קרוא וכתוב

העתירה נגד עסקת שליט היא מחזה ידוע מראש. מבחינת העותרים, אפשר להניח שמדובר ברצון למצות עד תום את המאבק שלהם, גם אם הצעד נראה חסר סיכוי. בנוסף, זוהי בימה להשמעת עמדותיהם. הן בבית המשפט עצמו, הן בסיקור התקשורתי הנלווה לדיון המשפטי. הדיון הציבורי בסוגייה חשוב מאוד. לעומת זאת, אין מקום לדיון משפטי, שכן מדובר בנושא לא שפיט. מבחינה משפטית טהורה, נכון היה שבית המשפט ידחה עתירה כזאת על הסף: זהו נושא שמצוי באופן מובהק בסמכות (ואחריות) הממשלה.

המשך…

Read Full Post »

הוויכוחים על עסקת שליט יימשכו זמן רב לאחר שגלעד יחזור לביתו, לשמחת כולנו. השמחה משותפת, המחלוקת היא בעניין המחיר. ממש כמו בשנות שביו. אנשי ה"כל מחיר", שחשבו שיש לשלם כל מחיר תמורת החזרתו, יודעים היום לומר בביטחון שניתן היה לשחרר את גלעד שנים קודם לו רק היתה נכונות לשלם את אותו מחיר עצמו. עיתוי הבשלתה של הנכונות הזאת, הם רומזים או אומרים בגלוי, אינו יותר ממהלך ציני של ראש הממשלה שביקש לעצמו חבל הצלה מהמחאה החברתית ושיפור עמדות בסקרים. חשדנות כלפי פוליטיקאים לעולם אינה מיותרת, אך מכיוון שטבען של עסקאות כאלה שהן נרקמות מאחורי הקלעים, מדובר בספקולציות שאי אפשר לבסס.

המשך…

Read Full Post »

משפחת שליט מתכוונת להגיש בג”צ אם ראש הממשלה לא ייעתר לתביעתה להפסיק להעביר את הכספים לרשות הפלסטינית כדי להביא לשחרורו של בנם. זוהי דוגמה מובהקת לעניין שאין מקומו בבית המשפט. השאלה כיצד להביא לשחרורו של גלעד שליט היא שאלה המסורה לחלוטין לסמכותה של הממשלה הנבחרת. גם אם לא אוהבים אותה. אם תוגש העתירה דינה לא להתקבל. אך היה עליה להידחות על הסף: פעם היו זורקים עותרים כאלה מכל המדרגות של בית המשפט. בינתיים הורחבה זכות העמידה לפתחו של שער והשפיטות מילאה את הארץ. במבחן התוצאה משכיל בית המשפט, בדרך כלל, לערוך את ההבחנות הנכונות. אבל זמן ומשאבים יקרים של בית המשפט העמוס עד לעייפה מבוזבזים על עניינים שמקומם במגרש הפוליטי ולא המשפטי. ככלל, כל עוד הרשויות אינן פועלות באופן לא חוקי, בחוסר תום לב או ממניעים זרים – אין מקום להתערבות משפטית.

במקרה הזה לא מדובר רק ברעה החולה המוכרת של המשפטיזציה, שבה בית המשפט נהפך עבור העותרים למחליף הממשלה. כפי שהעיר אתמול בתבונה רועי בפייס שלי, דומה כי האנשים היקרים והמסכנים האלה נהפכו לכלי בידי אנשים שעבורם הקמפיין הזה הוא מגרש ניסויים לכל תרגיל יחצ”ני. אכן, הלב יוצא אל משפחת שליט. אלא כמו שכתבתי כבר בעבר, בעוד שמובן מאוד שהורים יבקשו לעשות הכול על-מנת להחזיר את בנם, שיקוליה של ממשלה הם אחרים וקצת יותר רחבים. וכך צריך להיות.

כמובן שלא אחת העמדות הפוליטיות קובעות מהו המחיר שמוכנים לשלם עבור החזרת שליט. בעוד שרבים בשמאל תומכים בלהט בשחרור אסירים למען עסקת שליט, ההתלהבות מצטננת כשמשפחת שליט דורשת להדק את הסגר על עזה או לא להעביר את הכספים לרשות. תמונת מראה של עמדת הימין, ככלל. שתי הדרישות האחרונות מבהירות, אני מקווה, מדוע “כל מחיר” היא דרישה חסרת תוקף מוסרי, כפי שכבר כתבתי בעבר (ראו קישורים בסוף). כי משמעותה היא שהמטרה מכשירה כל אמצעי. אין רבותא בהתנגדות לכך כאשר המטרה לא ראויה. העיקרון המוסרי שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים נבחן דווקא כאשר המטרה ראויה מאוד, כמו במקרה הזה של שחרור שליט.

אשר לעצם העניין, הכספים שישראל מעבירה לרשות הם כספיה של האחרונה, הנגבים על-ידי ישראל מתוקף הפרוטוקול הכלכלי להסכם הביניים (פרוטוקול פריז). הסכמים אלה עדיין בתוקף: הם טרם בוטלו על-ידי מי מן הצדדים.

עוד בנושא:
“אין בעולם מחיר” – על ילדים, ממשלות, הכרעות ותג מחיר
”כל מחיר” אינו מטבע מוסרי

Read Full Post »

“במדור הדעות של ‘ידיעות אחרונות’ מציע ירון לונדון כי מדינת ישראל תהפוך את החייל השבוי גלעד שליט ‘מבן-ערובה לערב’, על-ידי כך שתוציא להורג את ראשי חמאס, אחד-אחד, עד שישוחרר.”

לרעיון הלא-ייאמן הזה התוודעתי היום באמצעות סקירת העיתונות של העין השביעית, טור יומי שימושי ומומלץ.
ועכשיו, שואלת את עצמה הקוראת (והכותבת), איך מגיבים למין הצעה שכזאת, המגיעה מפי הרואה עצמו אינטלקטואל, איש ספר ודעת?

אפשר, כמובן, להסביר שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו פועל על-פי עיקרון ההדדיות. העובדה שהצד השני מפר את הדינים אינה מהווה הרשאה גם לך לעשות זאת. כך, החזקת בני ערובה היא עבירה חמורה על המשפט הבינלאומי. אחת מהיחידות האסורות באופן מוחלט; קרי, בכל הנסיבות. אף שככלל מדינות הן צד לגוף משפט זה, גם על גופים שאינם מדינתיים (כמו החמאס) חל סעיף 3 המשותף לאמנות ז’נווה. סעיף זה מונה בין הפעולות האסורות נטילת בני ערובה. (אעיר כי מדובר בפעולות אסורות כלפי אנשים שאינם נוטלים חלק בפעולות איבה, וזה כולל את הנמנים עם כוחות צבא שהניחו את נשקם ומי שנמצא מחוץ למעגל הלחימה בגלל מחלה, פציעה, מעצר או סיבה אחרת).
זה המקום גם להעיר שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה, שכן מעמד משפטי זה ניתן רק למי שנשבה על ידי כוחות אויב בסכסוך בינלאומי. זה עדיין לא מתיר להחזיק אותו ללא ביקורים של הצלב האדום. החזקת אדם במנותק מן העולם (incommunicado) אף היא מהווה עבירה.

איכשהו, נראה לי שזאת לא הנקודה העיקרית. עצם ההידרשות להסברים משפטיים דווקניים נוכח הצעה כזאת מעידה על משהו בעייתי. כי צריך להירעש ממנה קודם כל במישור המוסרי והאנושי. ולשאול את ירון לונדון האם החמאס נהפך לקנה המידה שלו, שאת דרכו הוא מבקש לחקות?

לירון לונדון, זה ניחוש, אולי כבר בכלל לא אכפת לא ממוסר ולא מהומניות כשמדובר בחמאס. התיזו את ראשם! הוא צועק, ממש כמו מלכת הלבבות באליס בארץ הפלאות. דא עקא, שהוא לא יכול לומר “במלחמה כמו במלחמה” (הוא בטח היה משתמש בביטוי הצרפתי. זה היה ערב יותר לאזניו, יותר קוסמופוליטי כזה). כי במלחמה יש דיני מלחמה. המצוטטים לעיל. אבל לטובת הירון לונדונים ככלל, אלה ששוקלים כל דבר בשיקולי תועלת, כדאי להזכיר מה עלה בגורלם של משטרים קולוניאליים שנקטו בשיטה הזאת, של הוצאות להורג שיטתיות כאמצעי לחץ. ירון לונדון איש ספר הוא, אז מומלץ לו לפתוח אחד. אולי הוא ימצא כזה אפילו בצרפתית.

במובן מסוים ירון לונדון הוא רק סמן. העובדה שההצעה הזאת באה ממי שרואה עצמו אינטלקטואל היא עוד אינדיקציה להתדרדרות שאנו חוזים בה בזמן האחרון. ממש כמעט בכל מקום שנביט בו. ומכיוון שירון לונדון איש ספר הוא, לא נותר אלא להמליץ לו על ספרו המשובח של מרק לילה, הנפש הנמהרת. אולי הוא ילמד דבר או שניים על אחריות אינטלקטואלית.

Read Full Post »

“אין בעולם מחיר לחיי ילדינו. אין לזה מחיר. אין. אתם שומעים?”
כך כתבה לפני ימים אחדים ידידתי יולי כהן בבלוג שלה. 

אומר דבר אחד קצר על “ילדינו”, רק כדי שאוכל לשים את זה בצד ולהתרכז בדבר החשוב, הטענה כי אין מחיר לחייהם. ובכן, ילדים, מן הסתם, תמיד נשארים “ילדים” עבור הוריהם. אבל חיילים בצבא – אינם ילדים. חיילים בצבא נשלחים למשימות מסכנות חיים. הופה, הנה כבר הגענו למחיר.

“אין מחיר” – זה כמו “כל מחיר”. כלומר, צריך לשלם כל מחיר. כתבתי על זה בעבר, ש”כל מחיר” איננו מטבע מוסרי. מה פירוש אין מחיר? לחיי אדם יש מחיר, אם נרצה או לא. ומוטב להכיר בעובדה הזאת, גם אם היא מאד מצערת. הוויכוח הוא בדיוק על המחיר. אני מניחה, למשל, שאם המחיר תמורת החזרתו של שליט היה דרישת החמאס שיולי כהן תהרוג את בתה ותביא להם את גופתה (סליחה, יולי, זה רק לצורך הדוגמא) – היא לא היתה חושבת שזה מחיר קביל. “כל מחיר” – כתבתי אז ואני חוזרת על כך היום – משמעו שהמטרה מקדשת את האמצעים. וזה איננו טיעון מוסרי.

המשך…

Read Full Post »