Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בנימין נויברגר’

הדמוקרטיה הישראלית מאת בנימין נויברגר. האוניברסיטה הפתוחה, יחידה ‏2 בקורס ממשל ופוליטיקה, ‏173 עמ', ‏46 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, אפריל 1999

"הדמוקרטיה הישראלית" היא יחידה מס' ‏2 בקורס "ממשל ופוליטיקה" של האוניברסיטה הפתוחה, אך גם ספר העומד בפני עצמו. את ספרי האוניברסיטה הפתוחה קוראים לא רק הסטודנטים שרשומים לקורסים שלה אלא גם סטודנטים באוניברסיטאות אחרות וגם סתם קוראים שמעוניינים להרחיב את השכלתם. אם "הדמוקרטיה הישראלית" משקף את שאר הספרים שמוציאה האוניברסיטה הפתוחה, לא בטוח שזה כדאי כל כך.

לספר "הדמוקרטיה הישראלית" שלושה חלקים. חלקו הראשון מנסה להשיב לשאלה אם ישראל היא דמוקרטיה ליברלית. כלומר, זהו ניסיון לבחינה מהותית של המשטר במדינת ישראל, על-פי מאפיינים וקריטריונים מקובלים. חלקו השני מציג את המסורות והשורשים הלא דמוקרטיים שמשפיעים על שלושת המחנות העיקריים במפה הפוליטית בארץ: השמאל, הימין והמחנה הדתי (אין ספק שתהיה מחלוקת על עצם החלוקה הזאת, אך לא אדון בכך כאן). חלקו השלישי מביא סקירה היסטורית על התפתחותה של הדמוקרטיה בישראל.

יתרונו המרכזי של הספר הוא הניסיון להקנות ידע בשיטה פעילה, באמצעות הצגת שאלות לקוראים, המחייבת אותם לעבד מידע ולחשוב בעצמם. השאלות מצוינות. הטקסטים שעל בסיסם צריך לענות עליהן – הרבה פחות. ברוב המקרים הם בוודאי אינם מספיקים כדי לתת תשובות ראויות לשאלות שנשאלות.

חסרונו העיקרי והגדול ביותר של הספר הוא הניסיון, שלא יכול לצלוח, לדחוס כל כך הרבה תוכן לפורמט כה מצומצם. הספר עצמו מחזיק ‏86 עמודים בלבד, ו-80 עמודים נוספים מיוחדים לנספחים. אפשר היה ללא כל בעיה להכפיל את נפח הספר, ולאפשר הצגה ודיון – אם לא מעמיקים יותר אז לפחות נרחבים יותר. אפשר היה לחילופין, או בנוסף, להפחית את מספר הנספחים, שהרי לא חסרים ספרי מקורות ללימוד משטר שזוהי מטרתם הבלעדית. לעומת זאת, מפתח היה מסייע מאד.

הפרק הראשון, אולי החשוב מכל, מתפרש על-פני ‏21 עמודים. בלתי-אפשרי לאפיין את המשטר הדמוקרטי אפיון מהותי ביריעה צרה שכזאת. כדי ליצור אפיון כזה יש קודם כל להציג את אמות-המידה למשטר דמוקרטי, כדי שיהיה למה להשוות את המצב המצוי ותינתן אפשרות לבדוק אם הוא עומד בקריטריונים הללו.

"הדמוקרטיה הישראלית" לא נוהג כך, אלא מביא את הדברים מעורבים זה בזה. התוצאה היא דחיסת החומרבאופן שלא מאפשר לעכלו, הצגה חפוזה ולא-שיטתית של הדברים, והתעלמות מסדר-חשיבות סביר. סדר כזה דורש להביא ראשית את הערכים השליטים בדמוקרטיה ליברלית, אחר-כך את החוקים (שהלא הם נגזרים מערכים), ורק אחר-כך את פסיקות בג"ץ, שבאות לפרש את החוקים. הספר בחר משום מה בדרך ההפוכה ומתמקד בפסיקות בג"ץ. פסיקותיו ממלאות שניים וחצי עמודים מסיכום הספר ואת רובם המוחלט של הנספחים. נכון שבג"ץ מילא ומוסיף למלא תפקיד חשוב מאין כמותו בדמוקרטיה הישראלית השבירה, אם כי הוא מקפיד שלא להתעמת עם שיקולי ביטחון, ומגביל את תחום התערבותו לתוך הקו הירוק. נכון שפסיקות בג"ץ שמצוטטות בספר או מובאות כנספחים הן פסיקות יסוד במשטר הישראלי, שכל סטודנט למשפטים מכיר בעל-פה.

אך משונה שהנספחים הללו לא מביאים את חוקי היסוד עצמם, שגם אם ההגנה שהם מספקים על זכויות האדם היא חלקית ורעועה, עדיין הם חשובים לא פחות, ולו רק בשל האפשרות שהם מספקים לבג"ץ לפסוק על-פיהם. שלא לדבר על התשתית הפילוסופית שכל אלה גם יחד נשענים עליה, והיא נעדרת לחלוטין. היכן הלוויתן של הובס? היכן מיל ועיקרון ההיזק שלו? הספר גם מפריז בכמות המובאות שהוא מביא, בעיקר כאשר הן מחליפות הצגה רצינית, מעמיקה ושיטתית של הבעיות שמנסים לאייר בעזרתן. מובאות יכולות להיות הדובדבן על הקצפת, לא תחליף למנה העיקרית.

במצב שתואר לעיל חסרה שבעתיים הפניה, בסוף הפרק, למקורות שבהם ניתן להרחיב. אך חיסרון יותר קריטי הוא במה שהספר משמיט, או בוחר להביא בהקשר הפחות מתאים. שלוש פעמים קראתי את הסעיף שדן ב"מעמד המיעוט הערבי" (המונחים שבוחר נויברגר הם בעייתיים, בלשון המעטה), על-מנת להיות בטוחה שהעובדה ש"מיעוט" זה חי תחת ממשל צבאי מאז הקמת המדינה ועד שלהי ‏1966 איננה נזכרת בו.

נכון, עובדה זו מצוינת בפרק שסוקר סקירה היסטורית את התפתחות הדמוקרטיה במדינת ישראל. אך האם תיתכן הצגה מהותית של מצבם של הערבים אזרחי ישראל שלא תזכיר זאת? פחות משנה אחת בתולדותיה התקיימה ישראל מבלי להשליט ממשל צבאי על חלק מאזרחיה או תושבי שטחים שכבשה במלחמה. שנה לאחר סיום השלטון הצבאי בתוכה פנימה החל השלטון הצבאי על השטחים הכבושים, שנמשך עד היום. זוהי לבטח נקודה חשובה דיה כדי לציינה בספר המוקדש למשטר מדינת ישראל, אך חסרה. כיצד יכול משטר להיקרא "דמוקרטי" אם הוא שולט על מאסה עצומה של אנשים שמנושלים מזכויות אדם ואזרח בסיסיות, שלא נשאלו אם הם רוצים בשלטון זה, ושאינם מקבלים ייצוג? "דמוקרטיה" מוגבלת אכן ראויה לתואר דמוקרטיה רק כשהוא נתון במרכאות; כי היא מסוג הדברים שאינם ניתנים לחלוקה.

נויברגר איננו מתעלם מהקשיים האלו. הוא מציין את חוסר השוויון של אזרחי ישראל הערבים (אם כי לא באופן ,מודגש מספיק, לטעמי), את הבעייתיות שמציב חוסר ההפרדה בין דת למדינה לפרופיל הדמוקרטי של ישראל ועוד. אבל כל אלו, כאמות-המידה שהם חורגים מהן, נבלעים בתוך השטף הכללי של מה שאינו יכול להיראות אלא כתקציר, ולא מהטובים. אולי אפשר לעבור בעזרתו את המבחן, אבל לא מעבר לזה.

לא כל יום יוצא ספר מבוא למשטר הישראלי. מספר שיוצא ב-1988הייתי מצפה שידגיש הרבה יותר את זכויות האדם כבסיס וכתנאי לקיומה של דמוקרטיה מהותית, שנועדה להגן עליהן. שיתמודד עם כמה מורכבויות שאמנם לא למדו עליהן בשנות השישים, אבל הן רלוונטיות מאד לישראל של היום – כמו השאלה האין ישראל מתאימה יותר למאפייניה של אתנוקרטיה, בהיותה מבוססת פחות על פרמטרים של אזרחות ויותר על פרמטרים של מוצא. אז יש דמוקרטיה ישראלית? – כן, אם "ישראלי" מוגדר כגבר יהודי אשכנזי.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »