קרוא וכתוב

פורסם במעריב,24.6.07

יום הפליט הבינלאומי, שצוין ב-20 ביוני, עומד השנה בסימן זרם גובר והולך של פליטים מסודן בפרט ומאפריקה בכלל, המגיעים לישראל דרך גבולה היבשתי עם מצרים. פליטי חבל דרפור שבסודאן נמלטו למצרים מרצח-העם המתחולל שם מאז 2003, שבו טובחות מליציות ערביות-מוסלמיות, בחסות ממשלת חרטום, בבני השבטים האפריקניים, מוסלמים אף הם. פליטים אחרים נמלטים משרידי מלחמת האזרחים שהתחוללה במשך שנים בדרום-סודן, שם גם דתם של הצדדים לסכסוך שונה.

ממצרים מבקשים הפליטים להגיע לישראל מסיבות שונות. חלקם מוסיפים להירדף גם שם, על רקע גזעי או דתי; חלקם מנוצלים עד בוש; חלקם גורשו חזרה לסודן. עד לא מזמן, הועברו הפליטים אל הכלא, שם ישבו גם שנה ויותר. תופעה מגונה זאת של כליאת פליטים התמעטה מאד לאחרונה. לא בלי קשר, הולך וגובר זרם הפליטים הנכנסים.

שורשי אמנת הפליטים, שישראל היתה פעילה מאוד בניסוחה, טמונים באדמה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה

ישראל היתה מעדיפה לגרשם. למעשה, הם ישבו בכלא תחת חרבו של צו גירוש. אלא שהמשפט הבינלאומי אוסר על מדינות לגרש פליטים, או אפילו להחזירם כשרק הגיעו לגבולה, למדינה שבה נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או למדינה שלישית, שעלולה להחזירם לאותה מדינה. עיקרון זה של ה-non-refoulement ("אין להחזיר") הוא עיקרון הליבה של  אמנת הפליטים מ-1951, שישראל לא רק חתומה עליה אלא היתה פעילה מאד בניסוחה. שורשי האמנה טמונים באדמתה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה. עיקרון ה"אין להחזיר", באופן מיוחד, הוא לקח ישיר ממה שאֵרע באותה תקופה בגבול בין גרמניה לשוויץ, כאשר פליטים שהגיעו לגבולה של האחרונה הוחזרו לגרמניה הנאצית, לגורלם שנחרץ. עיקרון זה הוכר גם בפסיקה הישראלית, בפרשת אל-טאיי, שבה נקבע גם כי אין להחזיק במעצר בלתי מוגבל פליטים שאי אפשר לגרשם מסיבה זו.

מה על ישראל לעשות, אפוא? פליטות, מעצם הגדרתה, היא מעמד זמני. הפתרון לבעיה  נמצא באחת משלוש דרכים: או שהסכסוך בארץ מוצאם מסתיים והפליטים יכולים לשוב אליה ללא סכנה; או שהם מקבלים מעמד בארץ שאליה נמלטו; או שמדינה שלישית מקבלת אותם. ישראל מבכרת את הפתרון האחרון, אך מדינות שאליהן פנתה, הציגו כתנאי שאף היא תקלוט חלק מן הפליטים. מותר לישראל לבחון בקפדנות האם בכל המקרים מדובר אכן בפליטים. הגדרת "פליט" באמנה מצומצמת מאד, צרה בהרבה מהשימוש היומיומי וההומני במונח. בכל מקרה, סוגיות של הגירה דורשות שיתוף פעולה בינלאומי וחלוקת נטל בין מדינות.

מה שאסור להמשיך לראות הם פליטים הנזנחים ברחוב בשל ריב סמכויות בין הצבא למשטרה. יש צורך ברשות שתרכז את הטיפול בהם, בתיאום עם הנציגות הישראלית של סוכנות האו"ם לפליטים, האמונה על כך. על אף האיסור להחזיר, האמנה איננה מחייבת מדינות להעניק מעמד של פליט, וזה נשאר בשיקול-דעתן. מה שנותרת היא החובה המשפטית לא לגרש, והחובה המוסרית לקבל, ולו זמנית, את מי שנרדף על נפשו. וגם חובתה המיוחדת של ישראל, שקמה כפרוייקט של פליטות. לא רק גֵרים (במובן זרים) היינו בארץ מצרים. גם פליטים היינו, בכל מקום. כבר שכחנו?

כל המאמרים

Read Full Post »

ברחבי העולם מצוין היום היום למען דארפור. בירושלים יתקיים מצעד, ב-19:15 ליד המשביר מול המדרחוב, ואחריו תפילת מעריב למעוניינים. לפרטים נוספים: TalmidimAgainstGenocide בג'ימייל.  ואפשר גם לענוד צמיד; לחבוש כומתה; לשלוח כוח או"ם.

את הרשימה שמובאת כאן בשינויים קלים פירסמתי לפני כשבועיים במטרה להסביר לחברי הישוב שבו אני גרה למה חשוב – מה חשוב, מצווה ממש – לקבל אלינו כמה פליטים מדארפור. בכך יתאפשר, סוף סוף, שחרורם של אותם פליטים, שלמרבה הבושה עצורים עם חבריהם בבית-הכלא הישראלי מיום שחצו את הגבול לישראל.  המשך…

Read Full Post »

פקחית או"ם בפעולה

ב-17 בספטמבר יצוין היום למען דארפור. ההסכם שנחתם בתחילת מאי לא החזיק מעמד, ובחלקים מסוימים של דארפור האלימות אפילו החמירה מאז. המאמץ של הארגונים בקואליציה למען דארפור מופנה כרגע לדחוף את שליחת כוח האו"ם לשמירת השלום. כוח זה מזוהה על-ידי הכומתות הכחולות שלו, וכמה קמפיינים המתנהלים כרגע באינטרנט עושים שימוש בסמל הזה על-מנת להעלות את המודעות ולעורר את דעת הקהל. אחד מהם הוא "חבשו כומתה כחולה ב-17 בספטמבר". ואתם יכולים לחבוש אותה בינתיים לראשכם הוירטואלי (הדוגמא שלי משמאל). באתר של אמנסטי תוכלו לשלוח פקח או"ם בשמכם, שכומתתו הכחולה תתוסף למפה ותִתן תוקף לדרישה לשלוח את הכוח עכשיו! באמנסטי מבקשים להשיג 23,000 חתימות עבור 23,000 פקחים שיש לשלוח. אפשר גם לנסות לעשות רעש בדרכים אחרות, כדי להציל את אנשי דארפור. אם אתם במקרה בניו-יורק, תתקיים שם עצרת גדולה ב-17 בספטמבר. על המצב בדארפור אפשר לקרוא כאן. עוד על הנושא – בקרוב.

Read Full Post »

הקואליציה 'הצילו את דארפור', שהוקמה ב-2004 ע"י הארגון היהודי AJWS ומוזיאון השואה בוושינגטון, קיימה ביום ראשון מצעד מחאה בוושינגטון הבירה ובערים נוספות כדי לעצור את הטבח המתמשך בדרפור. הניו-יורק טיימס דיווח בבוקר ההפגנה על השתאותם של מהגרים סודנים הפועלים למען בני עמם בדארפור לנוכח המעורבות הנרחבת של יהודים למען המטרה הזאת. זוהי המורשת של השואה, אומרים האחרונים בפשטות. אדם צוקרמן, תלמיד תיכון בן 18 מפורטלנד, מיין, הוא הרוח החיה מאחורי קבוצת פעילים למען דרפור שנסעה היום לוושינגטון הבירה כדי להשתתף במצעד המחאה. העיתונות מדווחת על 200,000 קורבנות שנרצחו בדארפור; ארגונים טוענים כי המספר קרוב יותר ל-400,000. המשבר מאיים לגלוש לצ'אד, שקלטה את רוב פליטי דרפור שנותרו בחיים. הפעילים מפורטלנד מספרים על סיבות שונות לנסיעתם היום. "כדי לנקוט עמדה", אומר אחד; "כדי ללחוץ על הממשלה הסודנית", אומר אחד מהסודנים; אביו של צוקרמן מספר כי בנו היה המחנך שלו בנושא. "אני נוסע כי צריך", אמר.

הקריאה להתערבות אמריקנית נמרצת יותר בדארפור שנשמעה היום בוושינגטון שנויה מאד במחלוקת. ביקורת חריפה נמתחת מכיוון כל מה שמשמאלו של הנשיא בוש דווקא על ההתערבויות האמריקניות. בקצה השמאלי היותר רחוק יש הרואים בכוח האמריקני כמקור כל רע מאז מלחמת העולם השנייה. העובדה שארה"ב קילקלה יותר משהועילה ברוב ההתערבויות שלה, הפילה משטרים דמוקרטיים ותמכה ברודנים, מקשה על המבקשים לדחוף אותה להתערב כשצריך לעשות זאת, מכל הסיבות הנכונות. השבוע שמעתי הרצאה של סמנתה פאוור בנושא "האם אפשר לתקן את מדיניות החוץ האמריקנית". פאוור היא אחד הקולות המחויבים ביותר בארה"ב להתערבות הומניטרית. ספרה A Problem from Hell בחן את המדיניות האמריקנית בעידן הג'נוסייד. כששומעים על מה שקורה בדארפור קשה להסכין עם התנגדות להתערבות כעמדה עקרונית; ללא התחשבות בנסיבות ובמטרה. האם לא היינו אמורים ללמוד את הלקח הזה מזמן?

בסקירת ספרו של יאיר אורון על רצח העם הארמני והכחשתו, ציטט יוסי שריד ממכתב מאלף של חוקר השואה פרופ' יהודה באואר, הפעיל כיום בוועד למען דרפור. "אין, לדעתי, כל סתירה בין חוסר התקדימיות של השואה לבין משמעויותיה האוניברסליות. אינני משתמש בביטוי 'ייחודיות', שכן אם היתה השואה ייחודית הרי שאין מה לעסוק בשואה, כי היא מחוץ להיסטוריה האנושית, היא לא יכולה לחזור, והיא קרתה בגלל כוחות על-אנושיים או תת-אנושיים בהיסטוריה – ולכן לא 'ייחודיות'. אבל היא היתה, השואה, חסרת תקדים, כלומר – היא יכולה לשמש תקדים. (…) השואה היא המקרה הקיצוני ביותר של התופעה הזאת [ג'נוסייד – נ"כ] עד כה, ומי יודע אם לא יבוא משהו קיצוני כמוה או קיצוני ממנה בעתיד. משום שהוא המקרה הקיצוני היא משמשת מעין פרדיגמה לרציחות האחרות, וכך מלמדים אותה במסגרת הארגון הבינלאומי להוראת השואה, הכולל 24 מדינות תומכות, וכך היא נתפסת על-ידי קבוצת הפעילים למניעת רצח עם שאני עומד בראשה והעוסקת היום בדארפור, ששם מתחולל עכשיו רצח עם נורא".

לא כולנו יכולנו להיות בוושינגטון היום, כמובן. אבל אפשר לעשות משהו, ולו סמלי, כדי להזדהות. כמו לענוד את הצמיד הירוק של הקואליציה. לחתום על העצומה שלה, לתרום לה או לשים קישור לאחד מהאתרים העוקבים אחרי הטבח בסודאן ומנסים לעצור אותו. "לא תחת השמירה שלנו", זוהי סיסמת הקואליציה. עוד יותר  מכך, אפשר וצריך לחתום על העצומה הקוראת לשחרר את פליטי דארפור המועטים שהגיעו לישראל ועצורים בה, ולסייע להם למצוא מקלט בטוח. שבוע אחרי יום השואה, ויומיים לפני יום העצמאות, ראוי היה שישראל תעשה ולו משהו שיזכיר לנו את הלקח האוניברסלי של נסיבות הקמתה.

Read Full Post »

ניקולס קריסטוף מפרסם היום בטורו בניו-יורק טיימס, בצעד חריג, ארבע תמונות מתוך "הארכיון של הג'נוסייד הסודי", כפי שהוא מכנה אותו. הארכיון המלא, המתעד את הפשעים בדארפור שבסודאן, כולל אלפי תמונות, חלקן נוראות מכדי להציגן בעיתון. מה יכול לעצור את הג'נוסייד הזה, הוא שואל? התשובה הצרה: סנקציות על סודאן, העמדה לדין בבית המשפט הפלילי הבינלאומי, וכוח בינלאומי של צבא אפריקני בתמיכה ומימון מערביים. אך זוהי רק התשובה הצרה. מה שבאמת יעצור את הג'נוסייד הזה הוא זעם. זעם שעדיין לא התעורר. הפאסיביות שלנו, שמאפשרת לטבוח את האנשים האלו, היא השערורייה האמיתית. הוא מסיים באמרו: "במקרי ג'נוסייד בעבר, נגד הארמנים, היהודים והקמבודים, ניתן היה לטעון שלא ידענו לחלוטין מה קורה. הפעם, הנשיא בוש, הקונגרס והפרלמנט האירופי כבר הצהירו כי הג'נוסייד בדרך. ויש לנו תמונות. הפעם, אין לנו תירוץ".

הערה: ועדת החקירה שהקים האו"ם קבעה כי לא ניתן להוכיח כוונה של סודאן לבצע ג'נוסייד, אך כי הפשעים שהיא מבצעת בדארפור אינם נופלים ממנו בחומרתם. ארה"ב מתנגדת להעביר את החקירה לבית הדין הפלילי הבינלאומי.

עוד בנושא:
וחרטום תיפול?
חרפת סודאן
אתרים קשורים:
הצילו את דארפור
סודאן: התשוקה להווה
דארפור: ג'נוסייד שאנו יכולים לעצור

Read Full Post »

בחודשים האחרונים אני מקשרת כאן (בסימניה בטור הימני, ארכיון כאן) למאמרים בנושא רצח העם בחבל דארפור שבסודן. כתבתי על זה בעצמי כאן ובמקום אחר כתבתי על ההספד העתידי על קופי אנאן שפירסם ניקולס קריסטוף מהניו-יורק טיימס, שלא מרפה מנושא דארפור, וצירפתי לינק לתרומות לסיוע.
השבוע כתב נט האנטוף, בעל הטור 'ספינת החירות' ב-Villege Voice, על יוזמה פרטית לקמפיין שמבקש להשעות את כל הקשרים המסחריים, הפרוייקטים הכלכליים וההשקעות שבעזרתן מממנת סודאן את הג'נוסייד, הטיהור האתני והאונס ההמוני. זאת לנוכח חוסר-המעש הבינלאומי.(*) גם לאזרחים פרטיים מוצעת דרך להשתתף. זהו האתר של היוזמה הזאת. ואולי כפי שקאטו הזקן סיים כל נאום שלו ב"וקרתגו תיפול", צריך כל שבוע לחזור ולהזכיר את סודן.

(*) יש לא מעט אירוניה בכתיבה על כך בדיוק בתאריך שבו הוקם רשמית האו"ם לפני 59 שנים (24.10.1945) ונכנסה לתוקף מגילת האו"ם. זהו אותו ארגון שנועד, על-פי הפרק הראשון של המגילה, "לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים". במבוא למגילה מוכרז חגיגית: "אנו, עמי האומות המאוחדות, נחושים בדעתנו להציל את הדורות הבאים מיסורי המלחמה, שפעמיים בתקופת חיינו הביאה סבל עצום על האנושות, ומאשרים מחדש את אמונתנו בזכויות אדם בסיסיות, בערך ובכבוד של בן האנוש, בזכויותיהם השוות של גברים ונשים ושל אומות גדולות וקטנות"…

Read Full Post »

בעל הטור ניקולס קריסטוף לא מרפה, באופן מעורר הערכה, מרצח-העם בסודאן והזוועות הנלוות אליו, שלחלקים מהן היה עד. ב-11.9 הוא פירסם מאמר שבו הזכיר לנו שאותו מספר של אנשים שנספו במרכז הסחר העולמי נספים מדי שבוע בסודאן. על-פי אחראי המבצעים של רופאים ללא גבולות (MSF), מתקיים שם שלטון של טרור וזוועות מתבצעות אפילו במחנות שבהם נוכחים נציגי הארגון.

מקור: MSF

לקריסטוף כמה שאלות נוקבות –
לנשיא בוש: מדוע אינך מחמם את גזרת היחסים עם סודאן?
לצרפת וגרמניה, שקריסטוף מזדהה עם התנגדותן למלחמה בעירק: מדוע אינכן מצטרפות לחזית של בוש כנגד הטבח, או לפחות מנסות להפחית את הסבל? האם ממשל שיראק להוט להפגין אותו עיוורון מוסרי לג'נוסייד בסודאן כפי שנקט ממשל וישי כלפי היטלר?
לעולם הערבי: אתם צודקים לחלוטין בגינוי ישראל על יחסה הברוטאלי לפלסטינים, אך מדוע לא אכפת לכם מהסודאנים המתים? על-פי נתונים של אחד מארגוני זכויות-האדם, באוגוסט הרגה ישראל 42 פלסטינים, ביניהם לוחמים. באותה תקופה, על-פי ארגון הבריאות העולמי, יותר מ-10,000 בני-אדם מתו בסודאן, רובם ככולם מוסלמים. ארגוני רווחה מוסלמים עושים עבודה יפה, אבל הקורבנות המוסלמים בדארפור מקבלים יותר סיוע מארגונים יהודים ונוצרים.
לאו"ם: נעשים מאמצים אדירים להחזיק את הקורבנות בחיים על-ידי תכניות הסיוע במזון. אבל האו"ם ככלל נכשל בתגובתו לזוועות סודאן. חלק גדול מהאחריות נופל על המדינות החברות, אך חלק לא פּחוּת על אדם שקריסטוף דווקא מסמפט: קופי אנאן. בלי חמדה הוא כותב: "כפי שהדברים נראים היום, כאשר ימות [אנאן], יתחילו דברי ההספד כך: 'קופי אנאן, מזכ"ל האו"ם לשעבר, שבנקודות שונות בקריירה שלו היה אחראי לכישלון לעצור רצח-עם, קודם ברואנדה ואחר-כך בסודאן, מת היום'".

עוד בנושא: חרפת סודאן

Read Full Post »

בזמן שהעולם ציין עשור לרצח-העם ברואנדה ונשבע שוב "לעולם לא עוד", זה קרה שוב, בסודאן: טיהור אתני רחב היקף המגיע לכלל ג'נוסייד. בחבל דארפור שבסודאן, מיליציות ערביות בחסות הממשלה רוצחות, אונסות ומגרשות את בני השבטים האפריקנים השחורים ומעלות את כפריהם באש. מי שניצל גווע ברעב ובמחלות במחנות. ההערכות מדברות על 30 אלף הרוגים, מעל מיליון עקורים ויותר מ-100 אלף פליטים שנמלטו לצ'אד. חייהם של 350 אלף בני-אדם נוספים נתונים בסכנה בתנאים הנוכחיים.

האו"ם מגנה אך איננו שולח כוחות, מארה"ב והאיחוד האירופי נשמעו דיבורים רפים, הליגה הערבית והעולם המוסלמי – שותקים;  והשוחט – ממשיך לשחוט.

ענישה על פשעים נגד האנושות, ככל ענישה, באה לאחר מעשה. מי שיכול לעצור, אולי, את המעשים האלו בעת התרחשותם הוא הגוף שהוקם בין היתר לשם כך – האו"ם. אך באופן המזכיר את המקרה של רואנדה, המדינות האפריקניות החברות במועצת הביטחון מסכלות את התערבותה, בתואנה שתהא זאת "התערבות בענייניה הפנימיים של סודאן". המדינות האחרות אינן מפעילות את הלחץ הדרוש לכך, מטעמים פוליטיים שונים.
לו היו מעשי הזוועה האלו נעשים בידי מדינה מן המערב, היה קול הזעקה כבר עולה השמיימה, על עוולות הקולוניאליזם. אבל אותם חיים של אותם בני אדם בדיוק שווים כנראה פחות כאשר מי שטובחים בהם הם בני העולם השלישי עצמם. הציניות חוגגת, והחרפה היא חרפת כולנו.

וסודאן? טוב ששאלתם. בחודש שעבר היא נבחרה שוב כחברה בנציבות זכויות האדם של האו"ם.

אמנה בדבר מניעת והענשת הפשע של רצח עם

התפרסם גם, בשינויים קלים, כמכתב למערכת הארץ

Read Full Post »