Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גדעון לוי’

גדעון לוי צודק, כמובן, בכותבו היום:

השאלה שתעמוד להכרעת העם היא שאלה לא מוסרית. על הפרק יעמוד המשך הכיבוש, מי בעד ומי נגד, כאילו מותר בכלל לשאול את השאלה הזאת (…) השאלה אם להמשיך את הכיבוש אינה לגיטימית כלל ועיקר.

נכון. שכן דמוקרטיה משמעה שבני אדם משתתפים, לוקחים חלק, בהחלטות על גורלם. שהם יכולים להשפיע על השלטון שהם סרים למרותו.

רק מה, אני זכרתי גדעון לוי אחר בעניין משאל עם והחלטות “דמוקרטיות” על הכיבוש. לפני קצת יותר משנה הוא כתב משהו אחר לגמרי. אז הוא הציע, לא פחות ולא יותר, משאל עם בעניין הכיבוש. ואף הגדיל לומר:

אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון.

בתגובה כתבתי אז את הפוסט משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה. הסברתי בו ששום משאל עם, אפילו לא שלושה, אינם יכולים להפוך את הכיבוש להחלטה “דמוקרטית”; גם אם כך יכריעו כל אזרחי ישראל פה אחד. כי את מי שלא שואלים כאן לדעתם הם את אלה הכפופים לאותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט בהם.

טוב לדעת שגדעון לוי התפכח ממקסם השווא של ה”דמוקרטיות” שבמשאל העם שדחף אז, רק כי רצה להדגיש שהכיבוש לא נמצא באג’נדה הישראלית ולכן,

הגיעה העת לקיים את משאל העם הראשון של ישראל: בעד או נגד המשך הכיבוש, עם כל מה שמשתמע מכך.

או שאולי הוא פשוט מחליף בתפקיד המזגזג בעמדותיו בין מאמר למאמר את יואל מרקוס, שנעדר ממשמרתו.

משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה

Read Full Post »

ב-20 הדקות שהיו לי לפני עניין כלשהו, לגמתי קפה על הדלפק של בית הקפה החביב עלי. תוך שאני מעיינת במדור הפובליציסטיקה של הארץ, צדה עיני את הצעתו של גדעון לוי לקיים משאל עם בנושא כיבוש השטחים. כדי שנדע אחת ולתמיד "אם הישראלים חפצים בו".
לא אכנס כאן לשאלת ההצדקה שיש לשימוש במכשיר זה בשיטת המשטר הישראלית. אבל לוי מפתיע במה שנעדר ממאמרו; ובעיקר כשהוא כותב: "אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון."

לא. ממש ממש לא. ושוב לא. העם (גוף האזרחים) הוא הריבון בדמוקרטיה. אבל עיקרון דמוקרטי יסודי קובע כי מי שנתון לסמכות השלטון ולמרותו, גם יכול להשפיע עליו. זהו עיקרון ההשתתפות במשמעותו הבסיסית. השתתפות היא יותר מהצבעה אחת לארבע שנים, אבל לא יכולה להיות השתתפות כשנמנע ממך להצביע.

ישראל שולטת בשטחים במשך 42 שנים, מבלי שתושביהם יכולים להשתתף ולהשפיע על שלטון זה. זה לא יכול להיות דמוקרטי, גם אם שלושה משאלי-עם שישתתפו בהם כל אזרחי ישראל יקבעו פה אחד שהם "חפצים" להמשיך את הכיבוש.  כי את מי שלא שואלים כאן הם את אלה שנתונים לשליטת אותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט עליהם.

לפני כעשור, הוזמנתי לדבר עם תלמידי ביה"ס הדמוקרטי בחדרה ביום זכויות האדם הבינלאומי. התבקשתי לדבר אִתם על השטחים ושאלתי אותם בדיוק את השאלה הזאת: האם יהיה דמוקרטי לשאול את אזרחי ישראל אם הם "חפצים" להמשיך את הכיבוש. מה שלא כתב גדעון לוי הבין בקלות תלמיד חטיבת הביניים (נדמה לי), שנתן מיד את התשובה לעיל.

העובדה שהכיבוש איננו דמוקרטי ואיננו יכול להיות דמוקרטי גם אם יינתן לו תוקף פה אחד במשאל עם בישראל, איננה אומרת שיש לסגת באופן חד-צדדי מן השטחים מחר. היא איננה אומרת שישראל לא יכולה וצריכה, בהסדר, לערוב לאינטרסים הביטחוניים שלה. בהחלט יתכן שהפתרון הפוליטי לסוגייה לא יהיה נסיגה לקווי 67. מה שלא יתכן הוא להמשיך להחזיק אוכלוסייה נטולת זכויות, ולחשוב שזה דמוקרטי כי זה "רצון העם", כאשר מי שכפוף לאותו שלטון איננו נשאל לדעתו.

Read Full Post »

משהו רע קורה בהארץ. לא שזה חדש: ההצהבה וירידת הסטנדרטים בכל תחום (כולל הלשוני)  כבר פשו בעיתון מזמן. וכתבתי על כך לא אחת. אני לא מנויה על העיתון כבר כשנתיים, אני חושבת. עדיין, אתר הארץ הוא מקור להתעדכן בו, ואני מרפרפת על מהדורת האינטרנט שלו.
המגמה הרעה הזאת כנראה מכוונת מלמעלה, כך אני קוראת. אכן יכולה להיות מחלוקת בשאלה איך (מה שהיה) עיתון איכות יפח את נשמתו יותר לאט: בכך שיבדל עצמו ממתחריו, זאת אומרת ינסה להמשיך להיות אליטיסטי ולהעניק לקוראיו קריאה מאתגרת, או בכך שינסה להתחרות אתם במגרש שלהם, של העממיות והנמיכות. בהארץ בחרו מזה זמן באפשרות השנייה.

אבל הרוח הרעה הגיעה בזמן האחרון לליבה של העיתון: למאמרי המערכת ולטורי הדעות. אתמול פירסם ארי שביט, המוביל את מגמת הנפיחות העצמית של הארץ (שטרם הסתנכרנה עם הצְהבתו) – מאמר בגנותה של ציפי לבני. מה זה בגנותה, מאמר אזהרה. תעיד כותרתו. רק שכל ה"עדויות" ה"מפלילות" את ציפי לבני, חלק גדול מהן מתחום הפסיכולוגיה, נמסרו בעילום שם. לא רק שאמיץ זה לא, רציני זה לא. העניין איננו בחיסול החשבונות עם לבני, שאם להמשיך בשדה הדימויים של העולם התחתון, שביט מלוהק בו רק לתפקיד הרוצח השכיר, לא מזמין הרצח. העניין הוא בסטנדרטים העיתונאיים המאפשרים לפרסם פתשגן כזה בעילום שם.  (עוד על מאמרו של שביט מומלץ לקרוא אצל יוסי גורביץ).

מאמרי המערכת הם סוגה בעייתית הרבה יותר, משום שעל-פי המסורת של העיתונים שהארץ מנסה להידמות אליהם (אך הולך ומתרחק מהם), הם אינם חתומים. כביכול מייצגים את דעת העיתון. מאמר המערכת מיום חמישי שעבר, התערב התערבות אדיטוריאלית חסרת תקדים בחופש האקדמי ובמינויים אקדמים. המאמר נכתב, כך מלחשים, לא על-ידי גדעון לוי  – המועמד הטבעי לעמוד מאחורי מאמר שערורייתי כזה, הכותב לאחרונה רבים ממאמרי המערכת – אלא על-ידי המו"ל של העיתון, עמוס שוקן. לא פחות. מאמר המערכת של היום קרא לא להצביע מרצ.  שוב, מקובל בין עיתונים דעתנים, מקבוצת ההתייחסות של הארץ עד לא מזמן, שערב בחירות הם ממליצים למי להצביע. בין אם בכיוון הכללי ובין אם הם נוקבים בשמם של המועמד או המפלגה. עד כאן זה בסדר גמור. לקרוא למי לא להצביע – זה נע בין תמוה לנבזי. גם הנימוק מעניין. מרצ תמכה בשלב הראשון של מבצע 'עופרת יצוקה'. מכיוון שקשה לי להאמין שהארץ יקרא להצביע לחד"ש (זה בכל-זאת לא בדיוק מתאים לקו של הדה-מרקר), מעניין יהיה לראות למי הוא כן יקרא להצביע. האם בעוד מי שתמך תמיכה מסויגת וחלקית נפסל, תקבל מפלגתו של יוזם ומוביל המבצע את ההכשר של הרב גדעון לוי (או האדמו"ר עמוס שוקן)? אני לא אפול מהכיסא.  (מזה זמן שאני צופה בפליאה משועשעת בנטייה של המביעים עמדות אולטרה-שמאלניות מדי יום, לקרוא ערב בחירות להצבעה מאד מיינסטרימית. כך גדעון לוי שקרא לפני שנים אחדות להצביע פרס, ואורית שוחט, שקוראת היום להצביע לבני. כן, ברור שגם לתופעה הזאת יש הסבר, אני יודעת).

לי נדמה שהשילוב של צהוב, סטנדרטים מקצועיים נמוכים, רישול לשוני וסהרוריות פוליטית – הוא מתכון בטוח להתאבדות של עיתון. אבל מי יודע, אולי הקהל שאליו מכוונים בשלושת הגורמים הראשונים בכלל לא מגיע לקרוא את מאמרי הדעות המגלומניים של ממליכי מלכים מטעם עצמם, ואת מאמרי המערכת הסהרוריים. אולי אנחנו עומדים לצְפּוֹת בהצלחה כלכלית מזהירה. איכות עיתונאית? זה כבר סיפור אחר.

Read Full Post »

« Newer Posts