מה צריכה להיות העמדה כאשר מעשה נכון בעיני נעשה, אבל הוא נעשה מהסיבות הלא נכונות?
הטריגר להרהור הוא ההודעה כי הממשלה תדון שוב בגירוש ילדיהם של מהגרי העבודה. יוזמתו של אהוד ברק דווחה בטלוויזיה אמש. אחר-כך קראתי שהנימוק לכך הוא שזה יצטלם לא טוב בעולם. שוב מה שחשוב הוא התדמית ולא המהות. לא מה עושים אלא איך זה נראה.
במקרה הזה אין ממש התלבטות: טוב שיהיה דיון מחודש, אם יהיה (בינתיים לשכת רה”מ מכחישה). הלוואי שתצא ממנו החלטה אחרת. וממש לא יזיק להזכיר לממשלה את הסיבות הנכונות. אם שינוי יחול בגלל המחאה הציבורית הרמה שקמה, גם אם לא יודו בכך – זהו הישג של ממש.
כמובן שתמיד יתכן שכל העניין הוא רק תרגיל ביחסי ציבור מטעם ברק, היודע היטב שהדיון לא יתקיים, ויכול לצבור על חשבונו נקודות בדעת הקהל. כמו מי שמצביע באופן פופוליסטי בעד הצעה מסוימת רק כי הוא יודע שהיא לא תעבור כי אין לה רוב, או להיפך, כך שלא קיים סיכון ממשי שהוא יצטרך לקבל אחריות מעשית על התוצאה. כלומר, ברק ממלא כאן את התפקיד המכונה “הטרמפיסט”, של מי שיכול לנקוט בפעולה מסוימת רק על-סמך ההנחה המוצקה שכל השאר לא יעשו זאת.
קרוא וכתוב 