Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דב אלפון’

1. אין קשר בין העובדה שהכתבה שפורסמה בהארץ ב-2008 עברה צנזורה, לעבירה שבה מואשמת ענת קם: ריגול חמור על-פי סעיף 113 לחוק העונשין. העובדה שהכתבה עברה צנזורה יכולה להוות תנא דמסייע לטיעוני ההגנה, שזה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שיכול להקפיץ את העונש המרבי על העבירה לאין שיעור. אבל מסירת ידיעה סודית, כמו גם השגתה או החזקתה שלא כדין, היא עבירה פלילית שאין לה קשר לדיני הצנזורה. על-פי מה שהתפרסם, זאת גם העבירה שבה יכול להיות מואשם עיתונאי הארץ אורי בלאו, שטרם החזיר את כל המסמכים המצויים ברשותו ולכן הוא נשאר בינתיים בלונדון.

2. עיתון הארץ מצטייר כמי שבלהיטותו לפרסום לא בדיוק שמר על מקורותיו כראוי. ולא בפעם הראשונה. עורך הארץ, דב אלפון, הביא לעיתון אג’נדה גלויה שעל-פיה מה שחשוב הוא הקרדיט העצמי. הרבה יותר חשוב ממה פורסם, חשוב שהוא פורסם בהארץ. את זה בטח לא ישכחו עכשיו. בעיקר לא ענת קם. עיתון שכושל בהגנה על מקורותיו, כורת את הענף שעליו הוא יושב. לא שזה מפליא אותי, לאור מה שקורה שם כבר תקופה ארוכה. כמו עוד כמה דברים, התנהלות אתית איננה דבר שניתן לחלוקה. כשהכול מותר כדי להגן על שמו “הטוב” של העיתון, בסוף לא נשאר שם טוב להגן עליו. כשאתיקה נחשבת למותרות שניתן לוותר עליהן, בסוף ננגסת הליבה המקצועית עצמה. כי יש לא מעט כללים באתיקה מקצועית, במקצועות שונים, שנועדו לא רק להגן על הקליינטים שלו אלא גם על האפשרות של המקצוע עצמו להתקיים. כך, למשל, חיסיון רפואי נחוץ לא “רק” כי פרטיות היא ערך וזכות, אלא גם כדי שיישמר אמון בין רופא לחולה, שבזכותו יגלה האחרון לרופא מידע שחיוני לכך שהאחרון יוכל לתת לו טיפול מתאים. וכך גם הגנה על מקורות עיתונאים, שלא נועדה רק להגן על המקורות עצמם אלא גם לאפשר לתקשורת להמשיך לקבל מידע דרך מקורות. אם מקורות פוטנציאליים יידעו שלא יקבלו הגנה – הם לא ימסרו מידע. ואז מה יעשה דב אלפון? יחזור לזב”מ? (מלחשים שהוא לא ממש עזב לגמרי, אפילו).

3. מה שמיטשטש וכמעט נשכח כאן, למרבית הצער, הוא שצה”ל מצפצף על הנחיות ופסיקות בג”צ. “עזוב אותי מהנחיות בג”צ” מצוטט בכתבתו של בלאו מי שהיה אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה. מה שאפשר לקוות לו הוא שאם וכאשר יגיע המקרה של ענת קם לבית המשפט העליון, העובדה שבין השאר היא ניסתה לחשוף מעשים לא-חוקיים של צה”ל, ובעיקר עקיפת הנחיה של אותו בית משפט עצמו – יעמוד לזכותה, ולו בעקיפין. בכך אין, כמובן, כדי לפטור את קם מאחריות פלילית למה שביצעה. אבל צריך לזכור שלנו כציבור לא רק שיש זכות לדעת שצה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”צ בעניין החיסולים. יש לנו חובה (אזרחית) כזאת. יש לקוות שבין כל הפרטים והסוגיות שמעלה הפרשה הזאת – לא יישכח ההיבט החשוב הזה. אולי החשוב ביותר.

Read Full Post »

שני עיתונאים לשעבר חוו על בשרם את מה שעוברים רבים רבים. לאדם שוב היו טענות על (היעדר) האתיקה שבפרסומים סביב מעצרו. לדב אלפון – השגות על אי-דיוקים רבים בראיון שנערך אִתו. מעניין לקרוא מה שאלפון, לשעבר עורך מוסף הארץ, מספר על הסיבה שגרמה לו לבחור בדרך פחות שגרתית כדי לתקן את הטעון תיקון: "הנטייה הראשונה שלי היתה לכתוב מכתב למערכת כמו כולם, אבל הבנתי שזה בזבוז זמן". אהוד אשרי מפרש בטור שלו היום: "אלפון, עורך מוסף 'הארץ' בעברו, יודע על מה הוא מדבר. רוב הסיכויים שהמכתב שלו היה נערך, מקוצר ומצונזר". מי כמוהו יודע: ממש כמו אלפון, גם הרזומה של אשרי כולל את התואר של עורך מוסף הארץ לשעבר. שניהם, אפוא, יודעים במה מדובר. שניהם יודעים שכאשר מתפרסמים ראיון או כתבה, לעיתים קרובות יתקשה המרואין או נשוא הכתבה להכיר בה את עצמו, או למצוא את מה שהוא אמר באופן ובהקשר שאכן אמר אותם, ולא מקוצץ, חתוך לגזרים ומשובץ במקומות שונים לסירוגין עם אמירות של אחרים או של העיתונאי/ת כאילו הגיב להן, כאשר הדברים מקבלים משמעות שונה לחלוטין. שלא לדבר על הכותרות והלידים (שכעורכים לשעבר עליהם האחריות להן).
גם עורכו הנוכחי של הארץ כולו, לא רק של מוספו, לא היה שבע רצון מהאופן שבו הובאו דבריו בעיתון אחר. דוד לנדאו טען כי התֵאור של The Jewish Week (שאודותיו כתבתי בפוסט הקודם) היה "לא מדויק" (inaccurate) ו"עיוות של מה שאמרתי" (a perversion of what I said). מסתבר שלדעתם של עורכים בכירים מה שכתוב בעיתונים אחרים הוא לא כל-כך מדויק ולא כדאי לסמוך עליו. מעניין מאיפה זה כה מוכר להם. ולמה במה שהם חתומים עליו, לעומת זאת, צריך לתת אמון, לדעתם.

ועכשיו ונשאלת השאלה: אם הם מכירים כל-כך טוב את הטכניקות האלה, ואת תוצאותיהן הלא-הוגנות, מדוע נתנו להן יד כשהיו (או עודם) בתפקיד? מדוע כבודו של מרואין או חשוד חשוב לעיתונאים רק כשמדובר בהם, או בקולגות שלהם? מדוע הדיוק בעובדות איננו ערך ונהפך לכזה רק כשהם כרוכים בהן? מדוע התנהלות אתית איננה נאכפת? ומתי סוף סוף תבין התקשורת שאי-אפשר לבקר את כל העולם אבל לא להפעיל שום מנגנון של ביקורת עצמית?

רגע של אנגלית

לא סתם הוספתי בסוגריים אחרי דבריו של לנדאו באייטם לעיל את המקור באנגלית. אחרי פרסום הרשימה הקודמת קיבלתי שלושה אי-מיילים שהסבירו לי ש"אונס" בעברית איננו רק כפייה מינית על-ידי חדירה לגופו של הזולת. שניים מן השלושה טרחו גם לתת לי שיעור מפורט בעברית, עם דוגמאות ומראי מקום (ואפילו נזיפה על "סירוס השפה ופגיעה בעושרה"). תודה תודה, אבל לנדאו דיבר באנגלית (מן הסתם, עם מזכירת המדינה האמריקנית); והמונח שהשתמש בו (ולא הכחיש) היה המונח החד-משמעי rape. המקור האנגלי הוזכר בהמשך הטקסט. ולו רק טרחו המגיבים ללחוץ על הקישור לדבריו של לנדאו שהיה חלק מהפוסט, זה היה מתברר להם מיד (העובדה שאחד מהלשונאים העבריים היה מי שהעביר לי בעצמו את הטקסט המקורי באנגלית בליווי דברי תשבוחות ללנדאו נשארת סתומה, אמנם).  במקרים רבים קישורים הם המקבילה האינטרנטית למראי מקום בכתיבה עיונית רגילה, הבאים לבסס טענות או עובדות. לא חובה להיכנס אליהם, אבל יש מקרים שבהם זה רצוי.

מינהלות

אם כבר במכתבי קוראים עסקינן, זה המקום להבהיר למי שמבקשים גם תשובה שאני עונה רק לאי-מיילים שכותביהם מזדהים בשם מלא (יענו, פרטי ומשפחה). רצוי גם להקפיד על הקלדת כתובת אי-מייל מדויקת, כי פעמים רבות התשובה שלי חוזרת בגלל כתובת שגויה. שבת שלום.

עוד בנושא:
הרשות הרביעית?
קראתי בעיתון

Read Full Post »