Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דארפור’

ב'מבט שני' שודרה אתמול בערב כתבה על פליטי סודאן שהגיעו לישראל. חלקם מדרפור, חלקם מדרום סודאן וחלקם מאזורים אחרים במדינה. כתבה חשובה, שהביאה את נקודות האור והחושך. החושך שביחס של הגורמים הרשמיים, נכון יותר היעדר היחס. שהרי גם בתחום זה, כמו בכל תחום כמעט, מתפרקת המדינה מאחריותה. האור שבפעולתם של אנשים פרטיים, ארגונים וקיבוצים המסייעים לאותם פליטים או פתחו את ביתם בפניהם, סיפקו להם עבודה, מלבוש, חינוך ובעיקר יחס אנושי. (לצפייה בהקלטה היכנסו ל'ישראל ושואת הסודנים' כאן).

אולי הקטע המקומם ביותר בכל הכתבה היה מראהו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מדבר בכנסת, בדיון על הפליטים שנכפה עליו על-ידי חברי כנסת. אולמרט במירעו, נוטף ארס ומנופף בידיו בהתלהמות. "מה להם ולנו?!" קרא; "מה זאת הטפת המוסר הזאת?". את המילים "הטפת מוסר" סינן מבין שיניו כמי שכפאו שד. (כן, קשה לו לבטא את המלה 'מוסר', אפילו כשהיא באה יחד עם 'הטפה' ובזה הוא דווקא טוב).
ובכן, להם ולנו האנושיות. זאת העומדת בבסיס ההכרה בכך שלכל בני האדם מגיעות זכויות אדם פשוט מפני שהם בני אדם. בתוקף אנושיותם. שבני אדם באשר הם זכאים לחיות ולחיות במנוחה ובביטחון, חופשיים מפני רדיפות, ולהבטיח לילדיהם עתיד בטוח.

באולפן התארחו לאחר התכנית חוקר השואה הפרופ' יהודה באואר ודובר הוועד למען דארפור איתן שוורץ. שוורץ התייחס לדברי אולמרט ואמר שאכן איננו מדינה שכנה לסודאן. ואיננו מתבקשים לקלוט את כל הפליטים האפריקנים. אך כן חלק מהם. ובעיקר להקים מנגנון מסודר של בדיקה וטיפול. שוורץ הטעים כי בניגוד לדברי אולמרט, שנופף בכך ש-498 הפליטים מדארפור גופא ייקלטו בישראל, עד היום איש מהם לא קיבל מעמד של פליט. באואר עמד על כך כי גם בדרום סודאן שב המצב ומתדרדר, לאחר הסכם השלום שהוכרז שם ב-2005 בתום מלחמת אזרחים בת עשרים שנה. דבריו של אולמרט, אמר בפשטות, מצביעים על פשיטת רגל מוסרית.

ההבחנה בין הרמה המוסרית לרמה המשפטית אכן במקומה. בהיבט המשפטי, נכון לומר כי לא כל מי שמגיע לישראל מסודאן נחשב לפליט כהגדרתו באמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. (ולא "אמנת ג'נבה" כפי שטעתה הכתבת לומר). הגדרה זאת מצומצמת ואיננה כוללת פליטים הנסים ממלחמות, רעב ואסונות טבע. מעבר לכך, הם מגיעים הנה אחרי שברחו למצרים. חלקם הוכרו שם כמבקשי מקלט. האמנה איננה מכירה בזכותו של פליט לבחור לעצמו את מדינת פליטותו (to shop), או לשדרג את מצבו ע"י מעבר למדינה שלישית (אלא אם כן זאת הסכימה לקלוט אותו). אבל, וזה אבל גדול, זה לא אומר שישראל רשאית להחזיר אותם למצרים כלעומת שבאו. האמנה מחייבת אותה לבדוק באופן אינדיבידואלי האם לאותו פליט לא נשקפת שם סכנה. חלק מהפליטים שהוחזרו למצרים לפני חודשים מספר הוחזרו כנראה לסודאן והאו"ם הביע דאגה לגורלם. החזרת פליטים למקום שבו נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם – אסורה על-פי העיקרון של non-refoulement ("אין להחזיר"), שהוא ליבת האמנה.  המשפט הבינלאומי המנהגי אוסר היום גם להחזיר כל אדם למקום שבו נשקפת לו סכנת עינויים.
בהיבט המוסרי – והוא החשוב כאן ההרבה יותר – השאלה "מה להם ולנו" מסמרת שיער. להם ולנו שהם בני אדם כמונו. וכאלה שלא שפר עליהם גורלם כמונו. שמתחננים לעזרה. שאת חלקה אנחנו יכולים להגיש לה ולא להשיב את פניהם ריקם. כמה מהר שכחנו.

ומשהו בנימה אישית. התחלתי לכתוב על המצב בדארפור כשבארץ בקושי שמעו על זה. כל המידע שלי היה מעיתונות חוץ וארגונים בינלאומיים. אולי שתי שורות על הסכסוך שם התפרסמו אחר-כך במדור חדשות החוץ של הארץ. מאוחר יותר נעשיתי מעורבת גם בקליטה של קבוצת פליטים. בינתיים, לשמחתי, הכיסוי התקשורתי תפס תאוצה. והמון אנשים טובים מתגייסים לפעולה.  אך אינני יכולה שלא להזכיר שגישתו של אולמרט מוצאת לה חיזוק במקומות מפתיעים. יש עוד גורמים העומדים מן הצד ומביטים בפליטים המגיעים אלינו. חלקם שותקים ואפילו לא כותבים על כך, למרות שיש להם בימה הנחשבת למתקדמת. חלקם לא מסתפקים בכך אלא מבקרים את אלה שעושים כל שלאל ידם, וזה לעולם אינו מספיק, כדי לעזור להם. יש בהם המטילים דופי במניעיהם של המסייעים. הם מוצאים לכך סיבות מקוריות: המסייעים, לטענתם, מתגייסים לעזרה רק משום שמבצעי הפשעים הם מוסלמים. במילים אחרות, זה חלק מהקונספירציה האנטי-איסלמית; זה לא שאנחנו עוזרים לפליטים כי אנחנו מזועזעים מכל רצח-עם באשר הוא רצח-עם. לא משום שאנחנו חושבים שזאת חובתנו האנושית. נדמה לי שזאת דוגמא מובהקת לאמת הנושנה של "הפוסל במומו פוסל". לא כולם עסוקים בחשבונאות הזאת כל הזמן. אבל יש כאלה הסוברים שעדיף לא לעשות כלום ולצאת נורא מתקדמים בשיחות הסלון בביקורתם ה"רדיקלית", מאשר לעשות משהו, דל ובלתי מספק ככל שיהיה.

דארפורגרפיה חלקית
הו, איזו התחייבות נחמדה
כי פליטים היינו
החזרה חמה, לב קר
היום הוא היום. למען דארפור
חבשו כומתה כחולה
הצילו את דארפור
הקורבנות של אדישותנו
וחרטום תיפול?
הספד עתידי לקופי אנאן
חרפת סודאן

לקראת יום זכויות האדם הבינלאומי, יתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה פאנל בנושא פליטים, ביום שלישי 4.12 בין 12:00-14:00. פרטים כאן.

Read Full Post »

פורסם במעריב,24.6.07

יום הפליט הבינלאומי, שצוין ב-20 ביוני, עומד השנה בסימן זרם גובר והולך של פליטים מסודן בפרט ומאפריקה בכלל, המגיעים לישראל דרך גבולה היבשתי עם מצרים. פליטי חבל דרפור שבסודאן נמלטו למצרים מרצח-העם המתחולל שם מאז 2003, שבו טובחות מליציות ערביות-מוסלמיות, בחסות ממשלת חרטום, בבני השבטים האפריקניים, מוסלמים אף הם. פליטים אחרים נמלטים משרידי מלחמת האזרחים שהתחוללה במשך שנים בדרום-סודן, שם גם דתם של הצדדים לסכסוך שונה.

ממצרים מבקשים הפליטים להגיע לישראל מסיבות שונות. חלקם מוסיפים להירדף גם שם, על רקע גזעי או דתי; חלקם מנוצלים עד בוש; חלקם גורשו חזרה לסודן. עד לא מזמן, הועברו הפליטים אל הכלא, שם ישבו גם שנה ויותר. תופעה מגונה זאת של כליאת פליטים התמעטה מאד לאחרונה. לא בלי קשר, הולך וגובר זרם הפליטים הנכנסים.

שורשי אמנת הפליטים, שישראל היתה פעילה מאוד בניסוחה, טמונים באדמה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה

ישראל היתה מעדיפה לגרשם. למעשה, הם ישבו בכלא תחת חרבו של צו גירוש. אלא שהמשפט הבינלאומי אוסר על מדינות לגרש פליטים, או אפילו להחזירם כשרק הגיעו לגבולה, למדינה שבה נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או למדינה שלישית, שעלולה להחזירם לאותה מדינה. עיקרון זה של ה-non-refoulement ("אין להחזיר") הוא עיקרון הליבה של  אמנת הפליטים מ-1951, שישראל לא רק חתומה עליה אלא היתה פעילה מאד בניסוחה. שורשי האמנה טמונים באדמתה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה. עיקרון ה"אין להחזיר", באופן מיוחד, הוא לקח ישיר ממה שאֵרע באותה תקופה בגבול בין גרמניה לשוויץ, כאשר פליטים שהגיעו לגבולה של האחרונה הוחזרו לגרמניה הנאצית, לגורלם שנחרץ. עיקרון זה הוכר גם בפסיקה הישראלית, בפרשת אל-טאיי, שבה נקבע גם כי אין להחזיק במעצר בלתי מוגבל פליטים שאי אפשר לגרשם מסיבה זו.

מה על ישראל לעשות, אפוא? פליטות, מעצם הגדרתה, היא מעמד זמני. הפתרון לבעיה  נמצא באחת משלוש דרכים: או שהסכסוך בארץ מוצאם מסתיים והפליטים יכולים לשוב אליה ללא סכנה; או שהם מקבלים מעמד בארץ שאליה נמלטו; או שמדינה שלישית מקבלת אותם. ישראל מבכרת את הפתרון האחרון, אך מדינות שאליהן פנתה, הציגו כתנאי שאף היא תקלוט חלק מן הפליטים. מותר לישראל לבחון בקפדנות האם בכל המקרים מדובר אכן בפליטים. הגדרת "פליט" באמנה מצומצמת מאד, צרה בהרבה מהשימוש היומיומי וההומני במונח. בכל מקרה, סוגיות של הגירה דורשות שיתוף פעולה בינלאומי וחלוקת נטל בין מדינות.

מה שאסור להמשיך לראות הם פליטים הנזנחים ברחוב בשל ריב סמכויות בין הצבא למשטרה. יש צורך ברשות שתרכז את הטיפול בהם, בתיאום עם הנציגות הישראלית של סוכנות האו"ם לפליטים, האמונה על כך. על אף האיסור להחזיר, האמנה איננה מחייבת מדינות להעניק מעמד של פליט, וזה נשאר בשיקול-דעתן. מה שנותרת היא החובה המשפטית לא לגרש, והחובה המוסרית לקבל, ולו זמנית, את מי שנרדף על נפשו. וגם חובתה המיוחדת של ישראל, שקמה כפרוייקט של פליטות. לא רק גֵרים (במובן זרים) היינו בארץ מצרים. גם פליטים היינו, בכל מקום. כבר שכחנו?

כל המאמרים

Read Full Post »

שישה פליטים אפריקנים הוכרחו לחזור למצרים. מתברר כי יש נוהל בצה"ל הנקרא "החזרה חמה", המורה לחיילים להחזיר אנשים שחצו את הגבול למדינה ממנה הסתננו אם לא התרחקו יותר מ-50 ק"מ מהגבול. גורמי צבא מכחישים שמדובר ב"החזרה חמה", שכן זאת לא היתה החזרה מתואמת עם מצרים. למעשה, אי-רצונה של מצרים לשתף פעולה הוא מקור הצלה לפליטים לא מעטים הנמצאים בישראל, שהיתה רוצה מאד להחזירם לשם אם מצרים רק היתה משתפת פעולה. עם שיתוף פעולה או בלי שיתוף פעולה – יש לומר ברורות שהחזרת פליטים המגיעים לגבול כלעומת שבאו כל עוד לא נבדקת סכנה אפשרית הנשקפת להם במדינה שאליה הם מוחזרים, או במדינתם שמדינה זאת עלולה להחזירם אליה – איננה חוקית. זאת, כפי שמפרט עו"ד ברמן בידיעה המקושרת, משתי סיבות: אחת היא חוסר סמכות; שנייה וחשובה יותר – החזרה כזאת מנוגדת לאמנת הפליטים שישראל חתומה עליה.

לא סתם חתומה, ייאמר כאן. ישראל היתה פעילה מאד בניסוחה, שכן שורשיה של אמנת הפליטים טמונים באדמתה רוויית הדם של אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. לקח ישיר מהמציאות שבה פליטים יהודים שהתדפקו על דלתותיהן של מדינות הושבו ריקם. באופן מיוחד, ממה שאֵרע בגבול בין גרמניה לשוויץ, כאשר פליטים שהגיעו לגבולה של האחרונה הוחזרו לגרמניה הנאצית, לגורלם שנחרץ. עיקרון הליבה של האמנה – העיקרון של 'אין להחזיר' (non-refoulement) – קובע כי אין להחזיר פליט למקום שנשקפת בו סכנה לחייו או לחירותו. לא רק לא לגרש שעה שהוא כבר נמצא בשטח המדינה אלא גם לא להחזיר כשהוא מגיע לגבולה. עיקרון זה הוכר גם בפסיקה הישראלית, בפרשת אל-טאיי נ' שר הפנים. בית המשפט העליון קבע במקרה זה (של פליטים עירקים שהוחזקו בכלא) לא רק כי לא ניתן לגרש פליטים למקום שבו נשקפת להם סכנה, אלא גם כי לא ניתן להחזיק אנשים שלא ניתן להחזירם לארצם מטעמים אלו במעצר בלתי-מוגבל.

במקום שבו תעודתה של ישראל עומדת למבחן אולטימטיווי – כיצד תתייחס המדינה שהוקמה בין השאר כי לפליטים יהודים לא היה להיכן ללכת, אל פליטים נמלטים אחרים – נכשלת המדינה כישלון מחפיר. כישלון הגורם לי להתבייש במדינתי אולי יותר מכל כשלונותיה האחרים. כיצד היינו לעיוורים מלראות שהיום אחרים הם הקורבנות, אחרים הם המשוועים לעזרה; ואילו אנחנו – מי שמגיפים את דלתנו בפניהם. ולאן נוליך את החרפה.

מחזירים את האור לפליטי דרפור

ביום א' 29.4 בשעה 18:00 תתקיים עצרת מחאה ברחבת קרית הממשלה בת"א, דרך מנחם בגין 125 (מול עזריאלי). מחאה על אוזלת ידה של הקהילה הבינלאומית ; תביעה למציאת לפתרון בר-קיימא כ-300 מבקשי המקלט הסודאנים הנמצאים בישראל, רובם בכלא. העצרת מאורגנת על-ידי אמנסטי ישראל

היום הוא היום. למען דרפור / חבשו כומתה כחולה / הצילו את דארפור / הקורבנות של אדישותנו / וחרטום תיפול? / הספד עתידי לקופי אנאן / חרפת סודאן

Read Full Post »

ברחבי העולם מצוין היום היום למען דארפור. בירושלים יתקיים מצעד, ב-19:15 ליד המשביר מול המדרחוב, ואחריו תפילת מעריב למעוניינים. לפרטים נוספים: TalmidimAgainstGenocide בג'ימייל.  ואפשר גם לענוד צמיד; לחבוש כומתהלשלוח כוח או"ם.

את הרשימה שמובאת כאן בשינויים קלים פירסמתי לפני כשבועיים במטרה להסביר לחברי הישוב שבו אני גרה למה חשוב – מה חשוב, מצווה ממש – לקבל אלינו כמה פליטים מדארפור. בכך יתאפשר, סוף סוף, שחרורם של אותם פליטים, שלמרבה הבושה עצורים עם חבריהם בבית-הכלא הישראלי מיום שחצו את הגבול לישראל.  המשך…

Read Full Post »

חבשו כומתה כחולה

פקחית או"ם בפעולה

ב-17 בספטמבר יצוין היום למען דארפור. ההסכם שנחתם בתחילת מאי לא החזיק מעמד, ובחלקים מסוימים של דארפור האלימות אפילו החמירה מאז. המאמץ של הארגונים בקואליציה למען דארפור מופנה כרגע לדחוף את שליחת כוח האו"ם לשמירת השלום. כוח זה מזוהה על-ידי הכומתות הכחולות שלו, וכמה קמפיינים המתנהלים כרגע באינטרנט עושים שימוש בסמל הזה על-מנת להעלות את המודעות ולעורר את דעת הקהל. אחד מהם הוא "חבשו כומתה כחולה ב-17 בספטמבר". ואתם יכולים לחבוש אותה בינתיים לראשכם הוירטואלי (הדוגמא שלי משמאל). באתר של אמנסטי תוכלו לשלוח פקח או"ם בשמכם, שכומתתו הכחולה תתוסף למפה ותִתן תוקף לדרישה לשלוח את הכוח עכשיו! באמנסטי מבקשים להשיג 23,000 חתימות עבור 23,000 פקחים שיש לשלוח. אפשר גם לנסות לעשות רעש בדרכים אחרות, כדי להציל את אנשי דארפור. אם אתם במקרה בניו-יורק, תתקיים שם עצרת גדולה ב-17 בספטמבר. על המצב בדארפור אפשר לקרוא כאן. עוד על הנושא – בקרוב.

Read Full Post »

הצילו את דארפור

הקואליציה 'הצילו את דארפור', שהוקמה ב-2004 ע"י הארגון היהודי AJWS ומוזיאון השואה בוושינגטון, קיימה ביום ראשון מצעד מחאה בוושינגטון הבירה ובערים נוספות כדי לעצור את הטבח המתמשך בדרפור. הניו-יורק טיימס דיווח בבוקר ההפגנה על השתאותם של מהגרים סודנים הפועלים למען בני עמם בדארפור לנוכח המעורבות הנרחבת של יהודים למען המטרה הזאת. זוהי המורשת של השואה, אומרים האחרונים בפשטות. אדם צוקרמן, תלמיד תיכון בן 18 מפורטלנד, מיין, הוא הרוח החיה מאחורי קבוצת פעילים למען דרפור שנסעה היום לוושינגטון הבירה כדי להשתתף במצעד המחאה. העיתונות מדווחת על 200,000 קורבנות שנרצחו בדארפור; ארגונים טוענים כי המספר קרוב יותר ל-400,000. המשבר מאיים לגלוש לצ'אד, שקלטה את רוב פליטי דרפור שנותרו בחיים. הפעילים מפורטלנד מספרים על סיבות שונות לנסיעתם היום. "כדי לנקוט עמדה", אומר אחד; "כדי ללחוץ על הממשלה הסודנית", אומר אחד מהסודנים; אביו של צוקרמן מספר כי בנו היה המחנך שלו בנושא. "אני נוסע כי צריך", אמר.

הקריאה להתערבות אמריקנית נמרצת יותר בדארפור שנשמעה היום בוושינגטון שנויה מאד במחלוקת. ביקורת חריפה נמתחת מכיוון כל מה שמשמאלו של הנשיא בוש דווקא על ההתערבויות האמריקניות. בקצה השמאלי היותר רחוק יש הרואים בכוח האמריקני כמקור כל רע מאז מלחמת העולם השנייה. העובדה שארה"ב קילקלה יותר משהועילה ברוב ההתערבויות שלה, הפילה משטרים דמוקרטיים ותמכה ברודנים, מקשה על המבקשים לדחוף אותה להתערב כשצריך לעשות זאת, מכל הסיבות הנכונות. השבוע שמעתי הרצאה של סמנתה פאוור בנושא "האם אפשר לתקן את מדיניות החוץ האמריקנית". פאוור היא אחד הקולות המחויבים ביותר בארה"ב להתערבות הומניטרית. ספרה A Problem from Hell בחן את המדיניות האמריקנית בעידן הג'נוסייד. כששומעים על מה שקורה בדארפור קשה להסכין עם התנגדות להתערבות כעמדה עקרונית; ללא התחשבות בנסיבות ובמטרה. האם לא היינו אמורים ללמוד את הלקח הזה מזמן?

בסקירת ספרו של יאיר אורון על רצח העם הארמני והכחשתו, ציטט יוסי שריד ממכתב מאלף של חוקר השואה פרופ' יהודה באואר, הפעיל כיום בוועד למען דרפור. "אין, לדעתי, כל סתירה בין חוסר התקדימיות של השואה לבין משמעויותיה האוניברסליות. אינני משתמש בביטוי 'ייחודיות', שכן אם היתה השואה ייחודית הרי שאין מה לעסוק בשואה, כי היא מחוץ להיסטוריה האנושית, היא לא יכולה לחזור, והיא קרתה בגלל כוחות על-אנושיים או תת-אנושיים בהיסטוריה – ולכן לא 'ייחודיות'. אבל היא היתה, השואה, חסרת תקדים, כלומר – היא יכולה לשמש תקדים. (…) השואה היא המקרה הקיצוני ביותר של התופעה הזאת [ג'נוסייד – נ"כ] עד כה, ומי יודע אם לא יבוא משהו קיצוני כמוה או קיצוני ממנה בעתיד. משום שהוא המקרה הקיצוני היא משמשת מעין פרדיגמה לרציחות האחרות, וכך מלמדים אותה במסגרת הארגון הבינלאומי להוראת השואה, הכולל 24 מדינות תומכות, וכך היא נתפסת על-ידי קבוצת הפעילים למניעת רצח עם שאני עומד בראשה והעוסקת היום בדארפור, ששם מתחולל עכשיו רצח עם נורא".

לא כולנו יכולנו להיות בוושינגטון היום, כמובן. אבל אפשר לעשות משהו, ולו סמלי, כדי להזדהות. כמו לענוד את הצמיד הירוק של הקואליציה. לחתום על העצומה שלה, לתרום לה או לשים קישור לאחד מהאתרים העוקבים אחרי הטבח בסודאן ומנסים לעצור אותו. "לא תחת השמירה שלנו", זוהי סיסמת הקואליציה. עוד יותר  מכך, אפשר וצריך לחתום על העצומה הקוראת לשחרר את פליטי דארפור המועטים שהגיעו לישראל ועצורים בה, ולסייע להם למצוא מקלט בטוח. שבוע אחרי יום השואה, ויומיים לפני יום העצמאות, ראוי היה שישראל תעשה ולו משהו שיזכיר לנו את הלקח האוניברסלי של נסיבות הקמתה.

Read Full Post »

ניקולס קריסטוף מפרסם היום בטורו בניו-יורק טיימס, בצעד חריג, ארבע תמונות מתוך "הארכיון של הג'נוסייד הסודי", כפי שהוא מכנה אותו. הארכיון המלא, המתעד את הפשעים בדארפור שבסודאן, כולל אלפי תמונות, חלקן נוראות מכדי להציגן בעיתון. מה יכול לעצור את הג'נוסייד הזה, הוא שואל? התשובה הצרה: סנקציות על סודאן, העמדה לדין בבית המשפט הפלילי הבינלאומי, וכוח בינלאומי של צבא אפריקני בתמיכה ומימון מערביים. אך זוהי רק התשובה הצרה. מה שבאמת יעצור את הג'נוסייד הזה הוא זעם. זעם שעדיין לא התעורר. הפאסיביות שלנו, שמאפשרת לטבוח את האנשים האלו, היא השערורייה האמיתית. הוא מסיים באמרו: "במקרי ג'נוסייד בעבר, נגד הארמנים, היהודים והקמבודים, ניתן היה לטעון שלא ידענו לחלוטין מה קורה. הפעם, הנשיא בוש, הקונגרס והפרלמנט האירופי כבר הצהירו כי הג'נוסייד בדרך. ויש לנו תמונות. הפעם, אין לנו תירוץ".

הערה: ועדת החקירה שהקים האו"ם קבעה כי לא ניתן להוכיח כוונה של סודאן לבצע ג'נוסייד, אך כי הפשעים שהיא מבצעת בדארפור אינם נופלים ממנו בחומרתם. ארה"ב מתנגדת להעביר את החקירה לבית הדין הפלילי הבינלאומי.

עוד בנושא:
וחרטום תיפול?
חרפת סודאן
אתרים קשורים:
הצילו את דארפור
סודאן: התשוקה להווה
דארפור: ג'נוסייד שאנו יכולים לעצור

Read Full Post »

Older Posts »