כך שמתאפשר להציג את הסיכום השנתי שהפלטפורמה הזאת מספקת.
הערה: קריאה ב-RSS לא נספרת ואין לי מושג כמה מנויי RSS יש לי. אישית אני קוראת כמעט הכול ברשת דרך RSS.

ובכן, ב-2011:

  • היו 120,000 כניסות. וורדפרס.קום מספרת שלו היה הבלוג תערוכה המוצגת בלובר(!), היה לוקח לכל המבקרים האלה כחמישה ימים לצפות בה.
  • פורסמו 80 פוסטים.
  • היום העמוס ביותר היה ה-13 באוקטובר, עם 2,368 כניסות.
  • רוב הקוראים הגיעו מישראל, אבל ארה”ב וקנדה לא מפגרות בהרבה.

חמשת הגדולים

ועכשיו למצעד. חמשת הפוסטים הנקראים ביותר ב-2011:
5. תזכירו לי מה מחזיק אותי פה
4. ברוך שלא עשני עבד
3. מתנחלים כיעד לגיטימי: כשל משפטי ושפל מוסרי
2. איסורי פרסום: זה קצת יותר מורכב
ובמקום הראשון:
1. עסקת שליט: בין משפחה לממשלה

אגב, הפוסט שהגיע למקום החמישי גם הניב הכי הרבה אי-הבנות שלו, כאן ובמקומות אחרים.

עד כאן מצעדנו להפעם. ניפגש בשנה הבאה. אה, היא כבר התחילה. שתהיה שנה מלאה בדברים קטנים שנעשה באהבה גדולה, כלשונה של אמא תרזה. ואם זה קשה, תסתכלו על הכול מגבוה:

 

Read Full Post »

מיס פיגי: הכנס השוביניסטי של החודשאחד הפרוייקטים שהבלוג החדש איפשר לי להרים הוא אות מיס פיגי. אם אתם לא מכירים, זה מופיע בסרגל הצד בבלוג מתחת ל’סימניה’ והקישור לדף הפייסבוק. הדרך הנוחה ביותר להתעדכן במקבלי האות בלי להיכנס כל פעם לבלוג היא באמצעות הרסס הזה. הרשימה המלאה נמצאת בדף הדלישס שלי. האות מוענק מטעם הבלוג לאנשים המתבטאים באופן שוביניסטי נגד נשים, לפעולות שוביניסטיות ולכנסים (וועדות) המתקיימים ללא נשים. נו, שוביניזם, הוא בכל מקום.

לפעמים נדמה שהאות ניתן על “קטנות”. אבל כל הרעיון הוא להסב את תשומת הלב גם אל הקטנות האלה. כי מודעות פמיניסטית איננה רק התקוממות הלב אל מול אלימות כלפי נשים, דיכוין וסחר בהן למטרות זנות. לאלה קל להתנגד, לפחות מצוות אנשים מלומדה. את המודעות צריך לפתח מול מה שרגילים לעבור עליו בלי לשים לב; או לעבור עליו לסדר היום (תמיד יש, הרי, דברים “יותר חשובים”); שמוצנע ולפעמים אפילו נסתר מרואי. הרעיון הוא להרגיל את העין. לחדד את הקשב. לאמן את המודעות. לא כי אין היררכיה בין חשוב יותר לפחות. אלא כי, כנאמר, “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. אליו אני רוצה להפנות את העין ולהרגיל אותה. עליו אני רוצה להסתכל מחדש.

ולמה כתבתי להתנגד מצוות אנשים מלומדה? כי יש אנשים שמסכימים על זה רק כשזה אצל אחרים. אבל מתעדפים אפילו את ההתנגדות להטרדות מיניות לסוף, כשזאת קורית בחצר האחורית שלהם עצמם. בראיון שערכה צפי סער עם חמש פמיניסטיות צעירות, המתפרסם היום, אומרת תמר זנדברג, חברת מועצת ת”א-יפו מטעם מרצ, בעניין הטענות על ההטרדות המיניות בשמאל: 

נתקלתי בכמה נשים מזירת השמאל שהתחבטו בשאלה אם להתלונן נגד אדם כזה או אחר. ובין היתר, עמדה על הפרק שאלת המחיר שהן יצטרכו לשלם, גם בתוך הקהילה שלהן. יש העניין הזה של: אבל הוא כל כך פעיל נגד הכיבוש והוא עומד בראש המאבק וכו’.

תמונה: ויקיפדיהכך גם ממשיכים לתת בימה ב”מעוז הליברליות” למי שהושמעו נגדו טענות קשות על הטרדות מיניות ויותר. גם אצלם במערכת. זאת ללא קיום כל הליך של בירור פנימי, לכל הפחות. וללא מתן הסבר נאות לציבור. זה שבשמו הם דורשים תמיד הסברים מאחרים. ליתר ביטחון פרי עטו מתפרסם סגור לתגובות באתר, בניגוד לכל שאר הכתבות. שמא איזה טוקבקיסט נרגן יזכיר את זה. אז אולי באמת (גם כי שני כותבים שלו מככבים דרך קבע ברשימת מקבלי האות), עמוס שוקן הוא המועמד הראוי לקבל את אות מיס פיגי של השנה, לרגל יום האשה.

היה פה גם קדימון, קודם, עם המלצות.

Read Full Post »

כבר מזמן שאני מתכננת לכתוב על זה, והפוסט הזה של יובל היווה את הדחף לעשות זאת כעת. יש בכך גם סגירת מעגל, כי בזמנו כתבתי אצלו תגובה שבה העליתי את הנקודה הזאת (וכתוצאה מכך היו מי שראו בי כאויבת של אתוס הנתינה הנדיבה והחופשית באינטרנט). במה דברים אמורים? באימיילים אינספור שקיבלתי מאז שפתחתי בלוג – אולי אחת לשבוע – המפנים אלי בקשות במקרה הטוב, והוראות במקרה הפחות טוב, לאתר מקורות לעבודה שהפונה צריך/ה לכתוב. במקרה הראשון הם מנומסות, במקרה השני הן משגרות פקודות, בלי שלום ובלי תודה. אבל זה לא העיקר.
הנה שתי דוגמאות שהבאתי אז אצל יובל:
“שלום, אני עושה עבודת גמר בנושא: מעצר מינהלי אודה לך אם תוכלי לשלוח לי כל חומר רלוונטי בנושא.”
ואי-מייל שהגיע אפילו בלי שם הכותב/ת, אבל קרא לי לפעולה דחופה:
”היבט פילוסופי של המתת חסד דחוף….אני אשמח…תודה רבה. אם את יכולה לשלוח לי לכתובת..”

מה שמדאיג הוא העובדה שכך סטודנטים מחפשים היום מקורות לעבודה שעליהם לכתוב. לא פעם ולא פעמיים קיבלתי פנייה כזאת מסטודנט/ית לתואר שני(!), המחפש/ת כך מקורות עבור עבודת המאסטר.

ובכן, התבלבלתם. חיפוש מקורות הוא חלק מהעבודה. ואם אתם מתקשים למצוא, תוכלו להיעזר במרצה או במנחה שלכם. לפעמים אני מרגישה שהדבר היחיד שלא מבקשים ממני הוא לכתוב את העבודה עצמה. טוב, כמו שכותב יובל, לזה יש פתרונות אחרים. אבל ברצינות: קשה לי לחשוב על דרך פחות רצינית לחפש מקורות לעבודה מאשר לגגל, להגיע לבלוג שלי כי כתבתי על זה משהו פעם, ואז לבקש שאשלח את “כל המקורות” שיש לי.

ויש גם את הצד השני. מלבד תחומים שאני ממש מתמחה בהם, כל בקשה כזאת מחייבת אותי, למעשה, לחפש את המקורות המבוקשים. בעצם, גם בתחומי המומחיות שלי אני לא זוכרת את כל המקורות בעל-פה. כלומר, הפונים בעצם מבקשים שאני אעשה את העבודה במקומם. לו הייתי עושה זאת עבור כל פונה, זה כל מה שהייתי עושה. כמו שאתם מתארים לעצמכם, יש לי עיסוקים אחרים בחיים. כמו שאתם יודעים, אני לא מידענית ולו הייתי לא הייתי עובדת בחינם. אני כותבת בלוג ומשקיעה בו רבות, אבל לצערי עדיין לא משלמים עם זה במכולת. י”קירי תמיד מייעץ לי להשיב לפניות כגון אלה ב”אשמח לעמוד לרשותך תמורת… “ (וכאן צריך לבוא סכום שהוא קצת יותר גבוה ממה שמקבל/ת עוזר/ת בית לשעה).

ואלוהים מה הוא עושה פה, אתם שואלים? ובכן, גם הוא כיכב באחת הפניות, מהמשעשעות יותר שקיבלתי:

שלום אני פונה אלייך בשאלה האם אכן יש אלוהים ולאלו ספרים את ממליצה לי לפנות על מנת לפתור סוגייה זו. בתודה מראש…

סופר הצללים

Read Full Post »

Older Posts »