Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ג'נוסייד’

רוז’ה גארודי, שנפטר לפני ימים אחדים בגיל 98, הורשע בשנות התשעים של המאה שעברה על הכחשת שואה. זאת על-פי חוק Fabius-Gayssot, שהעבירה ב-1990 הממשלה הסוציאליסטית הצרפתית. גארודי, הוגה דעות, קומוניסט לשעבר שהיה לדברי ההיסטוריון מישל וינוק אחד מראשי “המשטרה האינטלקטואלית” של המפלגה עד שזאת סילקה אותו משורותיה ב-1970 (בין השאר בעקבות ביקורתו על פלישת בריה”מ לצ’כוסלובקיה), פעיל ברזיסטאנס שהיה למכחיש שואה והתאסלם. הוא הועמד לדין על ספרו ‘המיתוסים המכוננים של ישראל’ וביתר דיוק על המיתוס של ששת המיליונים שהוא מפתח בו. לא רק שהמיתוס של רצח ששת המיליונים מעולם לא הוכח, טען גארודי, אלא שלא התרחש ג’נוסייד בזמן המלחמה.

האם יש להפליל הכחשת שואה? ומה היחס בינה לבין חופש הביטוי? על כך כאן.
ויש גם הכחשות נוספות. חומסקי (שהגן על חופש הביטוי של פוריסון להכחיש שואה) על סרברניצה, למשל.

Read Full Post »

ב-1999, אחרי שבג”צ נתן את פסק דינו נגד שימוש בשיטות חקירה המהוות עינויים, שקל בנימין נתניהו (גם אז ראש הממשלה, בסיבוב ראשון) לחוקק חוק שיאפשר אותן בכל זאת. “כאן זה לא הולנד!” הכריז. רוצה לומר, אנחנו מתמודדים עם מציאות אחרת מזאת של מדינות אירופה. שמחייבת אותנו גם לאמצעים אחרים. למרבית המזל היוזמה לא הגיעה לכלל מימוש, ובכך נמנע מישראל להיות המדינה הראשונה שהעינויים יותרו בה בחוק.

ידיעה מעניינת מספרת שהולנד שוקלת לערוך חקירה שבעקבותיה יוחלט האם חייליה צריכים לשאת באחריות פלילית בגין הטבח בסרברניצה ב-1995. כוח האו”ם שמתחת לאפו נטבחו כ-8,000 גברים ונערים במובלעת שאליה נמלטו אזרחים לאחר שהוכרזה על-ידי האו”ם כ”אזור בטוח” – היה הולנדי. ממשלה בהולנד כבר התפטרה בשל כך, בעקבות דוח שהוכן לבקשתה על-ידי מכון מחקר הולנדי. זאת על אף שההולנדים טענו תמיד שהכוח שלהם הופקר על-ידי האו”ם שלא סיפק לו סיוע אווירי בעת המקרה. כעת, מסתבר, מגיע השלב הבא. הבדיקה הראשונית, שבעקבותיה יוחלט אם לפתוח בחקירה מלאה, נערכת לבקשת קרובי משפחה של הנרצחים. אחריות פלילית אישית היא עניין שונה לחלוטין מחקירה של המדינה אודות הכשלים שגרמו למקרה.

המשך…

Read Full Post »

התפרסם ב-14.5.2010 במסגרת הטור "שפה זרה" של מוסף הספרות של 'ידיעות אחרונות', שבו נכתב כל שבוע על ספר שהגיע הזמן לתרגם לעברית.

נעמה כרמי על 'בעיה מהגיהנום' של סמנתה פאוור

ספרה של סמנתה פאוור, שכותרת המשנה שלו היא 'אמריקה ועידן הג'נוסייד', דן בתופעה של רצח־עם מתוך הפריזמה של (אי) ההתערבות האמריקאית באירועים המזעזעים ביותר שאירעו במאה ה־20: רצח העם הארמני, השואה, קמבודיה, טבח הכורדים בעיראק, בוסניה, רואנדה, סרברניצה וקוסובו. זהו גם סיפורו של האיש שנתן לג'נוסייד את שמו ופעל ללא לאות לניסוח דין בינלאומי שיאסור עליו. רפאל למקין ראה באמנת הג'נוסייד – שקיבל האו"ם ב־1948 – מצבה על קבר אמו שנספתה בשואה, כמו רוב בני משפחתו. 20 שנים חלפו עד שארה"ב אישרה את האמנה; 50 שנים עד שהורשע אדם בג'נוסייד בידי הקהילה הבינלאומית.

עבודת המחקר והתיעוד של פאוור מוכיחה שאי־ההתערבות האמריקאית לא נבעה מהיעדר מידע אלא מהיעדר נכונות. נשיאי ארה"ב לדורותיהם חזרו על הסיסמה "לעולם לא עוד", אבל לא נתנו לה שום כיסוי מעשי בשעת מבחן. פאוור היא דוברת רהוטה ומחויבת מאוד לחובה המוסרית להתערב במקרים של הפרת זכויות חמורה ומעשי זוועה שמתרחשים הרחק. במובן הזה קולה ייחודי למדי, שכן קולות רמים נשמעים דווקא נגד התערבות אמריקאית כזאת; בלי להבחין בין התערבויות שנועדו לקדם אינטרסים בדרכים לא לגיטימיות, לבין התערבויות הומניטריות במטרה לנסות למנוע את הישנותו של רצח־עם.

פאוור התחילה כעיתונאית שסיקרה את מלחמות הבלקן, היא מלמדת בהרווארד וממלאת תפקיד בכיר במועצה לביטחון לאומי לאחר ששימשה כיועצת לאובמה בזמן המרוץ לנשיאות. הספר הזה זיכה אותה בפוליצר ובלא מעט פרסים נוספים ובשבחים מקיר לקיר, והוא קריא על אף עיסוקו בנושא קשה וכאוב.

יהודה באואר כתב שהשואה הייתה חסרת תקדים, אבל היא יכולה לשמש כתקדים. המאה ה־20, שעליה כתבה ויסלבה שימבורסקה ש"צריכה הייתה להיות טובה מקודמותיה", הייתה הקטלנית מכולן והוכיחה שפשעים מחרידים ממשיכים להתבצע והעולם שוב עומד מנגד. רק שהיום שוב לא עומדת לו ההגנה המפוקפקת כי לא ידע. נדמה לי שלעולם המו"לות הישראלי חובה מיוחדת לתרגם את הספר החשוב הזה.

A Problem from Hell: America and the Age of Genocide, Samantha Power, Harper Perennial, 2003

Read Full Post »

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן
לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן;
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשׁוֹאָה
לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.
(מאיר ויזלטיר, "מלים")

יום השואה הבינלאומי, המצוין מאז 2005 ב-27.1 – יום שחרור אושוויץ, תפס אותי לגמרי במקרה עם שני ספרים רלוונטיים. האחד שכנים מאת יאן טומש גרוס, המספר סיפור מעורר חלחלה. במלותיו של גרוס: "יום אחד, ביולי 1941, רצחה מחצית אוכלוסייתה של עיר קטנה במזרח אירופה את חציה האחר – כ-1,600 גברים, נשים וילדים". ובאופן פרטני יותר, פולנים תושבי ידוובנה רצחו את שכניהם היהודים; לאחר שהתעללו בהם באכזריות שקשה לתאר, ריכזו אותם באסם תבואה והעלו אותו באש. מספר הניצולים עמד על שבעה.

רפאל למקין

הספר השני הוא A Problem From Hell מאת סמנתה פאואר, שכותרת המשנה שלו היא "אמריקה ועידן הג'נוסייד", זוכה פרס הפוליצר ופרסים רבים נוספים. עידן הג'נוסייד מתחיל אצלה ברצח-העם הארמני. אבל אז, כמובן, לא קראו לזה כך. מי שנתן לג'נוסייד את שמו הוא רפאל למקין, יהודי פולני שלמד בלשנות באוניברסיטת לבוב והגיע נרעש לפרופסור שלו אחרי שקרא ידיעות על טבח הארמנים, רק כדי לגלות שהריבונות מגינה על מבצעיו מפני מאסר והעמדה לדין. "כיצד יתכן שרצח של אדם אחד הוא פשע, אך אין זה פשע להרוג יותר ממיליון בני-אדם?" תהה. השאלה הזאת היתה תחילתו של מסע ארוך, מסע צלב כמעט, במטרה ליצור את הקטגוריה המשפטית הזאת. למקין עזב את לימודי הבלשנות, היה למשפטן ומתחילת דרכו פעל ללא לאות כדי לנסח דין בינלאומי שיאסור על מה שהוא כינה אז "ברבריות" ו"ונדאליזם". כמו רבים שמע למקין את צ'רצ'יל ב-BBC ב-1941, בתארו את הברבריות הנאצית, אומר כי "אנו ניצבים לנוכח פשע ללא שם". הוא היה נחוש בדעתו לתת לפשע הזה שם. ג'נוסייד היה שמו.
למקין ברח מפולין לליטא, קיבל מקלט בשוודיה ואחר-כך היגר לארה"ב, שם שימש כמשפטן בממשל האמריקני, ולא נתן לאיש מנוחה עד שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה (ב-1946) החלטה המגנה ג'נוסייד כ"שלילת זכות קיומן של קבוצות אנושיות שלמות". החלטה שבסיועו הפכה מאוחר יותר לאמנה למניעת והענשת הפשע של ג'נוסייד, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-9 בדצמבר 1948, בדיוק יום אחד לפני שאותה עצרת קיבלה את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. "יעברו עשרים שנה עד שארה"ב תאשרר את האמנה, וחמישים שנה יחלפו בטרם תרשיע הקהילה הבינלאומית מישהו בג'נוסייד", כותבת פאואר.

מסע הצלב של למקין התחיל עם הארמנים אבל הסתיים קרוב אליו הרבה יותר. כשעזב את פולין, השיבה משפחתו ריקם את תחנוניו כי תצטרף אליו. בני משפחתו לא רצו לעזוב את מקום מגוריהם באותו חלק של פולין שאז היה כבוש בידי הסובייטים (בדיוק כמו העיירה ידוובנה משכנים), על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שחילק את פולין בינם לבין הנאצים, בטרם אלו הפרו אותו. מכל משפחתו של למקין ניצלו רק אחיו, אשתו ושני בניהם. האמנה היתה בעיני למקין כתובת על מצבתה של אמו.

שמעתי השנה בהרווארד את סמנתה פאואר מרצה על אפשרות תיקונה של מדיניות החוץ האמריקנית. פאואר היתה עיתונאית שסיקרה את מלחמות הבלקן ולאחר-מכן שימשה כמנהלת הראשונה של המרכז לזכויות אדם בביה"ס לממשל ע"ש קנדי (שבראשו עמד אז מייקל איגנטייף, היום בפוליטיקה הקנדית). היא לקחה שנת חופשה מהרווארד כדי לעבוד עם הסנטור ברק אובמה. כן, זה שמדברים בו כעת נכבדות (וכבר אז דיברו) כמועמד השחור הראשון לנשיאות. כלומר, אם המפלגה הדמוקרטית תבכר אותו על-פניה של המועמדת האשה הראשונה ותזכה אותו במועמדות מטעמה ולא את הילארי רודהאם קלינטון. אם כך יקרה, יתכן שפאואר תהיה קונדליסה רייס של אובמה.
פאואר מדברת בשכנוע פנימי עמוק על הצורך – על החובה – של ארה"ב להתערב במקרים של הפרת זכויות חמורה ומעשי זוועה. כשישבתי באולם והאזנתי לה, דוברת רהוטה וכאמור מאד מחויבת, לא יכולתי שלא לחשוב על הקולות האחרים בתכלית שאנחנו שומעים כל הזמן. קולותיהם הרמים של כל אותם אינטלקטואלים ואחרים היוצאים חוצץ נגד כל התערבות של ארה"ב, בלי שום ניסיון להבדיל בין התערבויות שנועדו לקדם אינטרסים בדרכים לא לגיטימיות, לבין התערבויות הומניטריות במטרה לנסות למנוע את הישנותו של רצח-עם.  כשניסה למקין לשכנע את רוזוולט לפעול נגד הנאצים, הוא פעל מתוך האמונה כי מתחולל רצח כפול : אחד על-ידי הנאצים נגד היהודים; השני – על-ידי בעלות הברית, שידעו על מסע ההשמדה של היטלר אך סירבו לתת לו פרסום או לגנותו.  פשעים מחרידים ממשיכים להתבצע. והעולם שוב עומד מנגד. רק שכעת שוב לא עומדת לו ההגנה המפוקפקת כי לא ידע.

איך מתרחש טבח יהודים, ועוד אחרי השואה: שלמה אבינרי על ספרו החדש של גרוס אודות טבח קיילצה ב-1946
רצח עם איננו סוגיה היסטורית. הוא מתרחש כאן ועכשיו. שלמה אבינרי על ספרה של סמנתה פאואר.

Read Full Post »

"הג'וק ה-400"

בתכנית 'רואים עולם' שודר במוצ"ש מסמך מדהים. הכתבה שהכין בוב סיימון ל-60 דקות של CBS סיפרה את סיפורה של אימקולה, ניצולה אחת מרצח-העם ברואנדה, שכתבה עכשיו את קורותיה בספר.

אימקולה איליבגיזה. ניצולה. (CBS)

במשך שלושה חודשים הסתתרו שש נשים בחדרון שירותים קטן בביתו של כומר משבט ההוטו שנתן להם מחסה, נחבאות אפילו מעיניהם של בני הבית האחרים. אל מול המצלמה שיחזרו הנשים את שהותן בקיטון הצר. כיצד "ישבו" הגבוהות יותר וגבן אל הקיר כשהקטנות יותר על ברכיהן. שלושה חודשים. רק אחת מהן יכולה היתה למתוח את איבריה בכל פעם. ללא בגדים להחלפה. ללא מקלחת. ללא משחת שיניים. עם מזון דל ומועט. היא איבדה שליש ממשקל גופה, ולמדה שנכון סיפרו המורים בשיעור ביולוגיה, שיש לנו שלד. שיעור אנטומיה מהלך. מדי פעם יכלו הנשים לצאת בלילה לחדר סמוך, אבל שם היה מסוכן יותר והן לא יכלו לעמוד או לדבר שכן בחוץ  ארבו להן הרוצחים. מאחר שהנשים נראו נכנסות לביתו של הכומר אך לא נראו יוצאות ממנו, נכנסו ההוטו לחפש אותן שם. הם שעטו בכל הבית. אחד קרא בשמה וצעק: "הרגתי 399 ג'וקים. אני רוצה שאת תהיי הג'וק ה-400". היא סיפרה שמעולם לא היתה מפוחדת כל-כך; שהרגישה שכל חייה פורחים מגופה, ופיה יבש באחת. פחד מוות היתה התחושה העיקרית שליוותה אותן כל הזמן, לצד מחשבות הזוועה על מה שיקרה להן כשייתפסו, בטרם ימותו. האם יאנסו אותן קודם? הן קיוו שימיתו אותן מיד ולא יענו אותן. אחת מהן ביקשה מהכומר לדאוג שגופתה לא תתגלגל ברחוב, טרף לכלבים. לא רק להן היה צפוי מוות. גם לכומר שהסתיר אותן. הוא סיפר כי הנוהג בקרב ההוטו במקרים כאלו היה לצווֹת על נותן המסתור לרצוח את אלו שהחביא בטרם הרגו אותו עצמו.  הכומר השאיר רדיו דולק בחדר הסמוך לשירותים כדי שהנשים יוכלו להתעדכן בחדשות. כששמעו שהחיילים הצרפתים נכנסו לרואנדה והתפרסו בסמוך שכנעה אימקולה את הכומר להבריח אותן באישון לילה אל עבר המחנה הצרפתי. ברגליים כושלות לאחר שלושה חודשים של ישיבה כמעט רצופה הצליחו הנשים להגיע לשם ולקבל מחסה. זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו חומל עלי מזה שלושה חודשים, מספרת אימקולה. עוד היה עליה לקבל את הבשורה כי משפחתה נרצחה וגופתו של אביה נתלתה על מחסום דרכים.

את הספר כתבה כדי שהעולם ילמד לקח. כדי שזה לא יקרה שוב. כמו שזה קורה עכשיו בדארפור, ציין סיימון בפתח הכתבה. אני תוהה אם באמת נלמד אי-פעם מה עלול לקרות כשמתחילים לכנות בני-אדם "ג'וקים", למרות שראינו זאת שוב ושוב.  הנה הקישור לכתבה המקורית ב-'60 דקות', "Surviving Genocide".

Read Full Post »

ניקולס קריסטוף מפרסם היום בטורו בניו-יורק טיימס, בצעד חריג, ארבע תמונות מתוך "הארכיון של הג'נוסייד הסודי", כפי שהוא מכנה אותו. הארכיון המלא, המתעד את הפשעים בדארפור שבסודאן, כולל אלפי תמונות, חלקן נוראות מכדי להציגן בעיתון. מה יכול לעצור את הג'נוסייד הזה, הוא שואל? התשובה הצרה: סנקציות על סודאן, העמדה לדין בבית המשפט הפלילי הבינלאומי, וכוח בינלאומי של צבא אפריקני בתמיכה ומימון מערביים. אך זוהי רק התשובה הצרה. מה שבאמת יעצור את הג'נוסייד הזה הוא זעם. זעם שעדיין לא התעורר. הפאסיביות שלנו, שמאפשרת לטבוח את האנשים האלו, היא השערורייה האמיתית. הוא מסיים באמרו: "במקרי ג'נוסייד בעבר, נגד הארמנים, היהודים והקמבודים, ניתן היה לטעון שלא ידענו לחלוטין מה קורה. הפעם, הנשיא בוש, הקונגרס והפרלמנט האירופי כבר הצהירו כי הג'נוסייד בדרך. ויש לנו תמונות. הפעם, אין לנו תירוץ".

הערה: ועדת החקירה שהקים האו"ם קבעה כי לא ניתן להוכיח כוונה של סודאן לבצע ג'נוסייד, אך כי הפשעים שהיא מבצעת בדארפור אינם נופלים ממנו בחומרתם. ארה"ב מתנגדת להעביר את החקירה לבית הדין הפלילי הבינלאומי.

עוד בנושא:
וחרטום תיפול?
חרפת סודאן
אתרים קשורים:
הצילו את דארפור
סודאן: התשוקה להווה
דארפור: ג'נוסייד שאנו יכולים לעצור

Read Full Post »

וחרטוּם תיפול?

בחודשים האחרונים אני מקשרת כאן (בסימניה בטור הימני, ארכיון כאן) למאמרים בנושא רצח העם בחבל דארפור שבסודן. כתבתי על זה בעצמי כאן ובמקום אחר כתבתי על ההספד העתידי על קופי אנאן שפירסם ניקולס קריסטוף מהניו-יורק טיימס, שלא מרפה מנושא דארפור, וצירפתי לינק לתרומות לסיוע.
השבוע כתב נט האנטוף, בעל הטור 'ספינת החירות' ב-Villege Voice, על יוזמה פרטית לקמפיין שמבקש להשעות את כל הקשרים המסחריים, הפרוייקטים הכלכליים וההשקעות שבעזרתן מממנת סודאן את הג'נוסייד, הטיהור האתני והאונס ההמוני. זאת לנוכח חוסר-המעש הבינלאומי.(*) גם לאזרחים פרטיים מוצעת דרך להשתתף. זהו האתר של היוזמה הזאת. ואולי כפי שקאטו הזקן סיים כל נאום שלו ב"וקרתגו תיפול", צריך כל שבוע לחזור ולהזכיר את סודן.

(*) יש לא מעט אירוניה בכתיבה על כך בדיוק בתאריך שבו הוקם רשמית האו"ם לפני 59 שנים (24.10.1945) ונכנסה לתוקף מגילת האו"ם. זהו אותו ארגון שנועד, על-פי הפרק הראשון של המגילה, "לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים". במבוא למגילה מוכרז חגיגית: "אנו, עמי האומות המאוחדות, נחושים בדעתנו להציל את הדורות הבאים מיסורי המלחמה, שפעמיים בתקופת חיינו הביאה סבל עצום על האנושות, ומאשרים מחדש את אמונתנו בזכויות אדם בסיסיות, בערך ובכבוד של בן האנוש, בזכויותיהם השוות של גברים ונשים ושל אומות גדולות וקטנות"…

Read Full Post »

Older Posts »